יום רביעי, נובמבר 04, 2009

אלו מילים מלחשות

ואלו מילים שמלחשות על גבי כי הייתי מוכרחה לברוח כי לגוף לא היה מקום בסבך ההתבגרות, ומילים של אחרים מבצרות את נפשי ומוחי מורה לי כאן בטוח להישאר כי הגוף הוא שדה קרב בו עולות שנים ומכבידות ונאגרים עלבונות אלף ויש לסייע בידם להתפוגג באוויר העולם, ויהי מה. ואף אם יהיו אלו מילים מוטחות מרות ולועגות עליהן להישמע ולהעלם. ואלו מילים שנאמרות בתוכי.

ומילים מתגמגמות בתוכי אני מדברת מהר מדי ואי אפשר להבין ככה שום דבר בכלל תדברי יותר לאט או לא תדברי בכלל לא מדברת בכלל רק אוכלת וקוראת והעונש שלכם שאף לא תדעו מה שרציתי להגיד לכם. ומתי הבנתי כי הגנתי נכשלה? מילים של אחרים שנאחזתי בהם היו חוצץ מהעולם שיראתי ממנו שאיים לגרוס את מי שאני ולאבדני מעלי בשיעורי חשבון במגרש המשחקים ומול המראה. מילים של אחרים טובות יותר מתחילה מהם וממריאה ומציירת. ומילים מזכירות מילים אחרות ויש שרשרת ארוכה של מילים שמתחברות ויוצרות מילים חדשות ומחשבות משונות אני צווחת באמצע הכיתה וכולם נועצים בי עיניים המורה מוציאה אותי. ומלכתחילה נגזר עלי לשתוק אך הבשורה לא נקראה והגיתי את כל מה שיכולתי לומר וכעת עלי לשתוק כי מילותי שלי רזו ונקמשו.

אני אומרת שכואב לי בגוף ולא יכולה להצביע על איבר כואב. זיכרונות לוחצים על עמוד שדרת רגש שנאה עולה אני נועצת את כל כעס הרופאים וההרדמה ולמה לא אמרו לי מראש ואיך שכאבו לי כל הזריקות ולמה בכלל מגיע לי ככה לסבול. אני בת ארבע עירומה וצועקת על הרופאים. ולאשפז את סבתא והמחלה של אבא אני שונאת בתי חולים בכלל. ונועצת את הכאב בגב.

הוא מתפוגג. ומתי גיליתי כי את ספר הבשר אני רושמת?
דומני שבעליית אחד המטוסים אל שמי מרום לאחר שדיילת מציעה קפה ותה נוכחותי לדעת כי כל מילותי מתחברות לאותו הדבר ממנו אני יראה ובתוכו אני מבוצרת. הגוף. ואני ממפה את זיכרונות הגוף בגיל ארבע כואב מביש משהו בבטן אינו בסדר עוקבים אחרי מה אני מכניסה לפה, מרביצים לי על היד אם תופסים אותי אוכלת שקדי מרק. והגוף הזר בארץ נוכריה בגן גוזרים תלתלי נייר לסינדרלה ונוסעים לבקר ילדה שגרה בחווה רחוקה. ואני מקפידה שהבובות שלי יאכלו אוכל כשר בלבד. הדיילת מגישה לי את המים המוגזים והקרח, אני לוגמת את המים בשקיקה והלחץ על הרקות משתחרר, הראש מתרוקן מהמחשבות הרודפות אחת את השניה ואינן מותירות לי מרחב לנשימה. ובשעה שאני נושמת ראשי מתחדד ולפתע נוכחות הגוף והנינוחות בו משרתות אותי ואינן מתנגדות.
וכך אני מנסחת לעצמי את עיקרי ההרצאות, שפתי היבשות מאלצות אותי לחפש את השפתון למרוח אותו וללקק את השפתיים טעם אוכמניות. מתחתי נפרשים הרים שויצרים בהם ערוצי נחל קפואים ועצי אורן. התנסחויות מסורבלות שלי שמותירות אותי מרירה. איני מוכנה לעבור על כתב היד שלו, אם הוא אינו רוצה בי אין סיבה שיקבל את שירותי. את תסכימי לערוך כתב יד שלי? זה משהו שאני עובד עליו עכשיו, אולי זה יהיה רומן, קטעי סיפורים בהמשכים. ואני נענית, בוודאי, בשמחה. ולאחר שלוש שעות אני מגלה שעדיין אני יכולה להעלות חיוך על פניו. אני מתמכרת לידיעה הזו ובראשי מעבירה אצבעות יד ימין עדינות על חזהו הקמור. מילים שאני אומרת עמומות מדי ואינן מדויקות אני גסה בדיבורי מנסה להצביע על חולשת כתב היד, חוסר הבשלות של הדמויות, אופן התיאור אינו מעמיק דיו הדמויות נותרות שטוחות אני בוררת מילים לא נכונות הולכת סחור סחור והכל כדי להשיג עוד דקה איתו. ולבסוף האמת נחלצת ממני. העלילה אינה מעניינת הדמויות תקועות בשלב התבגרותי חסר קונפליקטים הגובל בשעמום הן שטוחות הן מייגעות הן אינן מעניינות, גם לא אותי. באותו יום לא ידעתי שסיפור קצר שלו יתפרסם ויזכה לתשבחות ואיך אני אחלום בלילה עתידי שבשרו מתקרב לבשרי ואני מפרידה את איברו מאיברי. אני מסיימת את השיחה בינינו, מציעה לו טרמפ, הוא מסרב. שלושה חודשים קודם, שבוע לפני ניתוח הצעתי לו את שפתי והוא סירב. ישבנו אז והוא הסביר לי לאט, בעדינות מחויכת שזה לא הולך לשום מקום, שלא נעים לו שהוא עושה לי את מה ששנוא עליו. אני מרגישה בקור מתחיל ברגלים שלי ועולה למעלה הוא מסביר שזה לא קשור דווקא אלי הבטן שלי קרה עכשיו ואני פותחת את הפה שלי אבל הפה שלי נורא יבש. הוא שותק והגב של החולצה שלי רטוב הוא שואל אם אני רוצה לשפוך עליו מים. אני לא. אני מים? אני לא יכולה לעמוד על הרגליים. למה? פעם הוא ראה את זה קורה. לא איתי. אולי עדיף שלא אומר אבל אני אומרת. שחשבתי שזה יכול להצליח בינינו שחשבתי על איך זה ירגיש לנשק אותו. הוא שותק. הוא שותק. הפעם אני לא מציעה לשלם. אני יוצאת לחפש מונית הוא יוצא אחרי. עוצר לי מונית. בתוך המונית מחכה לי הבדידות התקווה הנאכלת וההלקאה העצמית. אסור היה לי לקוות.

הדיילת מגישה את המנה העיקרית, הריח המתובל אינו מתאים לאישה המהודרת היושבת לימיני נעלי זמש מוקפדות, ציפורניים עשויות שער מוכן וחליפה שחורה ומתחתיה חולצה ורודה, גם לה קר בטיסות שנינו מצחקקות סוגרות את המיזוג ומרימות את מסעד היד. אני רוצה להראות כמוהה. חיוך מדויק. מוכנה לכל. התיק שלי גדול מדי ובו דברים רבים שאין לי כל צורך בהם המחביאים דברים להם אני זקוקה. כמו כדור נגד כאב כי הכאב בצד לוחץ חזק מדי והמים האלה בכלל לא עוזרים.

הרופאה מסתכלת על תצלום האולטרא סאונד שאני מגישה לה. מבע פניה רענן, עיניה הכחולות טובות, היא לובשת חצאית שאינה באופנה, פניה עגלגלות מעט, וחיוכה חם ומדבק. היא מקשיבה לי, אני רושמת לעצמי. היא מקשיבה, היא מישירה מבט לעיני. היא מנסה להרגיע אותי. גל חרדה חובט בחופי. ניסיונות הרגעה מבשרים לי כי סכנה קרבה, ויש לשתות מים ולהרגע ואיני יכולה. אני צריכה לשרותים. רק לא לחשוב על מים. אני מנסה להיות ילדה טובה, עונה לכל השאלות. ממתי הדימום חזק? ואיך המחזור? ואני עייפה? אני מאד עייפה. ומתגעגעת ללונדון. ומתגעגעת אליו. וכמה פחדתי שאדמם אצלו במיטה, ואיך לא עצמתי עין לילה שלם. היא מזמינה אותי לעלות על מיטת האולטרא סאונד. אני צריכה לשירותים, אני עולה לאט כדי להימנע מתנועה חדה שתרגיז את השלפוחית. אני משפילה את החצאית שלי, מיומנת בתנועה הזאת. אני עולה לבדי על המיטה. בחדר הקבלה הייתי היחידה שהייתה שם ללא בעל. שישבה לעצמה. שכביכול קראה בספר. אני יכולה לעבור את זה לבד, הנה אני עושה את זה לבד, היא מניחה את הג'ל הקר על בטני התחתונה, עורי נמלא ברווזים זה קר ודביק ואני צריכה לשירותים. היא מניחה את המכשיר ומגלגלת אותו על הבטן. והנה זה. זה עגול קצת. והנה זה. זה לא נראה סרטני, זה סימטרי מדי. זה גדול. והנה רחם שלי בצד קצת, דחופה על האגן. בגלל זה הכאבים שם? יכול להיות היא עונה. עיניה מיטיבות איתי. היא מתארת את המיומה, מספרת לי שזה שכיח יותר אצל נשים בתולות. אני מתפלאה איך שלא הסבירו את זה בשיעורי אישות. בכיתה י"ב כבר לומדים על המקווה, אך לא לומדים מה לעשות עם התקווה והציפיה וההמתנה מיותרת השנים, ועם האשמה. נסענו למושב בהרי ירושלים ביקרנו כולנו במקווה. החלפנו צחקוקים ומבטים ניסינו לנחש מי תהיה הראשונה שתתחתן ותלך למקווה. בערבים שרנו גיטרה וטיילנו בהרים מחשבות על סוף שנה וקיץ ותחילת החיים וצבא או שירות לאומי והמיקווה. היא מתארת בפני את האפשריות שיש לי. אני לא רוצה ניתוח. לא רוצה צלקת. לא רוצה גידול בבטן. מסתפקת בהורמונים שהרופא נתן. ונראה מה נעשה. עונש על שהרגשתי אהובה והרגשתי גוף חיה לא זיקוקים אלא תזמורת קונצרט ואני מנצחת אני מובילה. ומתי למדתי להרעיב את הגוף, ממתי התחלתי לחשוב שדווקא בהימנעות הגדולה תצמח ישועה ואתרחק מזה הגוף?

כבר סיפרתי לו הכל עליך. מה היא כבר יודעת עלי. הוא לא כל כך צעיר. בן שלושים ותשע. אני כבר הרבה זמן רוצה להכיר ביניכם. הוא יודע שאת לא נראית טוב. אני לא נראית טוב? מנסה להציל את כבודי.

הוא עייף, זקן מכפי שנותיו מדבר על השרות הצבאי שלו. שיניו צהובות. הוא יסגור את המקום הזה. המטבח נראה מטונף. אני מכיר את שוק מחנה יהודה ואת וואדי ג'וז. ואדי ג'וז? הרבצתי שם לערבים. הוא מגחך וחושף את שיניו. הוא מגחך. אני משתעלת. ומבקשת חשבון. לוגמת את התה במהירות, הוא חורך את גרוני ואינו מקל ולא במעט על הדחיה שאותה אני חשה. האם אי פעם ישב בחור מולי ומצא אותי מגעילה כל כך? אני יוצאת מהבדיקה, משלמת ואוספת קבלה ממהרת לשירותים נועלת את התא ובוכה. משתינה ובוכה. ההקלה על השלפוחית מענגת אך אין בכוחה להקל על הדמעות שלי לא מפסיקות לבכות מילים של רפואה עולות בי. למה הגוף שלי עושה לי את זה? אנחנו יוצאים מבית הקפה אני מקפידה לשמור על מרחק ממנו הוא מנסה להתקרב ואני מצטנפת. הוא מבין ופוסע אחור שואל האם למסור דרישת שלום . רק אם אתה מוכרח. בטיסה ממוסקבה לסמרה ישבתי במרכז המטוס במושב הסמוך ישב גבר בן שישים לערך עור כהה ומבנה פנים אסייתי. הוא חובש כובע חום כהה. הוא הבחין שאני מסרבת לארוחה הכוללת כריך עם בשר חזיר. גם הוא מסרב. מוסלמי. הוא שואל אותי לאן אני טסה. אני עונה. הוא שואל אותי אם אני נשואה. הוא שואל אותי אם יש לי אבא. ההלויה של אבא היתה יום לפני ט"ו בשבט ושמים קודרים עטו כחול חגיגי כמו שאבא אהב. כל הדברים שאינם לי הוא מבקש לדעת עליהם. ומה אני עושה באמצע הלילה חוצה את רוסיה אם אין לי אבא ואין לי בעל? מי ישמור ויגן עלי. עלי לכתוב את תפילותיי שאחרת לא תאמרנה ומכאן לא תתקבלנה אני כותבת את תפילותיי שאין מי שיפטירן מלבדי אני כותבת את חיי שאין מי שימלאם מלבדי. לא שמעתי מוזיקה קרוב לשבעה חודשים והשקט שמילא אותי הקשה עלי תפקודי יומיום לא היה לי לאן להימלט כל מקום היה מלא בצער ואין אתר פנוי מליה. והמילים המלחשות על גבי הן מילים שאין לי למי לומר אותם כי אנשים שאהבתי הלכו ממני ואני יכולה לזעוק אך אין לקולי תהודה ואני מלחשת לכל עבר מסננת מילים או מוטב, שותקת. בביקורות הדרכונים הפקידה מסתכלת על תמונתי ושואלת לשם אבי. אני לשניה שותקת ועונה.
ויש את הרעידות במעלה השוק שמצחיקות את הרגל שלי.כיווץ כיווץ. תנועה פתוחה דם נמרץ מגיע ונסוג. דרושה הליכה של שלושים דקות במישור או עשרים דקות בעליה כדי ליצר אותן. אני מתאווה להתמכר אליהן אך אין בכוחי. יצר ההתמדה ניטל ממני. אני מבקשת להחזירו ולהטמיעו בכל מערכותיי. אך לשווא. אני מבקשת רעידות גם בזרועות אך הכתף אינה מרשה ואני מקשיבה לה. ושנאת הגוף, מתי היא החלה? כאשר הבחנת במבטי גברים חושקים עוגבים? האם בבוקר עת התבוננת במראה והבחנת בעיבוי הירכיים ודלדולה של הזרוע? מתי זה התחיל? מתי הפסקת לאהוב את עצמך?

הוא רוצה לגמוא מרחקים ומתייעץ איתך. הרי את יודעת כיצד לנחות בבטחה ויש למידע שבידך חשיבות עצומה. את מפנקת אותו בדקות יקרות ערך. האם הוא מעריך זאת? מכינה לו רשימות טלפונים ושולחת את שמך לכל עבר כממליצה, והתקוה טמונה ועומדת בחלל החדר כמו הריח העז הצהוב של החרציות מחממות את ליבך והאצבעות שלך מתלכלכות באבקנים ומפרות כל אשר הן נוגעות, עומדת כחיץ בינך ובין העולם. ורק החודש שיעבור יבהיר לך עד כמה קיווית לשווא. מילים שפזרת ללא דעת לעולם לא ישיבו את מי ששם ליבו לגמוא מרחקיך.
במטוס אתמול ישב זוג בשנות הארבעים שערה מתולתל ומבטא של מרכז ארה"ב מתגלגל והיא אהבה את בעלה ונישקה אותו והוא לא היה יפה בכלל. והרכבת נוסעת צפון מזרחה ואיך הרבה אנשים גרים במקום כל כך קטן ואיך יש להם מקום בחזה לנשום?
בראשית אפריל העצים עדיין ערומים זוכרים את הקור שספגו ועדיין לא אזרו אומץ לשגר ידיים חדשות לתוך האויר המצונן. למרות השעות המתארכות והציפיה לקיץ הם מתעכבים עומדים כמו מסרקים ומחביאים בינהם בתים וצבאים. ועירומם צובט צריך שיהיה כאן ירוק כי השמש מתחבאת היום והעולם מתנהל לו במונכרומיות שלא מאפשרת לחייך או להאמין שמעבר לעננים הנמוכים השמש מחכה.
ומטוס תכף ינחת ואת מתהדקת לכיסא מנערת את הרגליים ומעבירה את משקל הרגל מהבהונות לעקב. ותכף מטוס בך ינחת ותיאלצי להסתגל לאותו יומיום שאת יראה ממנו. ולהיטיב את שערך תוכלי ולחלום על חליפות מהוקצעות ולעטוף בלק את הציפורניים. ואולי להתקשר אליו ולומר כמה מילים מפייסות, ולבנות שגרה מלבנים קטנות של מטלות ומנהגים יומיים. אך עדיין, מילים שבך יסרבו להאמר עד תום ולהתרוקן משנאתך העצמית, ומילים מתגמגמות שבך יטעו את קוראיך, שלבטח לא הבינוך וראו בך אשה אחרת ממה שביקשת את נפשך להיות וממה שביקשת את פיך לשתוק אותן מילים גחמניות מוטב ולא היו נאמרות בכלל כי בהן אין פורקן ואין תשועה ואין נחמה ואולי אבדתי כאשר אבדתי ואת תנשמי עמוק ולעת ערב משהו ממך יתגעגע וישאף להמריא, או להאמר באהבה שאינה תלויה בדבר.

5 תגובות:

  1. איך שאת כותבת את הפוסטים שלך, אני מפסיק לנשום מהמשפט הראשון ועד הסוף. זה לא מחמאה או ביקורת, פשוט ככה זה קורה.

    השבמחק
  2. תודה. חזק מרגש, נוגע, פוצע
    את פשוט כותבת נפלא

    השבמחק
  3. תודה.
    אני מצטערת על אובדן כושר הנשימה דוד.

    ותודה אהרן על המחמאה.

    התגובות שלכם מסייעות לי. תודה .

    השבמחק