אנחנו

ומחר הוא יוצא למלואים, הראשונים שלנו.

חלומות שווא?

התחייבתי, בפני עצמי, לכתוב. שעוד השבוע יהיה לי כתב יד. שירים שלי שיהיו מאוגדים. ויימצא להם מוציא לאור.
ומאז שהתחייבתי וקראתי בהם ותיקנתי וחזרתי וערכתי, ובינתיים שניים התקבלו לפרסום (אחד במשיב הרוח והשני במוסף שבת של מקור ראשון), ומאז שהתחייבתי חלומות רודפים אותי.

הדגם קבוע.

אני, עירומה כביום הוולדי, מכוסה כולי מול משורר שיש לי יחס דואלי כלפיו. סוג של הערצה ושלילה משולבות זו בזו.

חלום אחר - סופרת שאני מעריכה עד מאד משאילה לי את בית הקיץ שלה, ואני ערומה בבית הקיץ, והיא ומשפחתה מקדימים לחזור.

חלום שלישי, אותה סופרת שאני אוהבת ומשורר שאני קשורה אליו מאד מאד מטיילים ביחד במטע אבוקדו - ואני שונאת אבוקדו, אני מקיאה מאבוקדו - ואנו מדברים שלושתינו.

הלוואי וידעתי על מה.

הסתכלו ימינה

נוספו בלוגים חדשים לרשימת הקריאה.

אם חשקה נפשכם ביהדות, במתכונים טעימים וסתם בהרהורים מקומיים - אז יש.

והנה גם אחותי והאחיין הבכור בתקשורת!

חינוך למופת וחופשה באילת -

הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו?

הסיפור המוזר של שושנה מרקוביץ

או בעצם של גילית חומסקי, חברתי המוכשרת והטובה.

בונוס: קרדיט לאיש שלי.

הודעה לקוראי הבלוג

אני מודה על ההתעניינות בבלוג.

אני כותבת את הבלוג הזה כבר חמש שנים, עם חלק מקוראי התחברתי, עם אחד מהם אף התחתנתי, ואין לי עניין לעמוד בקשר ישיר עם כל קוראי.

אני מוחקת הודעות שאינן מתאימות לי כבעלת הבלוג.


תודה ושבת של שלום

המחשבות של יובל או: מי צריך את אדיפוס?

יובל: שלומיתי, מה את עושה?
שלומית: אני כותבת
יובל: מה את כותבת?
שלומית: את המחשבות שלי.
יובל: מה, את יכולה לכתוב גם את שלי?
שלומית: בטח. על מה אתה חושב עכשיו יובל?
יובל: אני חושב... אני חושב שאני מלך, את מלכה,
אמא נסיכה, וניסימי נסיך,
ועכשיו צריך לבנות שתי טירות.
אחת למלך ולמלכה
ואחת לנסיך ולנסיכה.
כתבת את זה?
שלומית: כן. יש לך עוד מחשבות?
יובל: כן כן. מה יהיה מחר לצוהריים בצהרון? בטח יהיה קוסקוס עם עוף וגזר גמדי. וגם מרק לקוסקוס. כתבת?
שלומית: כן.

קיץ אירופאי

איזה קיץ אירופאי נוחת עלינו
נהדר.
סוף יוני. ירושלים וקריר
בערב. פליז
וצעיף. אמריקאים מרעישים במושבה הגרמנית
מוזיקה קלאסית בגן הפעמון
צ'לו מעל הבית ספר הדמוקרטי.
ריח הסושי מתערבב עם הלטינו בשר שממעל

ודמויות רפאים משוחחות

טוקיו גדולה

גם לכבוד מירב והבלוג המצוין שלה המתעד את עלילותיה בארץ הדובדבן, וגם בגלל תומר יוסף,
ובעיקר בגלל שאני לא יכולה להפסיק להאזין לזה.

תהנו!

ראשית הקיץ זה היום

מיץ של אבטיח נוזל על היד
תירס חם בחזרה מהים בהרצליה
שמיכת פיקה בדשא
מלחמת מים
עור מקולף
לבן על עור מקולף
טיולי אופניים בפרדסים של רעננה
הקטרים באים בבריכה של בני ציון
זיעה
פצעי זיעה
דאודורנט חדש
קיץ אנגלי גשום

והיום היום הראשון לקיץ.

מה זה מעיר אצלכם?

צריכים המלצה? הנה

ואני שלומית נעים - נאור.

נעים להיות נאור 3

הנה מה שכתב האיש שלי.

הוא כתב את זה בעקבות זה.

דוגמה לדברי בלע הממותקים בהתנשאות וביטול נשים.

הידד איש שלי, הידד.

זהו. אני בגמילה

עזבתי את פייסבוק.

עכשיו יהיה לי זמן ופנאי להתמקד בכתיבה.



(זה כמו שוקולד מסתבר)

נעים להיות נאור II

אז נכון שזה היה קל להוסיף את שם המשפחה של בן זוגי שיחיה. לא עמדו בפני התלבטויות כגון אלו שורד קלנר מתארת במאמרה המצוין בגלובס,
ובכל זאת.

עבורי היו שתי אפשרויות בלבד - או שנשאר כל אחד עם שמו, או ששנינו נצרף את שם משפחתנו.
הדרך בה בחרתי לעשות זאת לא היתה הטובה ביותר, אך התוצאה משמחת אותי.

וגם אותו.

האם הייתי שמחה להיות עם מקף ושם משפחה אשכנזי מובהק? לא.
האם הייתי שמחה להיות עם מקף ושם משפחה ספרדי מובהק? לא.

סבא רבא שלי עיברת את שם משפחתו מרוזנסון לרזיאל בתחילת המאה העשרים, סבא שלי עיברת מניירמן לנאור לפני כתשעים או שמונים שנה.

עבורי אין זו העדפה של שם משפחת אב על שם משפחת בן זוג, עבורי זו העדפה של ישראליות על פני מוצא אתני. לא רוצה להיות מתוייגת כאשכנזיה, לא רוצה להיות מתוייגת כמזרחית. לא בשל ראיונות עבודה או הסיכוי שמישהו ירצה - או לא - לעשות איתי עסקים.

אני ישראלית.

בדיוק כפי שילדי יהיו. בין אם משפחותינו עלו מפולין, ליטא או טריפולי - ישראלים אנחנו.

לא כך?

או שזו פריבליגיה של אשה אשכנזיה עם שם משפחה ישראלי מלכתחילה?

שינוים בהרגלים

חזרתי לדיאטה. אחרי שנה וחצי של חוסר תשומת לב, חזרתי להשגיח על מה אני אוכלת.

ואלו התובנות שחשבתי שהן חדשות אך עלעול בפנקסי הבהיר לי שכבר בעבר חשבתי כך. כמו עם עניין הכביסה.

1. סוכרזית היא מתעתעת. כביכול מתוקה, אך עם טעם מלווה מריר. אבל לא כמו שוקולד מריר. בקטע אחר.

2. קישואים מגורדים זה תחליף לא רע לאורז, למשל -יש נזיד עשיר סמיך מהביל ורוצים משהו פריך איתו שיספוג את הרוטב ולא תשאר שלולית בצלחת.

3. בעבר לא היתה לי בעיית גמילה מלחם. היום אני מתגעגעת ללחם נטול הגלוטן שלי. כל בוקר אני מחכה לו בציפיה. אני מהרהרת בו. מה יהיה יותר נחמד? טוסט עם בולגרית לימון כבוש? או שמא מוטב עגבניה והרבה הרבה זעתר? ואולי לשמור את הלחם לסלט? כל כךהרבה אפשרויות, ורק שתי פרוסות ליום.

4. אני חולת אהבה. אני מתגעגעת. לשוקולד. לגלידה. למרקם שומני עסיס שהלשון מתערסלת בו,שמסמא את ההכרה, מתגעגעת לסימום הקל לכבדות שאחרי אכילת יתר. ההסתפקות במועט מייצרת חדות וקלילות. ואני, אני לפעמים בא לי להיות כבדה.

5. ומשהו שכתבתי, לא מזמן:


בוקר נשקלתי סוף סוף, אחרי שדחיתי את השקילה הרבה זמן.
ועליתי ארבעה וחצי קילוגרמים, שזה לא טוב מחד ומאידך זה רק ארבעה וחצי קילוגרם, וכבר ירדתי קרוב לעשרים אזה באמת קטן עלי לרדת אותם, ולרדת עוד איזה 10 ק"ג נוספים על הדרך.

אבל זה קשה, יותר מתמיד.

כי פתאום יש ביסקויטים, טעימים וזולים. ויש עוגיות בארומה, וקניתי דברים נהדרים בהולפודס - שעדיין לא פתחתי אפילו, ויש מגוון ויש מתכונים מזילי ריר של תמי, ויש הכל.

ואם פעם הצליאק עזר לי בדיאטה אז היום הוא מחבל.

וזה שקר, כי הרבה מעודף המשקל שלי מקורו בחסך של פעם, בזה שחוץ מגזר ואורז ועוף אין מה לאכול.. אהה. יש שוקולד..תבינו להיות ילדה עם צליאק בישראל בשנות השמונים המוקדמות.. לא היה כלום. אפילו לא פריכיות אורז או אטריות אורז. היו עוגיות שאמא שלי הכינה ומתנות נפלאות מחו"ל כמו קרקרים או פסטה שנדמתה כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו הכין אותה.


ויש בן זוג הכי מפרגן בעולם, שאוהב את הקילוגרמים הנוספים ואותי, שמפרגן לי לאכול עוד ביס מזה, ובואי תטעמי מזה. ומרוב שהוא דואג שהכל יהיה נטול הוא מכריח אותי לאכול כפול. והוא מבשל מצוין, יותר טוב ממני אפילו. והוא שמח בי כמו שאני, ויש לו סיוטי צליאק שבהם סיר קציצות נטמא בגלל פרוסת לחם - גם כשהוא לא לידי.

ולקילוגרמים שעליתי הוא קורא קילוגרמים של אושר.

והם כאלו, הם באמת מאושר ושמחה ומזוגיות טובה. ועכשיו אני רוצה להפרד מהם - אבל הביסקוויטים טעימים לי. ויש לי שיבולת שועל נטולה שאולי תהיה קראמבל תפוחים, ויש ניוקי מעולים קפואים שאכלתי לראשונה לפני חודשיים והתאהבתי בהם ופתאום יש מלא טעמים בעולם שלא היו קודם וקשה לי להפרד מהם.

פעם הייתי בעודף משקל בגלל הרבה אורז, תפוחי אדמה, שוקולד והתעצלות כללית.

היום אני בעודף משקל, עם כולסטרול נמוך הרבה יותר הודות לפעילות גופנית, אבל.. בתפריט יש עוגיות, פסטה, לחמניות של בלאק בורגר, לחמניניס, פיצות של אנג'לפוד... וקשה לי לומר לילדה ההיא של פעם תפסיקי לאכול את כבר לא צריכה את זה, את יכולה להגיד לא לכל האוכל הטעים.

אבל הילדה ההיא עדיין לא שבעה.

והיא לא תהיה שבעה אף פעם.

אני צריכה להשלים עם זה ולהפסיק לאכול מתוקים ופסטות ולחזור לירקות ולעוף לא כי אין משהו אחר, אלא כי אני בוחרת להיות רזה, מגיע לי להכנס למידה 44, מגיע לי להרגיש קלה.

וזה קשה.

זהו נשברתי

חוזרת לקחת קונצרטה.

מקווה שכך תחזור היעילות לחיי.

מארינה המקסימה

באיחור של אי אילו שנים, והודות לרוני גלבפיש המקסימה אף היא גיליתי את מארינה מקסימליאן בלומין.
ומאז - אני שבויה.

תהנו

עמוק בטל



סתיו



וידוי, בשפת הסימנים

פגום, אתה פגום

היינו בחתונה, של חברים טובים טובים.
ועלה הרב לברך.
רב טוב מאיר פנים.
והרב אמר לחתןכלה מילים אישיות, ואמר לחתןכלה שכשהם היו רווקים הם היו פגומים. שרווקות היא פגם.

ועמדנו בקהל, כבר נשואים, ואיתנו חברים טובים טובים. רווקים.

והמילים האלה של הרב נחרתו בו. ואני עדיין כועסת עליו. ואולי יום אחד אשב לשוחח איתו ולהסביר עד כמה הוא פגע בחבר טוב טוב במילים שלו.
בינתיים כתבתי את זה:


פגום אתה פגום
לילות חסרים חדר מותש
פתקאות אבק חלונות
שעות סרות טעם בוהקות מדי
מולך קפה מתמעט
ואתה מלא מילים מיותמות
מתעצם מאשפות יכול היה להיות
ומצטדק למול עיניים חקרניות
מחליף נושא שיחה, קם מהשולחן ניגש
למטבח צלחות דהויות וסכו"ם קטוע
דבר לא נוגע בך
דבר לא ינוע
עד שבהיסח הדעת לוחותייך ישוברו רסיסים
רסיסי מים יציפו שיש
וזיכרון חם עמום סמיך מעדן יעלה

ותתמלא.

חג עצמאות שמייח

השנה אני חוגגת כמו שבדיוק רציתי.

בערב:
תפילה מרגשת וארוחת חברים עם קידוש ושמחה

ביום: חידון התנ"ך, משפחות

ועוד שמחה

שככה ימשיך.

ערב יום השואה במרכז תרבות עמים

אני אקריא שם את רואנדה.