בפעם האחרונה שנשאתי דברים בפניכן, היינו בכנס קולך בבר אילן, ושם הבטתי אל הפמיניזם הדתי מתוך החויה הכואבת לעיתים של הזהות הנשית דתית פמיניסטית. היום אני מבקשת להציג מהלך הפוך, חגיגי, ולהציג בפניכן את מה שמשמח אותי בלהיות פמיניסטית דתיה. פמיניזם דתי ללא חוש הומור משמח אותי כי חווית חוסר המובנות הבסיסית אצל כל כך הרבה נשים פגה. יש מקום שבו מבינותים אותי. יש מקום בו מקבלים אותי. יש מקום כזה שגם אם לא מסכימים איתי, תמיד תמצא הדרך העדינה לומר לי את זה, אלא אם אני טרול, ואז אני בבעיה. המקום הוא בפייסבוק. מזל שלא שבת היום.
פמיניזם דתי ללא חוש הומור מצחיק אותי כי מרוב שהנשים האלה קיצוניות ולא רואות בעינים, ושונאות גברים כל היום הן המציאו שפה חדשה. חברותים מבינותים יקירותים הולכתים. וזה נשמע אידיוטים. נו, באמת. ויש להם מעגלות שיח, וטריגר חשופית, מה השלב הבא? זה ממש מדרונה חלקלקה. כי יצרנו שפה שנוחה לנו, שמנכיחה את הצרימה שסירבנו להתרגל אליה כשפנו אלינו בלשון זכר, ואנחנו מתרגלותים את השפה הזו ביחד כאן, שחור על גבי פייסבוק.
פמיניזם דתי ללא חוש הומור מצחיק אותי כי הנשים האלה ממש לא חכמות. במקום לגזור קופון ולנוח עוד ארבע שעות בשבוע, הן מגדילות ראש ונעשות חזניות-גבאיות-מסדרות תפילה. במקום לשבת בבית בשבת עם עיתון וכוס קפה על חלב סויה, הן רצות לבית הכנסת, מתעטפות בטלית (תפילין זה רק למנחה של יום שלישי) ובמקום לשבת מנומנמות ולרכל בבית הכנסת הן רוצות לתפוס תפקיד. להעביר דבר תורה, לקרוא בתורה, להיות חזניות. כל מה שכבר נמאס לגברים לעשות הן רוצות. לא מבינה אותן. מצחיקות אותי.
כי בשנה וחצי שאנחנו פועלות גדלנו וצמחנו. כמעט 6000 חברות, שלוש חברות מועצה, דוברות קבועות בכלי תקשורת, ראיונות בעיתונות ובטלויזיה, שרון מייבסקי אצל קרן נויבך, מיכל ברגמן בתוכנית בוקר, אמונה קליין -אין אתר פנוי מילי.
ואני בטוחה שגם שכחתי כמה חברות, כותבים עלינו בעיתונים ובאתרי אינטרנט. ונהיינו מטבע לשון.
כי הפכנו לבית לאלו המרגישים מודרים- להט"בים, מזרחיים ומזרחיות, נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, רווקותים וגרושותים כל אלה מצאו בית פתוח אצלנו כי איפשרנו לנשים וגברים רבים להתחבר מחדש לעולמם היהודי, ראשית על ידי מתן לגיטימציה לכאב ולספק, ולאחר מכן על ידי אפשרות להמשגת חוויות ורגשות והנפלא מכל זה קרה באופן לא מודע. ויותר מאשר בעבר בנותינו ואמהותינו חוגגות, משתתפות ולוקחות חלק פעיל בחיים היהודים. יותר ויותר מאיתנו לומדות ומלמדות, ובתנועת מטוטלת מרהיבה יש כאלה שהפמיניזם הרחיק אותם מהחיים הדתיים, וכעת, גם בזכות הקבוצה, מתאפשרת החזרה לחיים הדתיים.
כי פמיניזם דתי מפסיק להיות קטע ירושלמי. הקבוצה מאפשרת לחוויה לתסוס ולהתסיס קהילות רבות בארץ ובעולם. סביב שמחת תורה, פורים ותשעה באב ראינו עד כמה מאיתנו מחפשות קריאה נשית או שיוויונית, גילינו עד כמה הידיעה שיש מניין כזה בעיר אחרת מחזקת את זאת שמתעקשת על קריאת נשים ביישוב שלה, את זאת שמתעקשת שבמניין שלה תהיה גם כלת תורה ולא רק חתן תורה. את הגברים והנשים שלא מוכנים להשלים עם הצבתן של נשים כצופות בבית הכנסת ולא כמשתתפות פעילות.
זה משמח במיוחד כי אנחנו בית לנשים מגיל העשרה ועד גילאי שבעים ושמונים, אנחנו קבוצה שבה למרצה למגדר, לתיכוניסטית מהדרום ולגימלאית מתנדבת יש קול ומקום שווים. כי הקמנו בית משותף, רב גילאי עם הרבה חדרים ומרפסות, ממש בניין שלם.
אנחנו צריכות לזכור שאנו בעלות פריבילגיות רבות. נשים משכילות מהשכבות הסוציו אקונומיות שטוב להן, שזכינו לטעום מהשמנת עוד בטרם היתה תחת פיקוח המחירים. ומתוך אזור הנוחות שלנו, והידע , והקשרים אני קוראת לנו לפעול בשני תחומים: עשיה דתית וחברתית.
עולם ההלכה והרוח: את מחוייבותנו לפמיניזם הבהרנו היטב, רק יעלה טרול בינינו וינסה להסגביר ישר נוקיע אותו. אך מה מחוייבותנו לדת, להלכה? כיצד אנו רואות חיים שלמים דתיים פמיניסטיים? האם עשינו את המירב כדי להגדיר זאת? האם אנחנו גם דתיות וגם פמיניסטיות, יותר פמינסטיות יותר דתיות? בחזון שלי – ככל שנהיה יותר פמיניסטיות, נהיה מחוברות יותר לעולם היהודי, לחוקים, למצוות להלכה ולאגדה, וככל שנהיה קרובות ונטעם מדבש התורה כך נגדיל ונפאר את ההיבטים המגדרים ואת המאבק הפמיניסטי. רצוא ושוב, רצוא ושוב. ואולי בשלה העת לכתוב את הגמרא הנשית? אולי הגיע הזמן לסוגה משלנו?
כי הבתולה מלודמיר וינטל זה כאן - הצורך בתלמידות חכמים עולה, וגם המענה לו. בין אם זה בתי ספר מצויינים לתיכונסטיות פמיניסטיות, ולא רק בירושלים - מכינה קדם צבאית ותוכניות מדרשה לפני ואחרי צבא, מדרשות ובתי מדרש תוך כדי האוניברסיטה, והיום כבר ניתן ללמוד לקראת תואר מקביל לרב. אמש התקיים ערב משותף לשלושת המכונים הפועלים להסמכת נשים לתפקידים רבניים. וכמה מחברות הקבוצה משתתפות בתוכניות האלה, שכוייח להן.
עשיה חברתית עלינו לרתום את הכוח והיכולות שיש לנו כבודדות וכקבוצה כדי לעמוד לצד אלה שאינם יכולים להלחם את מלחמתם. עלינו לפעול בזיהוי המנגנונים המרעים לחלש, המפלים את היתום הגר והאלמנה, לעורר מודעות ציבורית לכך, ולא לשקוט, כי שקט הוא רפש הפקר דם ונפש כפי שאמר ז'בוטינסקי בהקשר אחר. עלינו לפעול בציבור מתוך מודעות לאחר ולאחרות, לשבור את תקרת הזכוכית, לרכך את רצפת הבטון ולשבור את מסך המחשב הנוח והמשתק כל כך.
ואנחנו כבר יודעות איך לנהל קמפיין ולהרים קונגרס, נכון?
