יום רביעי, נובמבר 30, 2011

יש לכם זמן למצווה? חצי שעה שיכולה להציל חיים כה כתב ניסימי


גברת יהודית (יהודית כהן, השכנה האהובה שלנו מהדווידקה) התקשרה אלי הרגע, וסיפרה שהיא מאושפזת, כבר שבוע בבית החולים ביקור חולים (בפנימית ב') עם איזו בעיה חמורה ברגל.
לא ברור מה מצבה, אבל משיחה שניהלתי עם גדליה (מכר שלה שעוזר לה בכל מיני דברים) עולה שהיא בעיקר מוזנחת ובודדה- אף אחד לא בא לבקר אותה בשבוע האחרון, היא לא אוכלת מהאוכל המגעיל של בית החולים ובקיצור- המצב בטטה.
אני הולך היום בסביבות אחר הצהריים, וממש אשמח אם נוכל להתארגן בצורה שתבטיח שבכל יום יהיו אצלה איזה שניים שלושה אנשים לכמה שעות.
אתם יודעים עד כמה מה שמחייה אותה זה אנשים ודיבורים וקשקושים- ואת זה צריך לתת לה.

אשמח מאוד אם נוכל להתארגן בשלושה מועדים (בוקר, צהריים וערב)- לפחות לגבי השבוע הקרוב.
אני יודע שלא כל מי שכתבתי במייל הזה עומד ביחסים מי-יודע-מה קרובים איתה, וגם לא כולם מכירים אותה, אבל אנא- זה באמת חשוב. אישה בודדה מאוד, בת 82, עם בן בעייתי ולב ענק, שיקרה מאוד לכל מי שמכיר אותה- שזרוקה כבר שבוע בבית חולים, בלי ביקור אחד. 
קרובת משפחה שלי אושפזה לאחרונה לשבוע, והיה מדהים לראות כמה מבקרים היו לה, ואיך לא השאירו אותה לבד לרגע- וכמה שזה עזר וזירז את ההחלמה שלה. אצל גברת יהודית, לצערי, זה ההפך הגמור- וברור לי שהיא חווה בגדול את האומללות והבדידות של אלמנה מבוגרת שאין לה נפש בעולם.
גם מי שלא מכיר אותה- היא אישה מקסימה וטובת לב- בואו בבקשה, פעם אחת, אפילו לרבע שעה- ובלבד שהיא לא תרגיש אומללה כל כך. 
אני אגיע אליה היום בערב ב"ה, ומחר בבוקר\צהריים, ובטח גם מתישהו בשישי.

אני לא מרבה בשליחת בקשות עזרה, בעיקר בדברים מסנג'רים- אבל אנא, זה עלול לעשות את ההבדל בין בריאות והתאוששות- לחולי ואומללות.
שלחו את זה בבקשה גם לחברים שלכם שיש להם לב טוב.

יום שלישי, נובמבר 22, 2011

רחוב סבתא אסתר


סבתא אסתר היתה אשה נמוכה וחזקה. בהיותה בערך בגיל שמונים או שמונים וחמש, ניסה פורץ לפרוץ לתוך הבית, ברחוב הגדוד העברי. מדובר בדירה בקומה ראשונה עם מרפסת אחורית הפונה כמעט לתוך החורשה. הוא הרים את התריסים. סבתא היתה במטבח ושמעה את רעש התריסים. היא נכנסה לחדר האחורי, וראתה את הפורץ מנסה להרים את התריסים ולהשתחל פנימה. היא פנתה אליו בדברים נמרצים, נזפה בו על כך שהוא מעלה בדעתו לפרוץ לביתה של אשה קשישה המתגוררת בגפה, כיצד אינו בוש במעשיו? היא נזפה בו בקולה הרם הצלול והבוטח, והוא, האדון הפורץ, הבין שעם סבתא אסתר לא מסתבכים, ונס אל החורשה.

לסבתא היתה עברית צחה, ללא רבב מבטא וללא כל טעות. היא נולדה לבית דובר עברית, וכבר בגיל שלוש או ארבע למדה לקרוא. אביה מרדכי רזיאל לימד את אחיה הבכור לקרוא, והיא האזינה וקלטה. גם היום כשאני מתלבטת לגבי מילה בעברית, איך להטות אותה והאם היא זכר או נקבה אני מדמיינת את סבתא מגלגלת את המילה על לשונה, ונזכרת בצורת ההטיה הנכונה.

סבתא לא ידעה לבשל, יש להודות. היא נולדה ב1912 ואת ימי ילדותה העבירה ברעב הגדול של מלחמת העולם הראשונה והנדודים שלאחריה. היא הכינה גפילטע פיש, סליחה, דגים ממולאים ליטאיים, הנבדלים מאחיהם הפולניים באי-המתקתם. עבורי היא היתה רוקחת פשטידות תפוחי אדמה ותרד, או קציצות תפוחי אדמה ותרד, או ממציאה פשטידת אורז עם סוכר, מעט סוכר, וצימוקים. לרוב הפשטידות והקציצות היו זוכות למגע מיוחד ולטעם שרוף.

את ימי החופש הגדול היתה מבלה אצל סבתא אסתר וסבא יהודה. היינו מבקרים במוזיאון ישראל, מטיילים בחורשת הירח שהיתה ענקית, בעיניי לפחות, ובמרכז העיר מלקקים גלידה בקפה מקס במדרחוב בן יהודה וקונים לי מתנות-ספרים.

ספר מיוחד היה מקבל כל נכד בהגיעו לגובה שהוא מעל לגובה של סבתא. איני זוכרת אם זה היה מטר ארבעים וחמישה או מטר ארבעים ושישה, אבל זה היה קורה בכיתה ה' או ו'. ואיזו התרגשות זאת היתה. סוף סוף לעבור את סבתא בגובה. להיות יותר גבוהה מהסבתא הנערצת, שכל נהגי המוניות מכבדים, ואנשים ברחוב מאירים פנים אליה, וכולם יודעים שהיא חשובה. לעת זיקנתה הייתי קונה את הספרים עבורי מכספה, והיא היתה כותבת לי הקדשה מיוחדת בכל אחד מהם, לרוב משלבת פסוק או מדרש. כל ספר היה זוכה להתייחסות אישית.

את ארוחת הצהריים היתה אוכלת בשעה 12:00 בדיוק. היינו שומעת את הרכבת שורקת בכניסתה לעמק רפאים, אני הייתי מכבה את הרדיו, והיא מגישה לשולחן. לאחר מכן מנוחה קלה ואחר כך פעילות לאחר הצהריים. ובין לבין סבתא היתה מספרת סיפורים. על הנדודים ברוסיה, על הפעם ההיא שאמה בלומה יצאה באמצע העוצר להביא דבר אוכל לילדיה הבוכים. השוטרים הרוסיים עצרו אותה, והיא ענתה להם שאמא חייבת להביא אוכל לילדה, והם שיחררו אותה. היא היתה מעלה סיפורים על ימי המעצר בבית לחם, על הגעגועים לסבא יהודה שהיה כלוא במחנה באריתריאה. על החברות מהכלא -על צילה עמידרור ועל נחמה עציון חברתה מימי הסמינר למורות. על ימיה במחתרת האצ"ל, המעצרים הרבים, החזרה מהכלא ואבא שלא הכיר אותה וקרא לה "דודה-אמא". על התלמידים של אביה, על אחיה דוד, מפקד האצ"ל הנערץ, שמי יודע לאן היה מגיע ואיך המדינה היתה נראית אלמלא נהרג בשליחות הצבא הבריטי בעירק. על ימיה בכנסת, על מנחם בגין, ואורי צבי, על נאומיה שהיתה חולמת אותם וחוזרת עליהם בעל פה בכנסת, ללא כל רישום מוקדם. על חלומותיה - שהנה סבא יהודה חוזר והמרפסת מלאה במזוודותיו.  לפעמים דודה שושנה היתה מגיעה לכוס קפה שחור עם סוכרזית וחלב והן היו יושבות ומדברות. הן נותרו חברות קרובות.

את סבתא הכרתי אחרי שכבר פרשה מהחיים הפוליטיים, היא אמרה שכמו כל עבד עברי גם היא זכאית לשנת שמיטה, ואחרי שש כנסות פינתה את כסא הנשים בליכוד לגאולה כהן. תחושת המיעוט והנרדפות ממנה הסבל הימין בשנות קום המדינה נותרה בה, אך משהו בהדר הבית"רי ריפא זאת.

כשלמדתי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית הייתי שואלת ספרים בספריה עבורה ועבורי, היינו קוראות בהם אחת אחרי השניה ודנות בספרים, בעלילה, בדמויות ובמשמעות העולה ומתרקמת. עד למותו של סבא יהודה היתה סבתא הולכת להרצאות. עם מותו השתבללה מעט. לאחר מותו של אבא ז"ל הפסיקה לשיר לתקופה. לסבתא היה קול חזק וצלול, עדין וגבוה. היא אהבה לשיר. בכל חגיגת "הקפות שניות" במוצאי שמחת תורה, חגיגה שהיתה נהוגה עוד בבית הוריה, היתה נעמדת במרכז ושרה את "הבן יקיר לי אפרים", והחברים החב"דניקים היו מצטרפים והיו שרים בערבוביא נפלאה של נשים וגברים. מעגלי ריקודים וודקה שנמשכו אל תוך הלילה. סבתא אהבה לשיר את ניגוני השבת, ויותר מכל את גירסת ישיבת וולז'ין ל"אחד מי יודע". הרדיו היה מכוון תמיד לקול המוזיקה, ובערבים היינו יושבים בסלון וסבא יהודה היה מגיש לנו גלידה בטעם מוקה-וניל בקערות הלפתן, קערות מזכוכית בצורת חצי תפוח.

 לעת זקנתה היתה סבתא מסתחררת בקלות, ולפתע נאחזת בכסא או בשיש, הייתי שואלת אותה מה קרה, והיא היתה עונה - זה בגלל ימי ההולדת. סבתא גם היתה אומרת שהכל נמצא מתחת לאף, השאלה היכן האף נמצא. על גבר או אשה שלא היו לבושים מספיק היתה מפטירה כי הם לבושים בהשראת חדר האמבטיה. מדי פעם היתה מזמינה אותי לצאת איתה ללובי של בית מלון, ולשתות שם כוס קפה ולהתכבד בגלידה, שהרי גם את הקירות צריך מדי פעם להחליף.


מחר יקרא רחוב על שמה בירושלים. בימים אלו של הדרת נשים בעיר מגוריה-מגוריי ודחיקתן מהפרהסיה אל תהום הנשיה, צעד זה משמח ומעודד אותי. הנה רחוב נוסף על שם אשה בירושלים. ולא סתם אשה, אלא יקירת העיר, חברת כנסת, מחוקקת, לוחמת למען הקמת המדינה, אמא ויותר מכל סבתא נהדרת שחסרונה מורגש כל כך בחיינו. סבתא שלי. מחר אחרי הטקס נסור לביתה, נשיר ביחד ונרים כוסית וודקה משובחת - סבא יהודה לימד את אבא ואת דוד ארי לשתות וודקה טובה - ונשתה טיפה מרה מהולה בדמעת געגוע ושמחה.

יום חמישי, נובמבר 10, 2011

שלא נדע

אמא בבית, אחרי שבר בירך. ויש דבר נפלא שנקרא שקד, שיקום בבית. יש פיזיותרפיה חמש פעמים בשבוי לשעה כל פעם, ויש סייעת שמגיעה חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות לעזור בניהול עצמי וניהול הבית. ויש עבודת סוציאלית שמגיעה ואחות שאפשר להתקשר אליה 24 שעות. ואיזה יופי שהשיקום הוא בבית ולא בבית חולים. בסביבה הטבעית של המשתקם, ולא בסביבה הדכאנית של בית החולים בה המשתקם הוא חולה, ולא משנה מה המגדר, הדת, ההשכלה, סיפור החיים או כל פרט אחר. וכמה זה מקל עלינו. גם זו נחמה.