טעות באיות

זמן

2011-12-26T08:55:00.000+02:00

משאב שאני חסרה ממנו

איני יודעת כיצד לנצלו

הוא חומק ממני.

הוא הגזר לפני החמור

הוא מתעתע.

לעיתים מתמשך ולעיתים חולף

הוא קבוע ומדוד

מספרים שתושבי קניגסברג היו מכוונים את שעוניהם לפי יציאתו היומית של קאנט להליכת אחר הצהריים בארבע וחצי.

אני עדיין נאבקת

אורחים לחתונה

2011-12-18T16:02:00.003+02:00

אֲנִי כַּלָּה בַּחֲתֻנָּה תִּזְמֹרֶת כְּלֵי נְשִׁיפָה תֻּפִּים נְיוּ-אוֹרְלִינְס
וְאֵין-אַבָּא מְרַצֵּד מוּלִי בִּכְתָמִים שֶׁל אֹשֶׁר טוֹפָּז בֹּהַק חֲצוֹצְרוֹת
אֹדֶם אַרְגָּמָן
אֲנִי רוֹקֶדֶת אֵין-אַבָּא מְסַחְרֵר אוֹתִי
מוֹחֵק רֵיחוֹת מַחֲלָתוֹ טוֹמֵן בִּי חִיּוּכָיו
אַבָּא שׁוֹלֵחַ בַּקְבּוּק וִיסְקִי טַלְלֵי אוֹרוֹת עִנְבָּר
וּבְרֵיחַ הַוִּיסְקִי רֵיחַ צַעֲרוֹ שֶׁל אַבָּא
וְאֵין-סַבְתָּא אֶסְתֵּר כְּסוּפָה רוֹקַעַת בְּרֶגֶל קַלָּה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיְתָה לָהּ
וְאֵין-סַבְתָּא מָלִי בּוֹחֶנֶת שִׂמְלָה וּצְמִיד פִּטְדָה
מְהַנְהֶנֶת וּנְמוֹגָה.

וּמַתְּנוֹתֵיהֶם כֶּתֶם טְהוֹר פָּז
יְקָרוֹת

חולה

2011-12-08T13:46:00.000+02:00

דצמבר היה אמור להיות חודש מצוין. עמוס בעבודה והישגים. המון המון דברים לעשות בו.

והנה הברונכיט שהתחילה כמו סתם וירוס מעכבת הכל.

דוחות, מסמכים, תוכניות, הכנות, כלום.

הימים נבללים לעיסה אחת הנבדלת בשאלת "מתי לקחתי אניטביוטיקה בפעם האחרונה". לילה שמצליחים לישון בו כל הלילה הוא לילה טוב. שיעולים בלתי פוסקים שהופכים להקאות. נמאס ממרק. נמאס מתה ואין כוח. לא לנקות. לא לבשל. לא לכתוב לא לעבוד מהבית. לא להדביק ברכות מהחתונה בתוך אלבום. אין כוח לכלום.

ככה זה. מתכננים אלוהים צוחק. נובמבר נעלם ואיתו ירח הדבש לשא קרה, ודצמבר נמוג אט אט.
חבל שאין לי כוחות על.

אסתר

2011-12-06T20:17:00.000+02:00

מה את מהדסת לך אסתר
בצעדי ארמון לא לך
קומי עורי אסתר.

את שומעת, אסתר?

פסטיבל ימי אהבה לשירה 15

2011-12-01T14:25:00.001+02:00

אני מעורבת בשני ארועים -

האחד מחר 2.12.11
מחפשים משהו כיפי לעשות מחר ב11 בבוקר? משהו עם קצת נשמה, לכל המשפחה? מוזיקה טובה ויצירה? אז הנה. אתם ואתן מוזמנות לפסטיבל ימי אהבה לשירה. בשעה 11:00 בחצר מוזיאון הטבע מוהליבר 6 ירושלים. ציגן אנסמבל ינעימו, יוחאי חדד, קרן טל וצופיה הרבנד ינחו קבוצות כתיבה ואני אנחה את הארוע . בואו בואו .יהיה כיף. הכניסה חופשית. מצב רוח טוב

וביום ראשון 4.12.11 אנחה את הארוע של מזמור 8, ואקריא כמה משירי. תבואו?

והנה התוכניה.

עכשיו באמת אין לכם אף תירוץ. נכון?

יש לכם זמן למצווה? חצי שעה שיכולה להציל חיים כה כתב ניסימי

2011-11-30T14:59:00.001+02:00

גברת יהודית (יהודית כהן, השכנה האהובה שלנו מהדווידקה) התקשרה אלי הרגע, וסיפרה שהיא מאושפזת, כבר שבוע בבית החולים ביקור חולים (בפנימית ב') עם איזו בעיה חמורה ברגל.

לא ברור מה מצבה, אבל משיחה שניהלתי עם גדליה (מכר שלה שעוזר לה בכל מיני דברים) עולה שהיא בעיקר מוזנחת ובודדה- אף אחד לא בא לבקר אותה בשבוע האחרון, היא לא אוכלת מהאוכל המגעיל של בית החולים ובקיצור- המצב בטטה.

אני הולך היום בסביבות אחר הצהריים, וממש אשמח אם נוכל להתארגן בצורה שתבטיח שבכל יום יהיו אצלה איזה שניים שלושה אנשים לכמה שעות.

אתם יודעים עד כמה מה שמחייה אותה זה אנשים ודיבורים וקשקושים- ואת זה צריך לתת לה.

אשמח מאוד אם נוכל להתארגן בשלושה מועדים (בוקר, צהריים וערב)- לפחות לגבי השבוע הקרוב.

אני יודע שלא כל מי שכתבתי במייל הזה עומד ביחסים מי-יודע-מה קרובים איתה, וגם לא כולם מכירים אותה, אבל אנא- זה באמת חשוב. אישה בודדה מאוד, בת 82, עם בן בעייתי ולב ענק, שיקרה מאוד לכל מי שמכיר אותה- שזרוקה כבר שבוע בבית חולים, בלי ביקור אחד.

קרובת משפחה שלי אושפזה לאחרונה לשבוע, והיה מדהים לראות כמה מבקרים היו לה, ואיך לא השאירו אותה לבד לרגע- וכמה שזה עזר וזירז את ההחלמה שלה. אצל גברת יהודית, לצערי, זה ההפך הגמור- וברור לי שהיא חווה בגדול את האומללות והבדידות של אלמנה מבוגרת שאין לה נפש בעולם.

גם מי שלא מכיר אותה- היא אישה מקסימה וטובת לב- בואו בבקשה, פעם אחת, אפילו לרבע שעה- ובלבד שהיא לא תרגיש אומללה כל כך.

אני אגיע אליה היום בערב ב"ה, ומחר בבוקר\צהריים, ובטח גם מתישהו בשישי.

אני לא מרבה בשליחת בקשות עזרה, בעיקר בדברים מסנג'רים- אבל אנא, זה עלול לעשות את ההבדל בין בריאות והתאוששות- לחולי ואומללות.

שלחו את זה בבקשה גם לחברים שלכם שיש להם לב טוב.

רחוב סבתא אסתר

2011-11-22T22:09:00.001+02:00

סבתא אסתר היתה אשה נמוכה וחזקה. בהיותה בערך בגיל שמונים או שמונים וחמש, ניסה פורץ לפרוץ לתוך הבית, ברחוב הגדוד העברי. מדובר בדירה בקומה ראשונה עם מרפסת אחורית הפונה כמעט לתוך החורשה. הוא הרים את התריסים. סבתא היתה במטבח ושמעה את רעש התריסים. היא נכנסה לחדר האחורי, וראתה את הפורץ מנסה להרים את התריסים ולהשתחל פנימה. היא פנתה אליו בדברים נמרצים, נזפה בו על כך שהוא מעלה בדעתו לפרוץ לביתה של אשה קשישה המתגוררת בגפה, כיצד אינו בוש במעשיו? היא נזפה בו בקולה הרם הצלול והבוטח, והוא, האדון הפורץ, הבין שעם סבתא אסתר לא מסתבכים, ונס אל החורשה.

לסבתא היתה עברית צחה, ללא רבב מבטא וללא כל טעות. היא נולדה לבית דובר עברית, וכבר בגיל שלוש או ארבע למדה לקרוא. אביה מרדכי רזיאל לימד את אחיה הבכור לקרוא, והיא האזינה וקלטה. גם היום כשאני מתלבטת לגבי מילה בעברית, איך להטות אותה והאם היא זכר או נקבה אני מדמיינת את סבתא מגלגלת את המילה על לשונה, ונזכרת בצורת ההטיה הנכונה.

סבתא לא ידעה לבשל, יש להודות. היא נולדה ב1912 ואת ימי ילדותה העבירה ברעב הגדול של מלחמת העולם הראשונה והנדודים שלאחריה. היא הכינה גפילטע פיש, סליחה, דגים ממולאים ליטאיים, הנבדלים מאחיהם הפולניים באי-המתקתם. עבורי היא היתה רוקחת פשטידות תפוחי אדמה ותרד, או קציצות תפוחי אדמה ותרד, או ממציאה פשטידת אורז עם סוכר, מעט סוכר, וצימוקים. לרוב הפשטידות והקציצות היו זוכות למגע מיוחד ולטעם שרוף.

את ימי החופש הגדול היתה מבלה אצל סבתא אסתר וסבא יהודה. היינו מבקרים במוזיאון ישראל, מטיילים בחורשת הירח שהיתה ענקית, בעיניי לפחות, ובמרכז העיר מלקקים גלידה בקפה מקס במדרחוב בן יהודה וקונים לי מתנות-ספרים.

ספר מיוחד היה מקבל כל נכד בהגיעו לגובה שהוא מעל לגובה של סבתא. איני זוכרת אם זה היה מטר ארבעים וחמישה או מטר ארבעים ושישה, אבל זה היה קורה בכיתה ה' או ו'. ואיזו התרגשות זאת היתה. סוף סוף לעבור את סבתא בגובה. להיות יותר גבוהה מהסבתא הנערצת, שכל נהגי המוניות מכבדים, ואנשים ברחוב מאירים פנים אליה, וכולם יודעים שהיא חשובה. לעת זיקנתה הייתי קונה את הספרים עבורי מכספה, והיא היתה כותבת לי הקדשה מיוחדת בכל אחד מהם, לרוב משלבת פסוק או מדרש. כל ספר היה זוכה להתייחסות אישית.

את ארוחת הצהריים היתה אוכלת בשעה 12:00 בדיוק. היינו שומעת את הרכבת שורקת בכניסתה לעמק רפאים, אני הייתי מכבה את הרדיו, והיא מגישה לשולחן. לאחר מכן מנוחה קלה ואחר כך פעילות לאחר הצהריים. ובין לבין סבתא היתה מספרת סיפורים. על הנדודים ברוסיה, על הפעם ההיא שאמה בלומה יצאה באמצע העוצר להביא דבר אוכל לילדיה הבוכים. השוטרים הרוסיים עצרו אותה, והיא ענתה להם שאמא חייבת להביא אוכל לילדה, והם שיחררו אותה. היא היתה מעלה סיפורים על ימי המעצר בבית לחם, על הגעגועים לסבא יהודה שהיה כלוא במחנה באריתריאה. על החברות מהכלא -על צילה עמידרור ועל נחמה עציון חברתה מימי הסמינר למורות. על ימיה במחתרת האצ"ל, המעצרים הרבים, החזרה מהכלא ואבא שלא הכיר אותה וקרא לה "דודה-אמא". על התלמידים של אביה, על אחיה דוד, מפקד האצ"ל הנערץ, שמי יודע לאן היה מגיע ואיך המדינה היתה נראית אלמלא נהרג בשליחות הצבא הבריטי בעירק. על ימיה בכנסת, על מנחם בגין, ואורי צבי, על נאומיה שהיתה חולמת אותם וחוזרת עליהם בעל פה בכנסת, ללא כל רישום מוקדם. על חלומותיה - שהנה סבא יהודה חוזר והמרפסת מלאה במזוודותיו. לפעמים דודה שושנה היתה מגיעה לכוס קפה שחור עם סוכרזית וחלב והן היו יושבות ומדברות. הן נותרו חברות קרובות.

את סבתא הכרתי אחרי שכבר פרשה מהחיים הפוליטיים, היא אמרה שכמו כל עבד עברי גם היא זכאית לשנת שמיטה, ואחרי שש כנסות פינתה את כסא הנשים בליכוד לגאולה כהן. תחושת המיעוט והנרדפות ממנה הסבל הימין בשנות קום המדינה נותרה בה, אך משהו בהדר הבית"רי ריפא זאת.

כשלמדתי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית הייתי שואלת ספרים בספריה עבורה ועבורי, היינו קוראות בהם אחת אחרי השניה ודנות בספרים, בעלילה, בדמויות ובמשמעות העולה ומתרקמת. עד למותו של סבא יהודה היתה סבתא הולכת להרצאות. עם מותו השתבללה מעט. לאחר מותו של אבא ז"ל הפסיקה לשיר לתקופה. לסבתא היה קול חזק וצלול, עדין וגבוה. היא אהבה לשיר. בכל חגיגת "הקפות שניות" במוצאי שמחת תורה, חגיגה שהיתה נהוגה עוד בבית הוריה, היתה נעמדת במרכז ושרה את "הבן יקיר לי אפרים", והחברים החב"דניקים היו מצטרפים והיו שרים בערבוביא נפלאה של נשים וגברים. מעגלי ריקודים וודקה שנמשכו אל תוך הלילה. סבתא אהבה לשיר את ניגוני השבת, ויותר מכל את גירסת ישיבת וולז'ין ל"אחד מי יודע". הרדיו היה מכוון תמיד לקול המוזיקה, ובערבים היינו יושבים בסלון וסבא יהודה היה מגיש לנו גלידה בטעם מוקה-וניל בקערות הלפתן, קערות מזכוכית בצורת חצי תפוח.

לעת זקנתה היתה סבתא מסתחררת בקלות, ולפתע נאחזת בכסא או בשיש, הייתי שואלת אותה מה קרה, והיא היתה עונה - זה בגלל ימי ההולדת. סבתא גם היתה אומרת שהכל נמצא מתחת לאף, השאלה היכן האף נמצא. על גבר או אשה שלא היו לבושים מספיק היתה מפטירה כי הם לבושים בהשראת חדר האמבטיה. מדי פעם היתה מזמינה אותי לצאת איתה ללובי של בית מלון, ולשתות שם כוס קפה ולהתכבד בגלידה, שהרי גם את הקירות צריך מדי פעם להחליף.

מחר יקרא רחוב על שמה בירושלים. בימים אלו של הדרת נשים בעיר מגוריה-מגוריי ודחיקתן מהפרהסיה אל תהום הנשיה, צעד זה משמח ומעודד אותי. הנה רחוב נוסף על שם אשה בירושלים. ולא סתם אשה, אלא יקירת העיר, חברת כנסת, מחוקקת, לוחמת למען הקמת המדינה, אמא ויותר מכל סבתא נהדרת שחסרונה מורגש כל כך בחיינו. סבתא שלי. מחר אחרי הטקס נסור לביתה, נשיר ביחד ונרים כוסית וודקה משובחת - סבא יהודה לימד את אבא ואת דוד ארי לשתות וודקה טובה - ונשתה טיפה מרה מהולה בדמעת געגוע ושמחה.

שלא נדע

2011-11-10T22:25:00.001+02:00

אמא בבית, אחרי שבר בירך.ויש דבר נפלא שנקרא שקד, שיקום בבית. יש פיזיותרפיה חמש פעמים בשבוי לשעה כל פעם, ויש סייעת שמגיעה חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות לעזור בניהול עצמי וניהול הבית. ויש עבודת סוציאלית שמגיעה ואחות שאפשר להתקשר אליה 24 שעות. ואיזה יופי שהשיקום הוא בבית ולא בבית חולים. בסביבה הטבעית של המשתקם, ולא בסביבה הדכאנית של בית החולים בה המשתקם הוא חולה, ולא משנה מה המגדר, הדת, ההשכלה, סיפור החיים או כל פרט אחר. וכמה זה מקל עלינו.גם זו נחמה.

9.9

2011-09-09T09:17:00.002+03:00

התאריך הזה הוא כל מיני דבריםלפני שמונה שנים בבוקר ה 9.9 יצאתי לשליחות באנגליה. הבלוג הזה גם הוא נולד בשליחות. שלוש השנים בלונדון היו טובות וקשות משמעותיות ומענגות. למדתי גדלתי עשיתי טעיתי הייתי בהופעות מעולות מוזיאונים מצויינים, התחלתי לכתוב אצל לאה ת'ורן האגדית ולמדתי איך לחיות לבד.לפני שמונה שנים בערב, מnש לסיום ה 9.9 , בעודי במסיבת קבלת פנים לכבודי, היה הפיגוע הנוראי בקפה הלל בעמק רפאים. זה היה קפה הבית שלי. כתבתי עליו כמה שנים אחרילפני שנתיים ב9.9 בדיוק עברתי לדירה חדשה באבו תור, אמא שלי ואחותי באו לעזור לסדר. ובדיוק נולדו לי אחיינים תאומים בניו זילנד. ישעי ואביגיל. סוף סוף בת במשפחה.אז התאריך הזה הוא כל מיני דברים

ההפגנה הקרובה במוצ"ש. וחמשת 'הממים' – מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא

2011-09-02T11:21:00.000+03:00

אני אהיה שם. לא כי אני אחת ממיליון, או 13 מיליון או משישה וחצי מיליון. אני אהיה שם כי דברים מתחילים להשתנות, ובעיקר כי נמאס לי.

1. אני בת 37, כבר 13 שנה אני עובדת במשרה מלאה לפחות. היו שנים בהם עבדתי משרה וחצי. יש לי תואר שני. אני סמנכ"ל בעמותה מכובדת. ואני לא יכולה לקנות דירה. אין לי מספיק חסכונות. וגדלתי ברעננה, מקום טוב באמצע עם נתוני פתיחה לא רעים לחיים. ואין לי כסף למחסה. לא, אין לי רכב. גם לזה אין לי כסף.

2. נמאס לי שבסוף כל קניה שלי יש 17 משפחות שנהנות ממנה. במשחק מונופול כבר מזמן מישהו היה הופך את השולחן וצועק שככה אי אפשר לשחק. אז איך אנחנו חיים ככה? אם אני מתדלקת בפז, קונה בשופרסל, מפקידה משכורת בבנק לאומי, קונה באיקאה, יוצאת לבלות בקניון - הכסף הולך לאותן 17 משפחות.

3. הסיבה שאיני יכולה לקנות רכב היא מחירי הרכב הגבוהים, וזה לא רק בגלל המיסוי, זה בגלל העדר התחרותיות. כל יבואן מייבא רכב אחר וקשור לרכבת ליסינג משלו - כך שאין כל תחרות, וכשאין תחרות - יש עליה במחירים.

4. חוק ההסדרים הארור מונע תחרות, מונע שיוויון ואינו דמוקרטי.

5. יש להורים שלי חברים טובים שכמה מילדיהם כבר לא חיים בארץ. הם בח"ל. עבודה טובה, משכורות מעולות, חיים טובים, בתי ספר יהודים מצויינים. ההפגנה במוצ"ש והמחאה של קיץ 2011 היא הרמת קול נגד התופעה הזאת. היא אמירה ברורה - אנחנו רוצים להשאר פה - תנו לנו להתפרנס כאן- בכבוד. אני חייתי בלונדון. סיר הבשר נעם לי מאד. יכולתי להשאר. מאז שחזרתי מהשליחות עלו שלוש הצעות עבודה מפתות בחו"ל. אני לא היחידה שמבכרת להשאר בארץ. אבל מאידאולוגיה לא הולכים למכולת, ולא חוסכם בבנק.

6. אני משלמת לא מעט מיסים ומקבלת מעט מאד. באנגליה קיבלתי אוכל בחינם! מהממשלה! בארץ חולי צליאק משלמים 16.90 על כיכר לחם אחת פשוטה וחביבה. אפשר גם להשתדרג ולקנות כיכר לחם מעולה ב22.90. אבל ה16.90 לכיכר לחם זו האפשרות הזולה ביותר. באנגליה הייתי מקבלת מרשם מהרופאה, ניגשת לבית מרקחת ואחרי יומיים ניגשת שוב ומקבלת 2 שקיות מלאות כל טוב, קמח, לחם, וופךים, פסטה, ביסקויטים וקרקרים, והכל בחינם. כי תזונה מונעת היא התרופה לצליאק. בארץ רק הקמח מסובסד. וזה לא מספיק. בע"ה יהיו לי ילדים. אולי גם להם אולי יהיה צליאק. וזה עסק יקר, שהמדינה מסרבת למממן.

7. אבל אין כסף! יש בעיות בטחוניות! הקופה ריקה! לא נכון. יש עודפי כסף באוצר. יש צבא שמן. יש עשירים שלא מטילים עליהם די מיסים, יש קיבוצים שנעשו מיליונרים בחסות קרקעות חקלאיות מניבות נדל"ן, יש את תשובה שמחקו לו חובות. אבל לנו לא ימחקו אף חוב.

8. ולא נדבר על מחירי הדירות בירושלים, חזירות מכוערת. דירת שיכון ברחוב ברוריה 65 מ"ר מוצעת למכירה במיליון שמונה מאות ש"ח. חזירות. ואיפה יגורו אנשים כמונו? שעובדים קשה, חוסכים מעט ולא מליחים לקנות דירה? אנחנו האנשים שמחזיקים את ירטושלים על הגב שלנו. אנחנו משלמים ארנונה, קונים בסופר, הולכים למוזיאון ודואגים שירושלים לא תהפוך לעיר ערבית-חרדית. אבל למי יש כסף לזה?

9. חמשת 'הממים' – מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. ז'בוטינסקי ראה אותם כחובת המדינה לאזרחיה. כמה פשוט ויפה. מזון, מעון, מלבוש, מורה ומחסה. בהיבט החברתי הדגיש ז'בוטינסקי את חשיבות המעמד הבורגני, שמתיישב בערים, עוסק במסחר ומקים תעשייה. מעמד זה חיוני לקידומו של הבית הלאומי היהודי והמדינה היהודית בארץ ישראל. גישתו בנושאי כלכלה התבססה על זכותו של האדם לקניין פרטי ועל תחרות כלכלית חופשית תוך צמצום התערבות המדינה למינימום הכרחי. עם זאת טען כי חובתה של המדינה לספק את צרכיו הבסיסים של האזרח - תזונה, מגורים, לבוש, חינוך ורפואה, או בלשונו חמשת 'הממים' – מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא.

10. ולא הזכרתי את ההורים, הרופאים, הנכים, הקשישים, המורים, העובדים הסוציאלים, השוטרים שלא יכולים להפגין.

ותקראו גם את זה צפריר בשן כתב היטב.

ואני הולכת להפגנה במוצ"ש כי אני אופטימית, ומאמינה שיהיה כאן טוב יום אחד. כבר טוב, הנה.

על השנים פוסט פרה יומולדת

2011-08-28T23:43:00.001+03:00

1. כשחיים עם בן זוג שצעיר בעשר שנים, הזמן מחליף צורה וצבע. כבר איני יכולה להעריך בן כמה אדם כזה או אישה אחרת.

2. היום בבר מצווה ארבעה דורות רקדו ביחד. סבתא - רבא מולי, עם גו'די הסבתא, עם רוקי האמא, עם עדן בר המצווה. כמה כאב לי הלב שאצלנו כבר חסרים שני דורות מתוך הארבעה. סבתא שרה עליה השלום, סבתה של רוקי, היא בת דודה של סבתי אסתר,עליה השלום.

3. היום הגברת ב' מהקומה הראשונה נפלה במקלחת, בתה עלתה עלינו וביקשה שנעזור להרים אותה לכסא הגלגלים. שכנתה לקומה ח' שזכתה להוולד בישוב היהודי בחברון, בדיוק יצאה לעדור את גינת הבניין. איני יודעת מי מבוגרת ממי. האם זה משנה?

4. בקיץ 1984 עמדנו ארבע נשים בכניסה למוזיאון ישראל, סבתא שרה - סבתה של TK בת דדודתי מדרגה רביעית משיקגו, סבתא אסתר ואני. כל אימת שאכנס למוזיאון אזכר בארבעתנו. הערב ראיתי את TK אחרי שלא ראיתי אותה עשרים שנה בדיוק. היא נראית כמו אמה, בדיוק.

5. ביום רביעי אהיה בת 37. אני לא מרגישה 37 הזרות בין הספרות לחוויות האישיות אותן אני עוברת מתסכל אותי. הן משקרות הספרות האלה. זה לא הגיל שלי. הגיל שלי זה סגול עם גלידת וניל ומנגו.

6. אני שוכחת שאני לא גיבורת על. נגזר עלי להיות במקום אחד בזמן נתון. מתי אקבל את את עובדת היותי אנושית?

משוררת צעירה פוגשת משורר

2011-08-14T19:33:00.001+03:00

כך כתבתי ב20 ליולי 2008

משוררת צעירה פוגשת במשורר מבוגר אותו העריצה שנים רבות
משוררת צעירה עומדת מול המשורר ואינה מוצאת מילים שאינן של מתבגרות
והוא משורר מבוגר מתבונן בה בהבנה אקראית
ומגלה בפניה את פניו
הרי פעם גם הוא היה משורר צעיר
שפגש במשוררת מבוגרת אותה העריץ.

וגם חלמתי עליו, במטע אבוקדו.

ולפני חודש שלחתי לו שני שירים שלי.
הוא ביקש ממני לא לשלוח.
הבהיר כי אינו יודע לתת ביקורת או עצות טובות.
ביקש ממני להתחייב לא להפגע.

וההערות שלו היו מדויקות. יהלום מפלח זכוכית. אני נחמדה מדי לקוראים שלי. מסבירה מדי הוא כתב.

ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו. לערוך את כל השירים מחדש?
לתת לספר הראשון שלי להיות בתולי?

או לעצור לשניה או לחודש, לקבל את עצתו להכנס לתהליך כואב של ויתור על מילים ארוכות מסורבלות מסבירות שאני אוהבת, להותיר את מילותי חשופות?

לגור בבית של שיר - ערב שירה והזדהות עם אוהל מחאת הדיור בירושלים

2011-08-02T09:58:00.002+03:00

הנה השיר שהקראתי, חלקכם מכירים גירסאות מוקדמות שלו

שכר דירה וארנונה

א.
מורחת ליפסטיק אפור על פצעי הגדר
מכסה ערוות עוני במטפחות שקיעה וניאון
משביעה שלא נעיר את האהבה ולא נעורר
היא מבקשת את האתנן מיד.
ואני דופקת אותה בחזרה

תסתכלי על עצמך: עושק הולילנד, רפאות קטמון וטלביה, אילמות בית צפאפה ואבו טור

קחי את ה3,300 שכר דירה
בשבילי את לא עיר-בירה,
את סתם נוף
בני בתירא 8 דירה 23
ב.
יופיה
מחבל שועלים
בשנאתי אליה
אילו היה לי כח
לשנות את העיר הזאת
הייתי משברת חומות
זורקת מפתח לשמיים השוקעים
מניפה חרב מעליה
וממיתה עצמי בארון.

ועכשיו: לשלם ארנונה

לגור בבית של שיר - ערב שירה במאהל מאבק הדיור בירושלים

2011-07-31T11:48:00.002+03:00

"לגור בבית של שיר"
ערב שירת מחאה במאהל מאבק הדיור בירושלים
יום שני, ה-1.8.2011, 19:00
אירוע הזדהות ותמיכה עם המאהל

ביום שני הקרוב, ה-1.8.2008, בשעה 19:00, בבור שיבר (גן הסוס), ברח' קינג ג'ורג' בירושלים (מדרום למשביר), נקיים ערב שירת מחאה לאות סולידריות עם מאהל מאבק הדיור הירושלמי.
לפני כן, בין 18:00 ל-19:00 סדנאת כתיבת מחאה קצרה, עם המשוררת אורית גידלי.
הערב משותף לשני המאהלים הירושלמיים, בבור שיבר ובגן העצמאות, ואירוע תשעה באב בשבוע שלאחר מכן, ביום ראשון ה-7.8.2011, יערך בגן העצמאות.

לאירוע בפייסבוק:
http://www.facebook.com/event.php?eid=197298206993217

משתתפים המשוררים:

ארז ביטון,
חדוה הרכבי,
רחל חלפי,
ענת לוין,
עלי נסוח מואסי,
רות קרא-איוונוב קניאל,
שי דותן,
יוחאי שלום חדד,
עדי עסיס,
נועה שקרג'י,
עמיר עקיבא סגל,
גלעד מאירי,
עמיחי חסון,
רענן בן-טובים,
שלומית נעים-נאור,
נוית בראל,
דורית ויסמן,
עינה ארדל,
אלמוג בהר.

אז מה את כותבת - שלושים ושש

2011-07-26T09:30:00.002+03:00

אז אחד מחמשת קוראיי הקבועים התעניין לדעת מה בדיוק אני כותבת. אז הנה: שירה. חלק בכיינית חלקה טובה, חלקה בכיינית וטובה. תשפטו אתם.

שלושים ושש

אחרי חוסר הנוחות שבגוף אני עוקבת: כאב מציק בירך שמאל מושך לגב תחתון, ועד לכתף שמאל ויש כאב בשחלה הימנית ואת העניין הזה של השן שכואב כששותים משהו קר או חם או נוגסים או לא עושים כלום בכלל דוקטור כהן אומר שאולי זו דלקת. ויש את קו הגומי שמתהדק וגוף שמתעבה ומכביד שאולי קשור אחד לשני אולי לא

ובתוך כל זה יש ילדה בת תשע שרוצה לעשות
גלגלון באמצע שדה קצור
פתוח
בחול המועד פסח ברמת הגולן.

אנחנו

2011-07-24T20:41:00.002+03:00

ומחר הוא יוצא למלואים, הראשונים שלנו.

חלומות שווא?

2011-07-24T13:49:00.000+03:00

התחייבתי, בפני עצמי, לכתוב. שעוד השבוע יהיה לי כתב יד. שירים שלי שיהיו מאוגדים. ויימצא להם מוציא לאור.
ומאז שהתחייבתי וקראתי בהם ותיקנתי וחזרתי וערכתי, ובינתיים שניים התקבלו לפרסום (אחד במשיב הרוח והשני במוסף שבת של מקור ראשון), ומאז שהתחייבתי חלומות רודפים אותי.

הדגם קבוע.

אני, עירומה כביום הוולדי, מכוסה כולי מול משורר שיש לי יחס דואלי כלפיו. סוג של הערצה ושלילה משולבות זו בזו.

חלום אחר - סופרת שאני מעריכה עד מאד משאילה לי את בית הקיץ שלה, ואני ערומה בבית הקיץ, והיא ומשפחתה מקדימים לחזור.

חלום שלישי, אותה סופרת שאני אוהבת ומשורר שאני קשורה אליו מאד מאד מטיילים ביחד במטע אבוקדו - ואני שונאת אבוקדו, אני מקיאה מאבוקדו - ואנו מדברים שלושתינו.

הלוואי וידעתי על מה.

הסתכלו ימינה

2011-07-15T12:02:00.001+03:00

נוספו בלוגים חדשים לרשימת הקריאה.

אם חשקה נפשכם ביהדות, במתכונים טעימים וסתם בהרהורים מקומיים - אז יש.

והנה גם אחותי והאחיין הבכור בתקשורת!

2011-07-13T21:10:00.002+03:00

חינוך למופת וחופשה באילת -

הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו?

הסיפור המוזר של שושנה מרקוביץ

2011-07-13T20:26:00.003+03:00

או בעצם של גילית חומסקי, חברתי המוכשרת והטובה.

בונוס: קרדיט לאיש שלי.

הודעה לקוראי הבלוג

2011-07-08T12:02:00.001+03:00

אני מודה על ההתעניינות בבלוג.

אני כותבת את הבלוג הזה כבר חמש שנים, עם חלק מקוראי התחברתי, עם אחד מהם אף התחתנתי, ואין לי עניין לעמוד בקשר ישיר עם כל קוראי.

אני מוחקת הודעות שאינן מתאימות לי כבעלת הבלוג.

תודה ושבת של שלום

המחשבות של יובל או: מי צריך את אדיפוס?

2011-07-03T19:52:00.001+03:00

יובל: שלומיתי, מה את עושה?
שלומית: אני כותבת
יובל: מה את כותבת?
שלומית: את המחשבות שלי.
יובל: מה, את יכולה לכתוב גם את שלי?
שלומית: בטח. על מה אתה חושב עכשיו יובל?
יובל: אני חושב... אני חושב שאני מלך, את מלכה,
אמא נסיכה, וניסימי נסיך,
ועכשיו צריך לבנות שתי טירות.
אחת למלך ולמלכה
ואחת לנסיך ולנסיכה.
כתבת את זה?
שלומית: כן. יש לך עוד מחשבות?
יובל: כן כן. מה יהיה מחר לצוהריים בצהרון? בטח יהיה קוסקוס עם עוף וגזר גמדי. וגם מרק לקוסקוס. כתבת?
שלומית: כן.

קיץ אירופאי

2011-06-30T16:06:00.002+03:00

איזה קיץ אירופאי נוחת עלינו
נהדר.
סוף יוני. ירושלים וקריר
בערב. פליז
וצעיף. אמריקאים מרעישים במושבה הגרמנית
מוזיקה קלאסית בגן הפעמון
צ'לו מעל הבית ספר הדמוקרטי.
ריח הסושי מתערבב עם הלטינו בשר שממעל

ודמויות רפאים משוחחות

טוקיו גדולה

2011-06-27T15:15:00.000+03:00

גם לכבוד מירב והבלוג המצוין שלה המתעד את עלילותיה בארץ הדובדבן, וגם בגלל תומר יוסף,
ובעיקר בגלל שאני לא יכולה להפסיק להאזין לזה.

תהנו!

ראשית הקיץ זה היום

2011-06-21T12:32:00.000+03:00

מיץ של אבטיח נוזל על היד
תירס חם בחזרה מהים בהרצליה
שמיכת פיקה בדשא
מלחמת מים
עור מקולף
לבן על עור מקולף
טיולי אופניים בפרדסים של רעננה
הקטרים באים בבריכה של בני ציון
זיעה
פצעי זיעה
דאודורנט חדש
קיץ אנגלי גשום

והיום היום הראשון לקיץ.

מה זה מעיר אצלכם?

צריכים המלצה? הנה

2011-06-19T16:22:00.000+03:00

ואני שלומית נעים - נאור.

נעים להיות נאור 3

2011-06-13T16:03:00.000+03:00

הנה מה שכתב האיש שלי.

הוא כתב את זה בעקבות זה.

דוגמה לדברי בלע הממותקים בהתנשאות וביטול נשים.

הידד איש שלי, הידד.

זהו. אני בגמילה

2011-06-12T11:06:00.000+03:00

עזבתי את פייסבוק.

עכשיו יהיה לי זמן ופנאי להתמקד בכתיבה.

(זה כמו שוקולד מסתבר)

נעים להיות נאור II

2011-06-06T08:39:00.002+03:00

אז נכון שזה היה קל להוסיף את שם המשפחה של בן זוגי שיחיה. לא עמדו בפני התלבטויות כגון אלו שורד קלנר מתארת במאמרה המצוין בגלובס,
ובכל זאת.

עבורי היו שתי אפשרויות בלבד - או שנשאר כל אחד עם שמו, או ששנינו נצרף את שם משפחתנו.
הדרך בה בחרתי לעשות זאת לא היתה הטובה ביותר, אך התוצאה משמחת אותי.

וגם אותו.

האם הייתי שמחה להיות עם מקף ושם משפחה אשכנזי מובהק? לא.
האם הייתי שמחה להיות עם מקף ושם משפחה ספרדי מובהק? לא.

סבא רבא שלי עיברת את שם משפחתו מרוזנסון לרזיאל בתחילת המאה העשרים, סבא שלי עיברת מניירמן לנאור לפני כתשעים או שמונים שנה.

עבורי אין זו העדפה של שם משפחת אב על שם משפחת בן זוג, עבורי זו העדפה של ישראליות על פני מוצא אתני. לא רוצה להיות מתוייגת כאשכנזיה, לא רוצה להיות מתוייגת כמזרחית. לא בשל ראיונות עבודה או הסיכוי שמישהו ירצה - או לא - לעשות איתי עסקים.

אני ישראלית.

בדיוק כפי שילדי יהיו. בין אם משפחותינו עלו מפולין, ליטא או טריפולי - ישראלים אנחנו.

לא כך?

או שזו פריבליגיה של אשה אשכנזיה עם שם משפחה ישראלי מלכתחילה?

שינוים בהרגלים

2011-05-29T17:55:00.000+03:00

חזרתי לדיאטה. אחרי שנה וחצי של חוסר תשומת לב, חזרתי להשגיח על מה אני אוכלת.

ואלו התובנות שחשבתי שהן חדשות אך עלעול בפנקסי הבהיר לי שכבר בעבר חשבתי כך. כמו עם עניין הכביסה.

1. סוכרזית היא מתעתעת. כביכול מתוקה, אך עם טעם מלווה מריר. אבל לא כמו שוקולד מריר. בקטע אחר.

2. קישואים מגורדים זה תחליף לא רע לאורז, למשל -יש נזיד עשיר סמיך מהביל ורוצים משהו פריך איתו שיספוג את הרוטב ולא תשאר שלולית בצלחת.

3. בעבר לא היתה לי בעיית גמילה מלחם. היום אני מתגעגעת ללחם נטול הגלוטן שלי. כל בוקר אני מחכה לו בציפיה. אני מהרהרת בו. מה יהיה יותר נחמד? טוסט עם בולגרית לימון כבוש? או שמא מוטב עגבניה והרבה הרבה זעתר? ואולי לשמור את הלחם לסלט? כל כךהרבה אפשרויות, ורק שתי פרוסות ליום.

4. אני חולת אהבה. אני מתגעגעת. לשוקולד. לגלידה. למרקם שומני עסיס שהלשון מתערסלת בו,שמסמא את ההכרה, מתגעגעת לסימום הקל לכבדות שאחרי אכילת יתר. ההסתפקות במועט מייצרת חדות וקלילות. ואני, אני לפעמים בא לי להיות כבדה.

5. ומשהו שכתבתי, לא מזמן:

בוקר נשקלתי סוף סוף, אחרי שדחיתי את השקילה הרבה זמן.
ועליתי ארבעה וחצי קילוגרמים, שזה לא טוב מחד ומאידך זה רק ארבעה וחצי קילוגרם, וכבר ירדתי קרוב לעשרים אזה באמת קטן עלי לרדת אותם, ולרדת עוד איזה 10 ק"ג נוספים על הדרך.

אבל זה קשה, יותר מתמיד.

כי פתאום יש ביסקויטים, טעימים וזולים. ויש עוגיות בארומה, וקניתי דברים נהדרים בהולפודס - שעדיין לא פתחתי אפילו, ויש מגוון ויש מתכונים מזילי ריר של תמי, ויש הכל.

ואם פעם הצליאק עזר לי בדיאטה אז היום הוא מחבל.

וזה שקר, כי הרבה מעודף המשקל שלי מקורו בחסך של פעם, בזה שחוץ מגזר ואורז ועוף אין מה לאכול.. אהה. יש שוקולד..תבינו להיות ילדה עם צליאק בישראל בשנות השמונים המוקדמות.. לא היה כלום. אפילו לא פריכיות אורז או אטריות אורז. היו עוגיות שאמא שלי הכינה ומתנות נפלאות מחו"ל כמו קרקרים או פסטה שנדמתה כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו הכין אותה.

ויש בן זוג הכי מפרגן בעולם, שאוהב את הקילוגרמים הנוספים ואותי, שמפרגן לי לאכול עוד ביס מזה, ובואי תטעמי מזה. ומרוב שהוא דואג שהכל יהיה נטול הוא מכריח אותי לאכול כפול. והוא מבשל מצוין, יותר טוב ממני אפילו. והוא שמח בי כמו שאני, ויש לו סיוטי צליאק שבהם סיר קציצות נטמא בגלל פרוסת לחם - גם כשהוא לא לידי.

ולקילוגרמים שעליתי הוא קורא קילוגרמים של אושר.

והם כאלו, הם באמת מאושר ושמחה ומזוגיות טובה. ועכשיו אני רוצה להפרד מהם - אבל הביסקוויטים טעימים לי. ויש לי שיבולת שועל נטולה שאולי תהיה קראמבל תפוחים, ויש ניוקי מעולים קפואים שאכלתי לראשונה לפני חודשיים והתאהבתי בהם ופתאום יש מלא טעמים בעולם שלא היו קודם וקשה לי להפרד מהם.

פעם הייתי בעודף משקל בגלל הרבה אורז, תפוחי אדמה, שוקולד והתעצלות כללית.

היום אני בעודף משקל, עם כולסטרול נמוך הרבה יותר הודות לפעילות גופנית, אבל.. בתפריט יש עוגיות, פסטה, לחמניות של בלאק בורגר, לחמניניס, פיצות של אנג'לפוד... וקשה לי לומר לילדה ההיא של פעם תפסיקי לאכול את כבר לא צריכה את זה, את יכולה להגיד לא לכל האוכל הטעים.

אבל הילדה ההיא עדיין לא שבעה.

והיא לא תהיה שבעה אף פעם.

אני צריכה להשלים עם זה ולהפסיק לאכול מתוקים ופסטות ולחזור לירקות ולעוף לא כי אין משהו אחר, אלא כי אני בוחרת להיות רזה, מגיע לי להכנס למידה 44, מגיע לי להרגיש קלה.

וזה קשה.

זהו נשברתי

2011-05-23T11:59:00.000+03:00

חוזרת לקחת קונצרטה.

מקווה שכך תחזור היעילות לחיי.

מארינה המקסימה

2011-05-15T14:04:00.000+03:00

באיחור של אי אילו שנים, והודות לרוני גלבפיש המקסימה אף היא גיליתי את מארינה מקסימליאן בלומין.
ומאז - אני שבויה.

תהנו

עמוק בטל

סתיו

וידוי, בשפת הסימנים

פגום, אתה פגום

2011-05-12T07:47:00.000+03:00

היינו בחתונה, של חברים טובים טובים.
ועלה הרב לברך.
רב טוב מאיר פנים.
והרב אמר לחתןכלה מילים אישיות, ואמר לחתןכלה שכשהם היו רווקים הם היו פגומים. שרווקות היא פגם.

ועמדנו בקהל, כבר נשואים, ואיתנו חברים טובים טובים. רווקים.

והמילים האלה של הרב נחרתו בו. ואני עדיין כועסת עליו. ואולי יום אחד אשב לשוחח איתו ולהסביר עד כמה הוא פגע בחבר טוב טוב במילים שלו.
בינתיים כתבתי את זה:

פגום אתה פגום
לילות חסרים חדר מותש
פתקאות אבק חלונות
שעות סרות טעם בוהקות מדי
מולך קפה מתמעט
ואתה מלא מילים מיותמות
מתעצם מאשפות יכול היה להיות
ומצטדק למול עיניים חקרניות
מחליף נושא שיחה, קם מהשולחן ניגש
למטבח צלחות דהויות וסכו"ם קטוע
דבר לא נוגע בך
דבר לא ינוע
עד שבהיסח הדעת לוחותייך ישוברו רסיסים
רסיסי מים יציפו שיש
וזיכרון חם עמום סמיך מעדן יעלה

ותתמלא.

חג עצמאות שמייח

2011-05-10T17:21:00.002+03:00

השנה אני חוגגת כמו שבדיוק רציתי.

בערב:
תפילה מרגשת וארוחת חברים עם קידוש ושמחה

ביום: חידון התנ"ך, משפחות

ועוד שמחה

שככה ימשיך.

ערב יום השואה במרכז תרבות עמים

2011-05-01T16:47:00.003+03:00

אני אקריא שם את רואנדה.

למה את לא כותבת כאן?

2011-04-27T20:22:00.001+03:00

מה, התחתנת ואין לך זמן?
מה, לא נאה לך?

אני מתרכזת בכתיבת שירה עכשיו.

אנא המתינו עוד קצת

נעים להיות נאור

2011-04-09T22:07:00.002+03:00

הפסקול שילווה אותי היום

2011-03-28T08:07:00.000+02:00

מוקדש לניסימי, האיש שלי.

מודה אני - אפרת גוש

ולגברים שבינינו - מאיר אריאל

אהוד בנאי - היום

נינה סימון: -מרגישה טוב, שאמרה: "זה יום חדש עבורי ואני מרגישה טוב".

אנעים זמירות: המדרגות

אתי אנקרי - בכל ליבי

היום כ"ב אדר ב' התשע"א

2011-03-28T07:09:00.000+02:00

מתוך קדושה ושמחה, מתוך שעשוע וגעגוע.

היום.

מחר - לאה גולדברג

2011-03-27T14:05:00.001+02:00

אולי מחר אני אהיה יפה מאוד
ובשחור אישוניך אהיה לבנה,
ותראינה עיניך, כי אני יפה מאוד
ומצחי טהור כאור הלבנה.

אולי מחר אני אהיה צעירה מאוד
ואהבתי מאירה מאוד,
ואהבתך
כמו חזרה מנכר לביתך.

הה, מה טוב לו לשב מנכר.
מחר, שאהבה נפשי,
מחר, שאהבה נפשי
אולי - מחר

פחות ממאה שעות רווקות

2011-03-24T22:05:00.001+02:00

ומלא דברים שטרם עשיתי.

לא נורא.

דברים שלא ידעתם על הכנות לחתונה

2011-03-20T00:47:00.000+02:00

1. זה מביך להתארס. כולם שרים לחתן ולכלה העתידיים, והם בכלל בצד שרגיל לשמח אחרים.

2. זו זכות גדולה ככה לשמח אנשים, ההודעות מייל וסמסים, השיוחות הטלפוניות (!), וואוו.

3. מגבות. מסתבר שמגבת זו המתנה לזוג שמתארס. מצויין - אם כך אז כדאי מגבת-כמה-שיותר-גדולה. תפנקו אותנו, למה לא?

4. יש מחלה מיסתורית התוקפת כלות לעתיד והיא טפשת הנישואין. סימפטומים: עייפות כרונית וקיצונית, קשיים בסידור ספרי בן הזוג בספריה המשותפת, חוסר יכולת לזכור את מי הזמנת לחתונה ואת מי שכחת להזמין. אובדן כושר ההתמצאות במרחב ובעיקר בשאלת "איפה המפתחות", משפטים לא הגיונים, עוד.

5. יש מבין האנשים שסבורים שזה סוג של נס. בכל זאת תשע וחצי שנים מפרידים בין החתן לכלה. אבל אנחנו לא מרגישים את זה, לנו זה פשוט אז אין טעם בשאלות מציקות. תודה.

6. נעלים לכלה. אין דרך אחרת לומר זאת, אז נאמר זאת בפשטות - נעליים לבנות, בהירות, בצבע שמנת, אוף וויט, פנינה או לבן שבוא הן לא מאד פרקטיות מחד - משום שהן מלכלכות מהר ומאידך - הן מאד יקרות. צעד לא כלכלי בעליל.

7. אני מוקפת באנשים ונשים חמים ואוהבים מפרגנים ותומכים. כיף לי. כיף לנו.

יום האישה הבינלאומי - הפוסט המסורתי

2011-03-08T13:11:00.001+02:00

והנה משנה שעברה : תש"ע

לקט כתבות:

דפנה לוי בבלוג המצוין שלה

צפי סער בהארץ

הפמניזם שלי על רגל אחת מYNET

ובונד, ג'יימס בונד.

שנת נשים טובה שתהיה לנו
שנת שיווין זכויות וחובות
שנה ללא הטרדות
שנת יצירה ועשיה

שנת אישה מרוצה.

חתולת המקרה

2011-03-03T22:18:00.001+02:00

טולה חסרה לי.

היא ברחה מהבית לפני כחצי שנה, ודווקא לאחרונה חסרונה מכה בי.

סביב יום השנה לאבא חלמתי שהיא חוזרת.

ועכשיו כשאני תכף מתחתנת אני שוב חולמת עליה, ורואה אותה ברחובות בזוית העין והלב הולם.

כן כן זו טולה,

אך היא איננה.

לא שיערתי שחסרונה דווקא כשחיי כה מלאים יכה בי כך.

אני מגלה שמקומה של טולה לא היה רק כדי לכסות על העדר בן זוג או קרבה.

היא הביאה שחוק ושמחה, תנועה קופצנית חתולה לבנה רודפת אחרי כדורי עם פעמון מתגלגל בכל החדר מצטנפת מנמנמת וחוזר חלילה.

טולה דור שלוש

טולה דוגמנית

קוראים בין השירות: משיב הרוח

2011-02-15T18:56:00.000+02:00

אני אקריא שם את "צלקת יוני", ושיר מצוין של טלי בן-ענת, תבואו, כן?

מי אמר שמהיכרויות באינטרנט לא יוצא כלום?

2011-02-13T16:04:00.001+02:00

מגיע לנו מזל טוב.

ראשית, מגלגלים זכות לידי זכאי, ודרך הבלוג של אלירז הגיע אלי נ'.

והרבה מילים אפשר לומר על הקשר בינינו, שצמח מתוך האינטרנט והמיילים, קשר שלולא ג'ימייל לא היה מתקיים. אך גם המילים העצומות ביותר הן חיוורות מדי עבורי היום.

אסתפק בשיר הזה, המוקדש לו.

ואם קשת אחת תופיע
תופיע גם השניה
ואמרת שאתה אוהב אותי
שאני יקרה

ואם תופיע שניה
תופיע גם שלישית
וגם אם יפטרו אותי
עדיין תאהב אותי
ובתל אביב גשם
וירושלים יבשה

ומחירי הדלק עלו
אבל קשת זה בחינם

ואהבה זה הרבה עבודה

תל אביב ואומנות הפיתוי?

2011-02-07T19:33:00.001+02:00

יום חמישי שעבר. לפני צילומים לחמישה בעקבות פרשה, דיונים על הצעת החוק. אני בתל אביב. נכנסת לבית קפה שהחבר שלח אותי אליו.
אין שולחן פנוי. בצד שמאל שני גברים מסובים לשולחן אחד ובצמוד אליו שולחן קטן.
אני בחצאית. גרביונים עבים. רואים עלי שאני דתיה.
אני שואלת אם אפשר להשתמש בשולחן הנוסף. הם מסכימים. אחד מהם מציע שאצטרף אליהם. אני מסרבת בנימוס.
אני מתיישבת לעבוד. מיילים. שיחות טלפון. עוד מיילים.איש יחסי הציבור, והח"כ והשרה. לא. עוזר השר ההוא לא עונה לי. מייל נוסף. עונה. הגבר לידי מתבדח שהוא רוצה אחוז מהעסקים שלי. עניתי שאין בהם כסף. הוא שואל במה אני עוסקת. אני מסבירה. מחליפים כרטיס ביקור.
הוא משלם על הקפה שלי.

האם הוא התחיל איתי או סתם היה מנומס?

הערב. אני בסוזן דלל. לפני הופעת מחול אחרי גל גבאי שעושה סדר. אני מאופרת ולבושה היטב. השיער עשוי. אני בחצאית. גרביונים עבים. רואים עלי שאני דתיה. נכנסת לבית קפה. מתיישבת לבד בשולחן. גבר, בגיל העמידה, שואל אם הוא יכול להצטרף אלי ולהזמין אותי לקפה.

הוא נראה לי אדם טוב. דוד כזה. נחמד. בודד אולי. וכמעט נענית להצעה. ואז עולה בי השאלה - האם הוא מתחיל איתי? אולי אני צריכה ליישם מה שלמדתי שבוע שעבר?

אני מסרבת בלי להישיר מבט.
הוא שואל מדוע.
אני עונה כי אני עובדת.

ומשהו נחמץ בי.
אולי יכולתי להפיג ולו במעט את בדידותו.

לימוד ערבה 10-11 לפברואר. אני אהיה שם. תבואו?

2011-01-31T17:09:00.002+02:00

ניו זילנד

2011-01-30T09:09:00.001+02:00

הונג קונג אפריל 2010

2011-01-23T12:24:00.000+02:00

ט"ו בשבט

2011-01-17T13:53:00.001+02:00

התבקשתי לקחת חלק בבלוג של אתר מדרשת על ט"ו בשבט. מה שכתבתי אישי מדי, ולכן נשאר כאן.

אבא נפטר בשבת שירה שהפכה לשבת בכי דומיה נהי והשלמה ונקבר בי"ד שבט.

גם ט"ו בשבט, שהיה היום השני לשבעה נלקח מאיתנו והתכסה אפר.
גם היום, כעבור שתיים עשרה שנה, טעמו של ט"ו בשבט חמצמץ.

ואני רוצה לחגוג להשיב את טעמו האבוד של החג לרקוח ערבוביא של זכרון ושכחה:

בואי חיטה, בואי שעורה: לחמכם הוא נחמת אבא. אבא אהב לחם שחור פשוט עם פלפל שחור.
לומר לגפן יינך הוא יין יישמח לבב אנוש, בואי ושמחני. בכוסות בוהקות של יין אדום ויין לבן מבעבע, שמחני יין המשכח כאב בת הרואה בהתמעטות אביה.
לקרוא לתאנה בואי וריח מתקך יעלה בפני ואשכח צער המחלה, עלייך יכסו על אותות היתמות מעגלי עיניים שחורות ותמימות שנפגמה.
בוא רימון, פזר שש מאות ושלוש עשר גרעיני מצוותיך וסייע לי לעבוד את השם בלבב שלם בלי כעס ובלי התרסה.
בוא שמן זית, נסוך עצמך על ידי רכך מגען.
ובשבתות כשאבא היה מרגיש טוב הייתי דוחפת אותו בכסא הגלגלים לבית הכנסת. והיו עליות קטנות בדרך והיה את השיח עם פרחים נהדרים סגולים וורודים. עלי פרח בשרניים וריח מתוק נמסך למרחוק. ואבא היה עוצר מול הפרח ונהנה מהריח. לבית הכנסת הייתי מגיעה עם ידיים אדומות, החיכוך עם הפלסטיק יצר יבלות קטנות. מדליות של גאווה.
בואי תמר דבשך הסמיך יעלה ארוכה על פצעי ליבי ויתן לי להזכר בפעם האחרונה שראיתי את אבא בלי הכיווץ ההוא בלב.

ובוא ט"ו בשבט ולמדני את השיר הפשוט של החיים המלווים במוות, הצער המהדהד בשמחה, ותן לי להיות פשוטה, לשמוח לקראתך.

מחר נעלה לקבר של אבא.

2011-01-13T10:34:00.002+02:00

דברים שכתבתי אז.

אסור לך ללמוד תורה
או משנה ואל תציעי
לאנשים שתיה ואל
תקומי
אנחנו נביא לך
ואל תגידי שלום
ואל תסתכלי במראה
וגם אל תתאפרי
ולמה את נועלת נעלי בית?
רק גרביים
רק גרביים מותר
ותהיי רצינית
אל תלכי לישון
אנשים מגיעים
ותבואי להגיד שלום
בעצם אל תבואי להגיד שלום
תגידי תודה שבאתם
לכל האנשים
וכשמגיעים אנשים חשובים
אז תבואי לשבת איתם
ואל תסתכלי במראה
והנה תאכלי ביצה זה עגול
זה טוב
ותאכלי משהו תשתי
את צריכה להיות
חזקה תדאגי
לאמא
תהיי חזקה

מזל טוב לוולווט

2011-01-02T13:53:00.002+02:00

היא בת חמש.

בזכות וולווט ובלוג נוסף החלטתי לפתוח בלוג משלי.

אז תודה לך וולווט.

(פעם כשיהיה זמן יהיה על זה פוסט ראוי)

יש יום: אירופה

2010-12-27T22:12:00.002+02:00

ויש יום בו כל אירופה מכוסה שלג, תחבושת שלג
וכל אנגליה מכוסה שלג, סדין שלג

אך עדיין ניתן להבחין בכתמים אדומים.

קצת תמונות מניו זילנד

2010-12-23T18:54:00.001+02:00

שיר לנעמי שמר

2010-12-23T18:44:00.003+02:00

שלומית בונה סוכה.
יופי נומישמר, מה חשבת לעצמך?
ואם אותך היה קושרים לחג, איך היית מרגישה?

בטח היית מרירה, אהה?

איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו?

2010-12-20T23:29:00.000+02:00

אני עייפה.

יותר מיום - יומיים. אני עייפה כבר חודש, או חודשיים.
זה לא דיכאון.

אני שמחה, וטוב לי, כמו שהרבה זמן לא היה לי טוב.
ואני בריאה, ברוך השם, כמו שהרבה זמן לא הייתי בריאה.

מדוע אני עייפה?
במין אובסיסיביות נוירוטית אני חופרת בעצמי, מקלפת גלדים, נותנת לאדום החם והצורב לפשוט בי.

אולי אני מרשה לעצמי להיות עייפה עכשיו, כי יש מי שיתפוס אותי אם אשקע בשינה.
אולי ערנות היתר של העבר מקורה היה בהשרדות, בתחושת אני לבד אצליח, אני לבד אעשה הכל, ופתאום מתעורר בי הרצון להוותר, להתכנס, להכנע.

ויותר מהכל לישון.

(ואי אפשר, ואין זמן, ותקציב, והרצאה, ונסיעה לחו"ל, ולראות חברות, ולסדר את הבית, וכביסה).

וקשה לי להרדם בלילה. אולי זה מהקונצרטה, שאני נוטלת אותה כדי שאוכל להספיק יותר ולהיות מפוקסת, אבל קשה להרדם.

אתמול בשניות של ההרדמות, השניות בהן מתעורר בי הגעגוע לתקופת המשקפיים, לפייד-אאוט הטבעי לי בהסרת המשקפיים ובהיה בעולם המטושטש. המעבר הזה חסר בי.

אתמול בשניות האחרונות של הערות, ממש לפני ההרדמות, נזכרתי בשיר הזה של דורי מנור.

"ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו"

למדתי אצל דורי, ואני זוכרת אותו עומד בכיתה, ומקריא את השיר הזה בהטעמה, ואת ההתרגשות בכיתה היתה ניתן לראות בזיע הפנים המשותף לכולנו. היינו עדים יחדיו לרגע אישי מאד, פרטי ביותר, ומשום כך כללי.

הנה השיר, לא הצלחתי למצוא אותו מנוקד ברשת, עמכם הסליחה:

איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו?
איך יכול אדם להאמין שהוא לבד?
אדם נפרם מילדותו כמו חוט מתוך מרבד,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.

אדם נוסע בנפשו לוילנה או מדריד,
צפונה מהזמן ומערבה מעצמו,
אדם בונה גונדולות ומפליג מוריד לוריד,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.

בפוך לבן הוא מתכסה, וחש כיצד היתה
אמו עכשיו כורעת וחופה את המיטה,
הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.

הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.

והנה שלומי שבן מבצע את השיר המקסים הזה.

ואני מנסה להרדים את עצמי, ונכשלת.

(גיליתי את הביצוע הזה כשחיפשתי אחרי מילות השיר, מאז זה מתנגן ללא הרף, וכבר נשלח לניו יורק, בחיי שהבלוג הזה אינו אתר פולחן לשלומי שבן, לפעמים זה לא נראה ככה, אני יודעת)

ותורה,מה יהא עליה?

2010-12-17T10:09:00.000+02:00

מכל הכיוונים זה מגיח, אמירות אומללות של רבנים, התבטאויות גזעניות בשם הדת, פקידית דת יושבים בירושלים ומכתימים את היהדות. הנה התגובה הצנועה שלי.

ותודה לוולווט שפירסמה

ככה סתם

2010-12-16T10:57:00.002+02:00

כי מגיע לו.
כי הוא עושה הכל לשמח אותי, אז הנה

שב אחורה, תחייך ותהנה.

ואתם קוראים יקרים, מה דעתכם על תחייתו של השיר הזה?
איזו מגירסאות הכיסוי הכי מוצלחת לטעמכם.

כהרגלנו, נפתח במקור, ומשם נעבור לגירסאות הכיסוי השונות.

ככה סתם בביצוע התרנגולים. הקליפ תמוה, אכן.

ככה סתם בגירסת שלמה ארצי, עם אילתורים מצחיקים. יש לו חוש הומור מסתבר.

שלומי שבן בגירסת הרדיו

פעם ידע להנות, ככה סתם בגירסת "זהה את הזמר הבא עם כריות הכתפיים המודגשות", מתוך סיבה למסיבה:

ככה סתם דניאל זמיר וקובי אוז. שמו לב לחידוש

בפעם הקודמת בדקנו את "מרוב אהבה שותק" בביצוע הבנאים.

ותודה לאיתמר זוהר על ההשראה.

אז למה את לא כותבת?

2010-12-12T23:15:00.002+02:00

כי יש לי יותר מדי רעש בראש

כי אני עמוסה בהוראה, כתיבה ועבודה

כי הרבה דברים קורים

כי יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם שאין לי כוח לכתוב בכלל.

לאט לאט. צריך לחמם את השריר של הכתיבה מחדש ולתרגל אותו.

שלא תשכחנה המילים

שלא יאבד הטעם

תפילות ירושלמיות

2010-11-18T20:32:00.000+02:00

יום רביעי בבוקר קו 13 מהמושבה הגרמנית למרכז העיר. התחנה: רחוב חזקיהו המלך.
אני עולה לאוטובוס מתיישבת מאחור. האוטובוס כמעט ריק. בספסל המקביל בחורה צעירה מוציאה סידור.

תחנה: רחוב מבצע קדש.
האוטובוס כבר מלא. לידי בחורה מתפללת שחרית. היא נעה קדימה ואחורה בתנועות התפילה של תפילת שמונה עשרה. הבחורה בספסל ממול אומרת תהילים. הבחורה בספסל מולי מוציאה משרוול פלסטיק צרור סגולות. לפרנסה, לשלום בית ולפוריות.

תחנה: בית הנשיא.
בחור צעיר מוציא סידור ומתפלל.
אני מאבדת סבלנות מזהה תלמידים שלי, מתקדמת לעבר דלת היציאה.

התחנה ברחוב דוד המלך. אנחנו יורדים וממהרים להרצאה.

יום חמישי בבוקר.
אני הולכת ברגל לעבודה.
בצומת של רחוב יהודה וגד, בשכונת בקעה, בחור צעיר הולך עם סידור ומתפלל בדרך.

מה קרה לאינטימיות של התפילה? לתפילה הפנימית החרישית, להתקרבות המהוססת אל האני והיציאה החוצה אל הטרנסדנטי? מה עם המרחק, מה עליו? מה על המעיין המתגעגע, ועל מילות התפילה המנחמות? מה קרה לתפילה הפרטית? אין היא שקולה לתפילה הנאמרת בחיפזון האוטובוס במרוצת ההכנות ליום העבודה.

מה בין זילות הפרהסיה לקדושת המילים?

הרהורים יגעים

2010-11-16T09:43:00.000+02:00

יעפת.

אני מנסה לאחוז את הזמן והוא נשמט מתרסק על הרצפה. הידיים נותרות ריקות. אני מנסה להרים את הזמן. הוא כבד מדי. אני זורקת אותו אבל הוא עף באויר וחומק ממני. זמן גומי. ופתאום האדמה מתרחקת והרגליים שלי באויר. אני מנסה לעמוד, ולו גם על רגל אחת אבל אין קרקע. הקרקע מגיחה מצד שמאל ומכאיבה לי בכתף.
אני מנסה לעמוד ונופלת. אני מנסה לנגוס, אבל השיניים מתנדנדות וכמה מהן נופלות. אני מעבירה את הלשון על החיך החשופה וחום הדם מלוח. רעשים חודרים מבחוץ. אני מנסה להרים את היד להשקיט אותם. אבל היד נרדמה מקופלת מתחת לגוף.

וחוזר חלילה.

I am in Baltimore.

2010-11-08T15:50:00.000+02:00

שלכת במזרח ארה"ב. השמים הם ענן אחד מוחלט אין לדעת תחילתו או סופו מלבד גגות הבתים המרמזים אין כניסה. השמים אפורים ודומעים ומולם מתחצפים העלים ואומרים לא ניתן לכם להעכיר את מצב הרוח. אנחנו נצבע את האפור בכתמי זהב נחושת וארד וירוק הדשא יתחדד וחום יפואר ודבר לא יהיה אפור יותר. דבר.
אך העבים אינם מוכנים זוהי שעתם למלוך. הם קוראים לרוח הצפון הרעה המפיחה בעלים עלבון גשמים מיותרים שלא היה בהם דורש, מים שבוזבזו לריק. עלבון כל אלה מוטח בעלים והם נאבקים בתחילה אך חום הקיץ לקח את עוזם והם אחד לאחד מרימים ידיים וצונחים נאספים למרגלות עצם ומקשטים את הגזע. ברקבון שיאחז בהם ימצאו חיפושיות וזחלים בית. ציפורים יגלו בהם ראשית קן.

זה לא היה לשווא.

אני בהולנד

2010-10-25T21:24:00.001+02:00

והיום השמים נמלאו קשת בענן אפור קשת מלאה צבעים
ואלוהים חדר לכל המקומות שהותרתי לו

Bridget Jones is

2010-10-17T15:04:00.002+02:00

here

אם אתם מעוניינים לפנק אותי

2010-10-17T12:45:00.000+02:00

ולא יודעים כיצד,
אז הנה

רמז

מרוב אהבה שותק

2010-10-16T19:27:00.001+02:00

מה בין אהבה לדיבור, בין אהבה לשתיקה?

לאלוהי הבנאים התשובה,

לנו נותרה השירה.

ואיזו שורה אהובה עליכם ביותר?

ואיזו גירסא אתם מעדיפים?

שתפו - נא

הגירסא הישנה והשמחה במקצת של יוסי בנאי, כמובן.

והנה הגירסא החדשה של בעז בנאי, יש בזה משהו קצת אפל, נכון?

2010-10-13T17:39:00.001+02:00

בתים מתרוקנים
מתארגזים

חדרים מתמלאים
(איפה הסלוטייפ)

הגוף מתרוקן
ונאנח

החודש אכתוב מעט

2010-10-10T21:11:00.002+02:00

ואעשה הרבה.
עמכם הסליחה

תחבורה ציבורית

2010-10-04T07:12:00.003+02:00

אני עדיין לא ממונעת, ומחד זה מסבך את החיים ומאידך גם לזה יש קסם.

לא, לא, אני לא מתכוונת לאותם נהגי מונית המתחילים איתי - "על הנסיעה הבאה איתך אני משלם, וגם נזמין לנו אולי איזה כוס קפה?", לא. אני מדברת על גזענות.

לא מהסוג המכוער והפומבי, זה שיש לבערו מהשורש ומוסכם שהוא חמור ביותר, אני מדברת על הגזענות הקומית. אותו ענף הקרוב עד כדי בחילה קיומית לשובניזם הקומי, שאלו היוצאים נגדו נענים בתשובה, נו, זו רק בדיחה מה את רוצה, שנהיה עצובים כל היום?

אני נכנסת למונית. נהג שנראה על פי אופן מבטאו כי הוא מרוקאי, את פדחתו מעטרים מה שהיו בעבר תלתלים ג'ינג'ים.

הוא שואל לאן אני רוצה להגיע, אני משיבה, ומיד פוצח בשלל בדיחות על אתיופים ומתמטיקה, פולניות שאף אחד לא רוצה להתחתן איתן, רוסים שעובדים בסופר.

עם הגיענו למחוז חפצי עצרתי את עצמי מלשלם לו ולשאול אם יש בדיחות על מרוקאים. אבל אני פולניה קרירה חסרת הומור שעסוקה בלקטר או להכין איזה דבר אוכל לא טעים בעליל כשכולם נהנים. אז שילמתי. יצאתי החוצה בענווה.

אני, אני אצחק בקבר.

העיקר שכל האתיופים, הרוסים, הכורדים, הפרסים, העיראקים, הליטאים, ההונגרים, הרומנים, התימנים, הצרפתים, האנגלים האמריקאים והמרוקאים יהנו.

אני בגולן

2010-09-27T20:16:00.001+02:00

(ועוד אכתוב פוסט על שדרות)

ושקט כאן. כלבים נובחים. ארוחת ערב מתרגשת ברגעים אלו.

ואפילו לכתוב לא בא לי.

וככה להיות בשקט ובאי עשייה

לכבוד חג הסוכות. לא קשור אלי.

2010-09-22T09:29:00.000+02:00

(מחווה לאיתמר זוהר)

וידוי אישי וחושפני וחד פעמי: את השם שלי שנאתי בילדותי. בעיקר בגלל נעמי שמר. מתיקות השיר הדמות המלאכית, העומלת ועושה למען הסוכה (האם שלומית אי פעם תשב בסוכה שהיא בנתה בעצמה ותנוח, אולי תקרא ספר, תשתה מיץ או תאכל פרי בסוכה שלה, - מעשי סוכות החביבים עלי מאד מאד) ולמען השלום לא ממש התאימה לי, וגם השאלה הקבועה, הנלווית להצגת שמי מאז ומעולם:

נו, אז את בונה סוכה? - גרמו לי למבוכה תמידית.

היום אני בשלום עם השם שלי, ובעיקר בזכות כינוי חיבה שהוצמדו לו. (לא מגלה לכם).

והנה לכבוד סוכות שלל ביצועים:

הקלאסי קצת מטריד חנן גולדבלט, ובכל זאת.

המזרחי, כן כן. מישהו מממלכת פרץ.

האלקטרוני:

הנה אני מגניבה! אני קינקית! אני כוכבת רוק ולא חנונה משקפיים!

וגם שלמה ארצי והקהל

לקחי מלתחה

2010-09-22T09:06:00.002+02:00

1. יותר מדי גופיות. ואצלי הגופיה משמשת כמצמצמת מחשוף. לא צריך יותר מאשר שתיים בארבעה צבעים. זה יוצא שמונה. מדוע יש לי יותר מחמש עשרה גופיות אם כך?

2. יותר מדי שחור. אמנם מרזה, אמנם מתאים לי, אבל ירחם ה' זה צבע כבד. מכביד ועגום. הלאה שחור, הלאה.

3. צעיפים. מדוע יש לי צעיף- מטפחת ורוד פוקסיה עם עיגולים בצהוב וכחול? פשע אופנה שלא מהרה יסלח.

4. חולצות טריקו: לא מחמיאות לי בשום מצב. גם לא חולצות מכופתרות. אז איזה חולצות נשארו לי ללבוש? אני תוהה. תוהה.

5. ואיך זה שהארון שלי באמת מלא מלא בגדים,אך עדיין, כן, עדיין, אין לי מה ללבוש?

מ' התחתנה הערב

2010-09-20T23:31:00.001+02:00

הקוראת הקבועה, אחד מחמשת הקוראים הקבועים התחתנה היום.

אז את, כן כן את, אחרי החופה המרגשת הביתית והמשמעותית שהיא כל כך אתם, בגינת הבית בו גדלת, סבב ריקודים כייפי במיוחד שמלה מהממת נעליים בלתי נשכחות וחיוך ענק כל מה שנותר לי לאחל לכם זה:

שאת והאיש שלך תזכו להקים בית מלא אור וצחוק, הבנה וקבלה, היות שם עבור אחד והשניה, בית צומח משגשג ושתקימו משפחה לתפארת.

אוהבת

יום כיפורים זה

2010-09-17T08:03:00.002+02:00

אני לא מוכנה ליום כיפור עדיין. חכה לי יום כיפור. תן לי איזה שבועיים. לפרוק ארגזים, להבין מה קורה איתי למחול, לסלוח.

אתה מבין, יום כיפור, השנה זה אחרת.

אולי זה שעון החורף שגם הוא הקדים השנה. אור בין הערביים בשעה חמש כואב לי בחזה, מפעיל לחץ שאין זמן תכף ירד החושך ויש עוד הרבה לעשות. האם כך מרגיש אדם בסוף ימיו?
והאוטובוס מלא אדם טיפין טיפין הם יורדים ברחוב של עיר וממלאים אותה כל אחד מהם בנפרד. והאיש עם תיק הג'יימס בונד לא הסכים לשבת בכסא שפינו לו באוטובוס. אינו מבחין בשנותיו שעטו עליו ונדמה בעיני עצמו כאחד החזקים והצעירים. והאוטובוס נותר ריק מלא באור ניאון קר וחד מגלה שאריות מסטיק ועטיפות ממתק.

אתה מקשיב, יום כיפור?
יש לי יותר מדי חפצים. בעבר הם הגנו עלי ונתנו לי מחסה. כמו השומנים סביב מותני. בשנה האחרונה אני נפטרת מהם ומגלה עד כמה הם עיכבו אותי. וכך גם החפצים. למעלה מעשרים וחמישה זוגות נעליים, מהם בשימוש קבוע חמישה. מערכות אוכל רבות שלושה סטים כל כלי תה. סכום לרוב. ואני ממילא לא מארחת יותר משישה אנשים בו זמנית בשנים האחרונות. מדוע אני לא נפטרת מהכלים? לא רק בשל יופיים והאיכות הטובה והצבעים המשמחים. הם מרמזים לי על ארוחות מפוארות מלאות אדם צחוק הומה ובכי ילדים מתגלגל לכדי שמחה.

אתה מביט, יום כיפור?
רוב מלתחתי בנויה על בגדי חורף. בצבעי חום שמנת ואפור מעט בורדו וטיפה שחור. בגדי חורף חמים מנחמים ועסיסיים. מה חבל שהחורף כאן מונה רק ארבעה חודשים. מה אעשה במעיל צמר הגמל בסגנון הגטו-שיק? בשלל הצעיפים , כובעי הצמר, הכפפות. מדוע כה מעט חולצות קצרות וקלות? כיצד קרה שמלתחתי לא הפנימה את מזג האויר הארץישראלי?

אתה מאזין יום כיפור?
בכל הדיסקים שלי אין את המנגינה הפנימית הרוטטת אליה אני כמהה. מנגינה המלווה את צעדי המחול האיטיים שאני מצויה בהם, ניגון שכזה שיתן לי סבלנות ויגלה לי את הצעדים הבאים. נינה סיימון וליאונרד משתדלים, אביתר בנאי והתזמורת העממית מנסים אבל עדיין אני חסרה את התו האחד המכוונן ממני והלאה.

אז תראה יום כיפור, תעזור לי להכנס בשערייך למרות שאני לא מוכנה עדיין, שביתי אינו ביית וחפציי בארגז, שאין לי מושג היכן נמצא ספר התפילות ולא הספקתי לבקש סליחה מכל מי שרציתי ושכחתי מאזכרה חשובה שהיתה אתמול ומהמת לא אוכל לבקש סליחה.

עזור לי יום כיפור למחול לעצמי, וממני והלאה לכל מי שפגע בי ובעיקר שימחלו לי כל אלה שפגעתי בהם מדעת או מחוסר דעת, בין אם בלשון הרע או בלשון מחודדת ומצלקת. בין אם מתוך חוסר מענה לאימייל או להודעת טלפון או שנדמה היה לי שקצרה ידי לעזור להם.
ויום כיפור - תהיה כאן כל יום, שאהיה קשובה ומוחלת ומדוייקת יותר כל יום במשך השנה.

ובעיקר יום כיפור, בלי ייסורים, בלי יסורים.

אם אבק היה עולה כסף

2010-09-16T10:01:00.001+02:00

היינו רואים פחות ממנו?

שנה טובה

2010-09-08T13:44:00.000+03:00

שנת אהבה
שנת בריאות
שנת גדלות
שנת דירה חמודה
שנת הפתעות נפלאות
שנת ואהבת לרעך כמוך
שנת זיו ואור
שנת חמימות
שנת טוב לב
שנת יצירה
שנת כתיבה טובה
שנת לשון הטוב
שנת מתיקות
שנת נחת
שנת סעודות משובחות
שנת עבודה ראויה
שנת פרנסה טובה
שנת צדקה וצדק
שנת קירוב לבבות
שנת ראיית הטוב
שנת שלום ושלווה
שנת תבואו תעשו שבת, למה לא רואים אתכם יותר.

תל דן

2010-09-06T11:58:00.002+03:00

נשמה דרומית
לא תוכל להבין
את האלוהים הנגלה
בפכפוך מעיין
בחסידה חוצה עמק
ובשבר ענן סורי מנגב חטאי אתמול

עבורם אלוהים יתגלה רק בחושן הכהנים
בעיר עטופת חומה

והנה הסוד:
אלוהים הוא החיכוך
בין המים לאבן.

מחשבות שנה חדשה

2010-09-05T14:20:00.000+03:00

יומולדת בא' אלול גוזר עליי ארבעים יום של חשבון נפש, והחלטות לשנה החדשה.

ואני עסוקה בימים אלו במחשבות על האשה שאני רוצה להיות.

והאשה ההיא, שזו אני.

היא רגועה, ושמחה.
ויש לה זמן פנוי. והיא מאירה ונינוחה.
והיא מתעמלת ורוקדת ויש לה זמן לכתוב.
והיא אינה נוחה לכעוס והיא רחוקה מהקנאה, ויש לה עין טובה והיא אינה מהעולבין או הנעלבין.

ויש לה בית מסודר, אבל נעים. כזה שאפשר לבלגן אבל לא רוצים כי כיף ככה כמו שעכשיו.
ויש בו פרחים בעציצים. וויש שטיחים ויש כריות ויש פתקים חמודים על המקרר.
ויש מרק מוכן בסיר במקרר ויש עשבי תיבול באדנית.

ומערכת הסטריאו משמיעה את נינה סיימון. או לאונרד כהן. או ניל יאנג.

ויש מרחב ויש הכלה

ויש לה בית.

מתנות יומולדת

2010-08-31T13:32:00.000+03:00

ככה באיחור גיליתי מה אני רוצה ליומולדת.

1. אייפוד טאצ'
2. מצעים שווים
3. מנוי לסינמטק
4. כמה ספרים טובים
5. מייבש חסה
6. כוסות זכוכית לקפה שחור של נהגי משאיות
7. חלוק רחצה כייפי

8. עזרה בפינוי בגדים ישנים וגדולים מדי מהארון שלי.

מדוע אסור לערוך חיפוש גיגול עצמי?

2010-08-29T08:12:00.002+03:00

כי מוצאים דברים כאלה
וזה נאחס מכמה סיבות.

האחת: אני נכללת ברשימה הזאת.

השניה: התוכן. אולי זה נכון?

ואני מנחמת את עצמי באפשרות הצינית שמישהו נשכר כדי לשרבט מילים כדי ליצור תנועה רבה יותר באתר.

הצעה לשיר ערש חדיש

2010-08-26T08:04:00.001+03:00

יום שלישי.

לא הולכים לערב טאפאס במקום של איציק.

בעסה.

הולכים להופעה של שלומי שבן מארח את בארי סחרוף ויודית רביץ.

יש.

והנה שיר הערש המוצלח ביותר של כל הזמנים.
אין טעם לצטט משפט אחד, כולם מבריקים וכואבים.

בואו נהנה ביחד.

רשימת בתי הקפה האהובים עלי בירושלים נכון לעכשיו

2010-08-18T15:01:00.001+03:00

פעם בעבר הנפקתי רשימה כזו, שחמשת קוראי אהדו אותה, אז הנה גירסת קיץ 2010 הקיץ החם ביותר בהיסטוריה.

בעבר ישבתי לא מעט ברשתות, זה השתנה ובכוונה לא צירפתי בתי קפה של רשתות. אני מעדיפה בתי קפה עצמאיים, אבל גם ב"קפה - קפה" וגם ב"בן עמי" יש מנות כייפיות ללא גלוטן.. ככה שלעיתים תראו אותי שם נהנת מטוסט, עוגה טובה או מפסטה. הללויה!

1. קפה קדוש בשלומציון המלכה. שרות אדיב קהל כייפי חלק זרוק חלק מעונב, תפריט מצוין. נקודות חשמל מרובות ללפ טופ שרותים נעימים ונקיים.

מנת הבית: סלט ניסואז עם טונה מעושנת.

2. מזרחי ברחוב השזיף בשוק מחנה יהודה. למרות האקוסטיקה הנוראית. אוירה כייפית תפפריט מוקפד.

מנת הבית: סלט יה-יה או מרק יוגורט

3. המקום של איציק בדרך בית-לחם. אוירת שכונה מיזוג אויר מצוין. תפריט פשוט טעים ולא מתחכם.
אין הרבה מקומות ישיבה ועדיין כיף גדול. גבינות מעולות. בימי שלישי טאפאס בר חביב.

מנת הבית: ארוחת בוקר. בעיקר ביום שישי

4. נאדי ברחוב שמואל הנגיד מול בצלאל הישן: מיקום מעולה במרכז העיר, מוזיקה מצוינת. נקודות חשמל לא מעטות ביחס לכמות הכסאות, וגם כיף לשבת בחוץ.

מנת הבית: שקשוקה ירוקה.

המלצות נוספות יתקבלו בברכה

אז מה היה לנו?

2010-08-15T18:13:00.006+03:00

הבטחתי לכתוב משהו לקראת לכבוד ואחרי היומולדת.

הבטחתי לעצמי אני מתכוונת.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הפומבית הזו, כדי להבין מה קורה אצלי.

זו היתה שנה משונה.

השנה התחילה במעבר דירה כפוי בנסיעה לאנגליה שלוותה באכזבה גדולה ובבהירות חדה, ואז מוות, ופרידה, ואז טולה הגיעה אלי ביום של ההופעה של לאונרד כהן בפארק, הישר מהסט של סרוגים - חתולתסלב, זה ההסבר הטוב ביותר להתנהגות שלה.

אני לא מדייקת בתאריכים, ארוע רדף ארוע.
אני נותרתי מאחור, מלקטת את המשברים ומנסה לאחד אותם לכדי סיפור אחד.

השנה התחילה במאמץ העצום של סיום התואר השני - תוך פחות מ20 יום הוגשו כל החובות, וזהו סיימתי את זה, למרות ובגלל הפרעת הקשב - יש לי תואר שני.

החורף היה קשה. עצבות, ומהלכים שלא הסתייעו, וכתיבה כתיבה רבה ומאומצת, וניסיון לכתוב אחרת ולבחור לי פלטת מילים שונה.

תחשבו, להבדיל, על התקופה הכחולה של פיקאסו.
הוא מכיר רק כחול. רק כחול טוב לו.לפעמים הוסיף נגיעות של אפור או - לשם שינוי טיפה ירוק נזרק פנימה.
עם קצת סגול בצד, ופתאום הוא מנסה לצייר באדום. ודקה לפני ההצלחה הוא נכנס לחרדה עצומה. האם האדום יביע את מה שהכחול הצליח?

ככה אני הייתי השנה, מנסה להחליף מילים. מנסה לחשוב אחרת.

והחורף היה קשה, קשרים שלא הצליחו, שירים שסורבו לפירסום, בחור שפנה אלי ורציתי והוא לא רצה, בגלל אילוצי זמן הוא אמר. אך עם תחילת חודש אדר הוא הרבה בשמחה וחזר לחיי, והוא מלמד אותי כל יום שיעור בשימחה ובנתינה.

ומהאביב דברים הסתדרו.

מה איפשר את השינוי?

אני בעצמי לא לגמרי יודעת.

הטיול לניו זילנד איפשר את זה.
היה שלב בטיול, בטה-אנו ששמתי לב שלא חשבתיעל העבודה כבר כמה ימים. בתחילת הטיול לא יכולתי להפסיק לבדוק מיילים. לענות להם. לפתור בעיות, להציע פתרונות. ופתאום בבת אחת - זה לא היה חלק ממני.

הטיול היה ביטוי עז של רצון, שבירה של הטבע. מעולם לא יצאתי לי לחופשה ארוכה. תמיד החופשים אצלי היו שאריות נסיעות עבודה חו"ל, למעט שבוע בניו יורק בסוף השליחות, תקופה של חוסר יציבות וחוסר ידיעה.

אני לא יודעת לצאת לחופשה.
אני לא יודעת מתי להפסיק
אני לא מרשה לעצמי להנות
אני מוצאת תירוצים למה ללכת לעבוד ולא להשאר בבית ביום מחלה.

גם בשבת עולים לי רעיונות שקשורים לעבודה.
והנה בטה אנו כל מה שהיה אכפת לי היה ספרי מתח, והנוף מולי והכתיבה שלי.

ועכשיו הסיפור שהתחלתי בטה-אנו כבר כולל יותר מ20 עמודים, והוא סיפור קצר שכנראה יהיה ארוך, והוא מעסיק אותי, כמעט כל יום.

והיו אנשים שעזרו בגדילה הזו.
החבר לשעבר.
החבר הנוכחי.
חברות נוכחיות שמלוות אותי הרבה שנים.
חברויות חדשות שסיפק עולם האינטרנט, חברויות שנעשו אמיתיות וקרובות.
הבחור שנותן לי פתח ומרווח ומסגרת שבה כל מה שאני יכול להתקיים בשלום ברוחב לב.
רב שפגשתי שבירך אותי בברכה מדויקת, ונתן לי כלים למצוא את אלוהים בעולם שלי.
מורה לכתיבה שמאיר על החיים שמחוץ לכתיבה דרך הכתיבה, ולהפך.
חברות מהלימודים שמבינות את השפה שלי.
השכנה שהיא קרובה קרובה שלי.
וחברה שמסדרת את חיי ומעניקה לדירה שלי ולי בהירות משותפת.
וחברה מניו יורק שמושכת בחוטים ומעניקה לי בית.
והאחיינים שלי.

ולמדתי להפרד - לא רק מהמתים, בזה אני נכשלת דווקא, אבל מחפצים. אני מוסרת ומעבירה הלאה, ותורמת, ונפטרת ומעניקה והכל - כדי שיהיה לי יותר מרווח. כי עודף הבגדים והנעלים והתיקים והניירות חוסם אותי מליצור, מלחשוב בשקט, ממתינות רוח.

ויש צמיחה - מבחינה מקצועית, אני כבר מוכרת ומרצה בכנסים בעולם, מופיעה באינטרנט ושאר זוטות.
אני אפילו חוקרת ספרות.
ומבחינת הכתיבה - אני מרגישה יותר מדויקת. ולאט לאט יותר דברים יתפרסמן אני מקווה, וברור לי מה הכיוון שלי, ומה העיקר ומה פחות. ופחות זה קצת.
ואני נראית יותר טוב, אם יורשה לי, וחוץ מהחיידק שהתלבש עלי לכבוד היומולדת גם מרגישה יותר טוב.

אז סך הכל- זו היתה שנה טובה - או כפי שכתבתי בטה אנו - בלי לדעת דבר:

ויש יום שמתחיל אפור ובו אין שמש ופתע השמש משחקת מחבואים עם העננים ורוקמת טלאי אור על ההרים. והעננים נהיים השמיכה בה מתכסה ההר בטרם ילך לישון והשמש היא אמא המעירה את ההר לעמל יומו שישגיח על הגבעות ועל האגם. ואותו יום יזכר כיום שטוף שמש. שאחריתו היא מהותו.

שאחריתו היא מהותו.

ומה אני מאחלת לעצמי לשנה הקרובה:

יישוב טוב, מרווח ליצירה ועשיה ובניה, והחלטות טובות, ודיוק.

זה מה שחסר לי.

דיוק.

שתיקה

2010-08-10T01:55:00.001+03:00

עוד יומיים יש לי יומולדת

ויש לי דלקת גרון ואני לא יכולה לדבר, הגרון נפוח מדי.

ויש לי הרבה מה לומר. על החיים, על הכתיבה, על מעבר דירה וחברות ועל זוגיות אבל אני לא יכולה לדבר.

ואני צריכה להיות במלוא כוחותי, מחר ערב משפחתי אצל אחותי, רביעי כמה חברים באים חמישי עוד משהו ואני לא יכולה לדבר.

רק לישון או לבלוע כדורים או גלידת סורבה שמצננת את הדלקת.

אולי מחר אם החום יירד אוכל לכתוב אבל ברגע זה, בו אני חסרת שינה ועייפה ולא מצליחה להרדם וכואב לי איני מסוגלת לכלום.

מה המטרה של הפוסט הזה?
רחמים עצמיים? תזכורת יומולדת? ניסיון לחלץ עצמי מהמעגל האכזרי?

כל התשובות נכונות.

גלידות סורבה יתקבלו בברכה.

שירים שיקררו אתכם.

2010-08-05T09:02:00.001+03:00

ננסי סינטרה בנג בנג.
מאז שהוצג בפני לא מצליחה להפסיק לשמוע אותו

בלאגן: שקט והרבה ומיד

רחובות לונדון וקצת גשם קייצי ראלף מקטייל.

תמזגו לכם כוס גדולה של מים והרבה קרח וטיפה לימון תתרווחו ותאזינו, ירידה של 2-3 מעלות מובטחת.

מוזמנים להציע שירים - אני אוסיף אותם לטובת הכלל והקירור כמובן.

ויש יום

2010-08-01T09:37:00.001+03:00

ויש יום בו השמש תתעלל בגבעות תלהיט תקפוח תשחית ולשווא. נחמת הגשם עדיין רחוקה אך צלקות השמש קרובות. הנה שם אין עשב גדל, והנה עלים חומים והנה עשב ירוק מבריא נהפך לקלחים חומים ומרחיקים. והנה דרדרים עולים במקום פרחים והרוזמרין מתייבש ומפיח ריחו בחוזקה וצקצוק הרמשים קרוב ומציק.

אין לי בית

2010-07-27T20:00:00.002+03:00

יש לי ספרים
יש לי מחבתות
יש לי חתולה
יש לי בגדים
יש לי קייטצ'נאייד
יש לי דיסק חתום של הקאונטינג קראוז
יש לי סיכומים של שני תארים
יש לי תמונה עם אהוד בנאי
יש לי חברים
יש לי מעבד מזון
יש לי מחשב נייד
יש לי מחשב נייח
יש לי חוש הומור
יש לי מכונת כביסה
יש לי מכונת יבוש
יש לי ציור מקור של אורי ליפשיץ
יש לי ספה אדומה
יש לי מיטה
יש לי ארון
יש לי ארון נעליים
יש לי סט בשרי
יש לי סט חלבי
יש לי קרשי חיתוך פרווה
יש לי חבר
יש לי שלוש מערכות תה
יש לי כפיות משוגעות
יש לי תרסיס שמן בטעם חמאה
יש לי יותר מדי בגדים
יש לי דיוידי
יש לי מעט סרטים
יש לי יותר מדי דיסקים
יש לי תכשירי פינוק של ללין
יש לי סדינים
יש לי מגבות
יש לי מפות שולחן
יש לי פותחן קופסאות
יש לי סט כלי עבודה פרחוני
יש לי שלוש כונניות ספרים
יש לי תכשיטים בעיקר מפלסטיק
יש לי שבעה אחיינים
יש לי אחיינית
יש לי רדיאטור
יש לי יותר מדי תיקים
יש לי וילונות
יש לי מצלמה

אין לי בית

דירה להשכיר:

2010-07-26T16:06:00.001+03:00

המצב ממשיך להיות קשה. עוד דירה אפלולית הבוקר הראתה לי שאני חיה בעולם מקביל.

והחבר כבר מציע לי לוותר על החתולה ולשמור על דירה.

במצבי הנוכחי החתולה תמצא דיור עוד לפני.

דירה להשכיר : המילון

2010-07-23T16:38:00.001+03:00

חיפושי הדירה נמשכים ביתר עוז ותסכול.

ויש צורך בניסוח מילון.

2800 ש"ח: דירת מרתף חשוכה. גם אם משופצת היא חשוכה.

אני אחלה בעל בית, אל תדאגי, בכל בוקר אני בשש בחצר המשותפת ותוכלי להכין לי כוס קפה: התחלה של הטרדה.

כניסה מיידית: תוך שבועיים - חודש.

דירת שניים וחצי חדרים: חדר שינה, הול, ומטבח. בטח שזה שניים וחצי. כי ההול זה חדר נוסף והמטבח מרווח.

גם לכם כואב?

תוסיפו

ויש יום

2010-07-22T22:09:00.002+03:00

ויש יום בו בליל שפות יעלה והניסיון לפרקן ולשייכן ירשם אך טעם לא יהיה בכך. אין אלה קולות שפה זרים אלא מחשבות ניתקות ומתרחקות מחשבות שיש לגרשן כי אין בהן כוח מבריא. יש בהן כוח מפתה משחית מתלקק ומצלק.

ספר

2010-07-22T22:06:00.001+03:00

ואני רוצה לפתוח בספר ולטבוע בו. להטמע בין דפיו להסתתר מאחורי האותיות להבלע עם כל נקודה שחורה בסוף משפט. ומדי פעם להציץ מבעד לכריכה ולראות שדבר בחיי לא השתנה. מיום שנעלמתי בין הדפים לא התעניינו בלכתי. באחד מהעיתונים הופיעה ידיעה צדדית.

ותו לא

פרשת ואתחנן באתר מאקו

2010-07-22T18:42:00.002+03:00

הנה היא.
ואני מרוצה.

בחזרה למוזיקה

2010-07-21T18:36:00.001+03:00

הסתיימו תשעת הימים של אבלות עד לתשעה באב, וכעת אני חוזרת להאזין למוזיקה.

בקולי קולות.

הנה כמה ממתקים:

הג'ירפות:

התפוחים:

ויה קון דאוס:

תהנו לכם, עם כוס יין ביד אחת ודבר בשר בשניה.

דירה להשכיר

2010-07-16T07:49:00.002+03:00

אני חלק מתופעה. אני לא אינדיבידואום עצמאי ושונה.

כמו עוד הרבה שוכרי דירות ירושלמים שיחת הטלפון ההיא מבעל הבית הגיעה גם אלי.

הוא רוצה למכור, במחיר מוגזם, ועלי לצאת מהדירה.

אני מנסה לנהל משא ומתן.

אתה יכול להשכיר את הדירה ביחד איתי, כדיירת נהדרת.

דירה מרוהטת יותר אטרקטיבית.

אבל בשורה התחתונה - הוא חושב שהדירה עמוסה מדי ואי אפשר לראות עד כמה שהיא גדולה.

וכמו שא' אמר 37 מטר מרובע, ברגע שנכנס מזלג נהיה עמוס. ואני, הרבה מזלגות יש לי.

היום יגיע בעל הבית, אנסה לשכנע אותו.

אבל אולי, אולי עדיף כך.

לארוז הכל ולהשאיר מאחורי כמה דברים פחות נחוצים ולמצוא לי בית אחר שלא צריך להתווכח עליו.

ומצד שני, אני אוהבת את השכונה ואת השכנה, טולה נהנית, זה קרוב לעבודה וזה בעיקר שקט.

וזה בית.

קשה לצאת מהבית.

(ואני לא רוצה להשליך מכאן על תשעת הימים ותשעה באב, או על ההתנתקות אבל המחשבות האלה עוברות. סמיכות זמנים וחום גדול וטרדות הקיץ. ואין בית. אין בית. אין בית. אשרי שזכיתי שאין כאן חורבן אלא רק מעבר דירה פשוט מה את לוקחת דברים כל כך קשה תפסיקי זה לא סוף העולם די כבר. זה לא דומה זה שונה אבל זה נותן בפי את הטעם המר ההוא).

מתוך ספר הברכות שיש לחדשן

2010-07-13T20:45:00.002+03:00

ברכת הבית השוקט תוך קיפול הכביסה וקילוף הקישואים

לב טוב: מפי עוללים או מדרש לפ טופ

2010-07-13T11:50:00.004+03:00

בשבת האחיין מספר 2 שלי - אביתר חגג את בר המצווה שלו.

אמא נשאה דברים בארוחת ערב.
יובל המופלא ישב לידי.

אמא הקריאה את המשנה מפרקי אבות

אמר להם, צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר, עין טובה; רבי יהושוע אומר, חבר טוב; רבי יוסי אומר, שכן טוב; רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד; רבי אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.

וכששמע יובלי את המילים "לב טוב" הרים עיניו אלי ושאל:

לפ-טופ?
סבתא אמרה לפ-טופ?

וחשבתי לעצמי איזה דור זה שאנו מגדלים, שהמילים לב טוב נשמעות כמו לפ טופ.

ואם כך, הרי זה נכון שבאמת בלפטופ נכללים עין טובה - כי חשובה מצלמה טובה בלפ טופ,
חבר טוב מוצאים בפייסבוק או בג'ידייט - בעזרת הלפ טופ,
שכן טוב - שלא יגנוב את הלפ טופ ויש סוברין למציאת דירה,
הרואה את הנולד - תכנון דרך הקלנדר אכן מבטיח ראיית הנולד - השבוע כולו נפרש מולך ביום ראשון מקודד בצבעים שונים.

מעתה אמור: לב טוב בחינת לפ טופ.

לקראת יום ההולדת

2010-07-07T13:15:00.002+03:00

פחות

מולטי-טסק.

יותר

מונו-טסק.

7.7.2005

2010-07-07T13:12:00.000+03:00

לפני חמש שנים שרשרת פיגועים בו זמניים טורפת את הבטחון שחשתי בלונדון.

על הומוסקסואליות ויהדות הגירסא המלאה

2010-07-01T15:33:00.002+03:00

ראשית אומר: זוהי דעתי האישית, המבוססת על ההבנה שלי מציאות מורכבת זו. אין זו דעת תורה, ואני מתיימרת להציג את "היהדות", אלא לחשוף מעט המציאות המורכבת.

כמה מחברי הם הומוסקסואלים דתיים, והקרע בו הם חיים אינו זר לי. נחזור אחורה כמה שנים, לפני כניסתו של רועי המתוק מסרוגים לחיינו, ולפני סרטו המצוין של חיים אלבוים "ואהבת". באמצע שנות התשעים עת למדתי באוניברסיטה, שאל אותי ידיד שהיה הרבה יותר "דוס" ממני אם לא מפריע לי להיות חברה קרובה של גיא, הומו שיצא מן הארון.

לקח לי זמן להבין את עומק השאלה. שהרי ברמה הפשוטה ברור שאין זה מפריע לי. אבל אם נתבונן בשאלה, היא טומנת בחובה שאלה נוספת ועמוקה בהרבה: כיצד את, בחורה דתיה ושומרת מצוות, יכולה להיות בקשר חברי עם אדם שעובר בגלוי על איסורי תורה.

והשאלה מצוינת ומכאיבה, ומתאימה לא רק לעיסוק בשאלה זו, אלא גם במתחים האחרים הנובעים מהרצון לראות את התורה כתורת חיים, המלאה בתובנות עכשוויות היונקות ממסורות עתיקות וקדושות.

והשאלה חוזרת ומהדהדת: איך אני יכולה להתמודד עם הסתירות הקיימות סביבי?
עם האיסור מספר ויקרא על קיום יחסי מין בין גברים, לבין אהבת אלוהים והרצון להעמיק בעבודת השם שאני מזהה אצל חברי ?

וכמו תמיד, כדי לפתור שאלות הנובעות בי אני פונה לספרים. והפעם לתלמוד הבבלי, למסכת יבמות (דף ס"ג עמוד ב), בו אני מוצאת את הסיפור הבא:

תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית ט) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"
וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו" רבי יעקב אומר כאילו ממעט הדמות שנאמר (בראשית ט) "כי בצלם אלהים עשה את האדם" וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו וגו'"
בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר "ואתם פרו ורבו"
אמרו לו לבן עזאי:
יש נאה דורש ונאה מקיים,
נאה מקיים ואין נאה דורש,
ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים.

אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה
אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.

הדיון בסיפור הנ"ל עוסק בשאלה – על איזה איסור עובר אדם שאינו מביא ילדים לעולם. האם הוא עובר על איסור "שופך דמים"- כמעט רוצח באופן פעיל בכך שאינו מביא ילדים לעולם או שמא על "ממעט הדמות" – תיאור סביל של המעטה בנוכחותו של אלוהים בעולמנו.

בן עזאי מחמיר יותר מחבריו, וטוען כי אותו אדם שאינו עוסק בפריה ורביה הוא שופך דמים וממעט הדמות – שניהם גם יחד.
חבריו של בן עזאי מעירים לו על כך שהוא עצמו חי פוסח על שני הסעיפים, שהרי הוא לא נשא אישה ואינו עוסק בפריה ורביה.

אני קוראת את תשובתו של בן עזאי ונזכרת בפליאה העצומה שאחזה בי עת קראתי סיפור זה לראשונה.

"ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".

כלומר – למרות שאני יודע שהמצב בו אני חי אינו נכון ושאני עובר על מצוות עשה, ואני גם בעיני עצמי כמעט כרוצח, ואני ממעט בדמותו של הקב"ה שאת תורתו אני לומד כל יום, כל היום- עדיין אינני יכול לפעול בניגוד לטבע שלי, לזהות שלי, ואני – בן עזאי – נפשי חשקה בתורה. שהעולם יתקיים על ידי אחרים.

כלומר, יש כאן הכרה בסתירה אפשרית בין הדרישה הדתית לבין האמת הפנימית של האדם, ומוצעת כאן דרך ליישובה. אחרים יקיימו את העולם, ואולי יכסו על מה שאני גורע, אומר בן עזאי. אני נותר עם מה שמכתיב את הזהות שלי – עיסוק בתורה.

כבר בתלמוד מכירים בכך שלעיתים יש חוסר הלימה בין רוח היהדות לבין מצבו הפרטי של האדם. התורה אינה אוסרת על זהות מינית כזו או אחרת, אינה פוסקת כי אסור לאשה להרגיש משיכה לאשה אחרת או לגבר להרגיש כי הוא קשור בכל נימי נפשו לגבר אחר. האיסור נוגע למעשה המיני ולנגזרותיו.
וזו התשובה שלי: מה שאנשים בגירים עושים בחדרם הפרטי אינו מענייני. אך הניסיון שלהם לשלב בין היהדות כתורת החיים והמציאות המודרנית מוכר לי, והסתירה בה הם חיים והכאב האנושי הגדול המציף את חייהם, כאביי הם.

לאחרונה עוסקים כמה רבנים מהציבור הדתי לאומי בשאלה זו, ביניהם הרבנים יובל שרלו ורונן לוביץ. בתשובות שלהם טמונה לא רק הכרה בכאב אלא גם קריאה לקבל את בני קהילת הלהט"ב לתוך בתי הכנסת, ואל תוך הקהילה הדתית. אסיים בכמה ממילותיו של הרב יעקב מדן- מגדולי הרבנים בימינו וראש ישיבת "הר עציון".

יש בעצתו של הרב מדן הקשבה עצומה לכאב הנובע מחיים בקרע עמוק כל כך, וניסיון כן להכיל אותם. דבריו של הרב מדן פורסמו ב"מקור ראשון" (ט"ו אלול התשס"ט).
"קיימת נטייה בציבור שלא להאמין להם בטענתם על חפותם ממגע מיני אסור. בשאלות דומות לאלו (בעניינים אחרים) דן ה'חפץ חיים' בספרו הטהור, ודומה שאין לזוז מפסקיו בשאלה במי מותר לחשוד בדבר עברה. ככלל, אנו מצווים גם כאן במצוות 'בצדק תשפוט עמיתך', ומעבר עליה עלול לגרור אותנו לאיסורים חמורים כלפי בעלי הנטיות ההפוכות, וחלילה מלעבור עליהם."

כלומר, בבואנו לדון בסוגיה זו עלינו להיזכר בהנחיות ההלכתיות לגבי חשד באחר, ולא להניח דבר לגבי מעשיו בחדרי חדרים. אין לנו להסתכל על אדם ולשפוט אותו על עבירות אפשריות שאולי ביצע.

צעד נוסף לקראת ניסוח תיאולוגיה המכירה במציאות הלהט"בית נמצאת בהמשך דבריו:

"שאלה קשה מאין כמותה היא מהו גבול הקרבה המותר בין שני חברים לחיים. התורה אוסרת במפורש, ובאיסור חמור ביותר, את המגע המיני. קרבה פחותה ממנו מדין סייג נידונה מעט בחז"ל ובהלכה, ואין בה כדי למלא שולחן ערוך מסודר. השאלות דורשות שיקול דעת גדול ועמוק, ודומה שיפה עשו רבני דורנו שלא ניסחו משנה ברורה וסדורה בעניין, והותירו שיקול דעת של בדיקת כל מקרה לגופו על פי מצבו של השואל. מכל מקום, קיימת ציפייה מכל בעל נטיות הפוכות לאמץ לעצמו רב תלמיד חכם וירא שמים."

כלומר: חסרים לנו הכלים ההלכתים לדון במצב זה, וקריאתו האמיצה של הרב מדן להומוסקסואלים (בעלי נטיות הפוכות בלשונו), היא לאמץ להם רב. אם בעבר היתה ההנחה שאין דבר כזה- הומו-דתי, הרי שהיום לא רק שהומוסקסואלים דתיים ממשיכים להיות חלק מהקהילה הדתית ומעשירים אותה בהשקפת עולמם, הרי שגם הרבנים עוברים שינוי ומכירים בהם כחברים לגיטימיים בקהילה הדתית, ואינם דורשים מהם לוותר על מרכיב כה מרכזי באישיותם (משיכתם לבני מינם) כדי להצטרף אליה.

מי אמר שהיהדות לא משתנה? כשם שחל בה שינוי – שסופו עדיין לא נראה ביחס לנשים ולתפקידן בחיים היהודים ובכלל, כך אני מאמינה ומקווה שנזכה לחזות בשינוים נוספים ביחס לקהילת הלהט"בים.

והומופובים קיימים בכל מקום.

והנה מה שעלה במאקו:

ומה אתם חושבים?