אורי צבי גרינברג ושארל בודלר

הנה עבודה שהגשתי באוניברסיטה, במסגרת הקורס העץ חסר הגזע - שארל בודלר והשירה העברית מרצה דורי מנור.



מלאכה עתיקה המסורה בידי מעטים היא קרוב הרחוקים. נדמה כי מקרה זה, השוואה או בדיקת מקורות השראה, או כל ניסיון לברר זיקה בין שני משוררים אלו יהווה קושי מסוים. הרי מה יכול להיות משותף לשארל בודלר אבי המודרניזם, משורר היין והתכשיטים שחי חיים קצרים ואפופי עשן ולאורי-צבי גרינברג, אדום השער, משורר הלאומיות אשר מהלכיו הפואטיים מערבים היסטורסופיה מרחיקת ראות, שפה יהודית עשירה וחורבן מתקרב ובא??
לשמחתי וכאבי גיליתי שרב המשותף, הן בתפישת העצמי של המשוררים, הן בתהליך ההתקבלות, ובמאפיינים תימטיים ובעיקר – בתחושה העמוקה שקצב החיים ומעמסותיהם חייבים להיות מבוטאים בשירה באופן מהותי, במאפיינה הצורניים ובנושאיה.

לקורא את הביוגרפיה של שארל בודלר, 1821-1867, נדמה כי חייו משורטטים כקו העובר ממהפכה אחת לשניה, אביו חווה את מאורעות מהפכת 1789, אימו נולדה בעיצומה של המהפכה, וכשהוא בן תשע, לאחר פטירת אביו מהפכה חדשה מתרחשת. טלטלות רבות אלו, תחושת חוסר יציבות וערעור על מושג הבית והמשפחה יהדהדו מאוחר יותר בשירתו.
בודלר מעצב את זהותו בניגוד לדמותו של אביו החורג הגנרל ז'אן אופיק שמצטייר כאב הטיפוס של הבורגני המצליח באותה התקופה, מקריירה צבאית מצליחה הוא מונה להיות שגריר ועובר עם משפחתו למדריד ולקונסטנטינופול.
בודלר רואה עצמו כאנטי-תזה לממסד הבורגני – מה שיוביל אותו לתואר המשורר המקולל בעתיד. בעקבות חוסר הצלחתו בלימודים, ירידה מנכסיו, וחיי ההוללות שהוא חי, הוריו מחליטים לשלוח אותו להודו, על מנת שירגע ויתמתן מעט, הוא אינו מגיע להודו, אך הוא שוהה באי מאורציוס שלושה חודשים ומתחיל לכתוב את שיריו, שלאחר מכן יופיעו בפרחי הרע. קובץ נשירה היחיד שיוציא בימי חיוו, בגירסא המאוחרת שלו מונה הקובץ 180 שירים.
ניסיון נואל לסכם את קורות חייו עד נקודה זה, 1842, כשהוא רק בן 21 יצביע על: חיים השלובים במהפכות פוליטיות, משפחה לא יציבה, גישה חתרנית, חיי הוללות ומסע. מבחינה פואטית הוא יונק ומתעמת עם הרומנטיקה וויקטור הוגו, המשורר הלאומי של צרפת כמייצגה, ועם הלה- פראנסוס ותאופיל גוטייה כמייצגה.

אורי צבי גרינברג 1896-1981 נולד בעיירה ביאליקמין בגאליציה, נצר לשושלת חסידים שהגדול בינהם הוא רבי אורי מסטרליסק – השרף, ממבססי החסידות בגאליציה בראשית המאה התשע עשרה, ומאלה שהבליטו את היסוד האקסטטי שבו. אצ"ג נקרא על שמו והוא רואה את עצמו כיורשו של יסוד האקסטזה, הבערה הפנימית שלעולם אינה כלה. (אביו היה מתנגד, דווקא).
בגיל רך משפחתו עוברת ללבוב ומשפחתו יורדת מעושרה. אצ"ג חש ריחוק מאביו וקירבה עמוקה לאימו. מגיל צעיר הוא בונה לעצמו זהות מורכבת, מראה חיצוני של נער ישיבה, הרוכב על סוסים ושולט בג'ודו. למרות היותו נתון למרותה של אימו הותר לו לקרוא בספרים חיצוניים ולעסוק בכתיבה. הוריו לא התנגדו לעיסוקיו הספרותיים, ולבוב שלפני מלחמת העולם הראשונה נעשית למרכז ספרותי משוחרר יותר מאשר אודסה של ביאליק וש"י אברמוביץ, ומווראשה של י"ל פרץ ודוד פרישמן. בראשית כתיבתו בידייש ובעברית הוא מצטייר כרומניטיקן מאוחר וחיוור למדי, המקפיד על שירים שקולים וחרוזים, דגם שישבור בכתיבתו המאוחרת יותר.

ב1914, מלחמת העולם הראשונה פורצת, ואצ"ג בן השמונה עשרה מגויס לצבא. הצבא הרוסי כובש את לבוב, ושנה לאחר מכן היא נכבשת מחדש בידי הצבא האוסטרי ואצ"ג מגויס ונשלח לחזית בסרביה. הוא ממשיך לכתוב את שיריו הרומנטיים ומעדן את חויות המלחמה, עד לרגע ההתרסקות על גדות נהר הסאווה בה הוא עד לטבח ולמוות אל מול עינו הפתוחה של הירח.
אצ"ג נודד בקרב הסרבים ובשל תפקידיו הצבאיים עושה ימים רבים בבדידות. בתחילת 1918 עורק אצ"ג מהצבא האוסטרי ומסתתר בלבוב בה יערך פוגרום, ובני משפחות ינצלו בעור שיניהם.

אם נעצור ונתבונן על קורות חייו של אצ"ג עד לגיל 24 נראה כי הוא חווה תהפוכות רבות – ירידה מעושר לחיי פשטות כילד, מתח בין חיי תורה לחיי יצירה, מלחמת עולם, קרבות קשים המלווים בהתפכחות והתנתקות מהרומנטיקה, ותוצאותיה: חיפוש אחר סוגה ספרותית אשר תבטא את החורבן בו מצוי העולם.
כמה משרידי השפעותיו של בודלר על אצ"ג נהירים ופשוטים לקורא – הראשון הוא שמו של כתב העת באידיש שערך אצ"ג- אלבאטרוס על שם השיר של בודלר בו הוא מדמה את המשורר והאמן לאלבטרוס, וכן הפומאה "הכרת הישות" שמתחקית אחר המהלך הצורני של הספלין של פאריז – שירה שהיא על גבול הפארוזה בבחינת שירים קטנים בפרוזה.
בפתיחה ל’Le Spleen De Paris” : פונה בודלר אל העורך ארסן אוסי ומגדיר את עקרונות השירה בפרוזה במילים הבאות:

"מי מאיתנו לא הגה בחלומו, בימים של שאיפת גדלות, נס של פרוזה שירית, מוזיקלית נטולת קצב ונטולת חרוז, שתהא גמישה דיה ושרירה כל צורכה כדי להתאים עצמה לתנודות הליריות של הנפש, לאדוות ההזיה, לקרטועי התודעה?"

כלומר ישנו מחוז חפץ של הנפש השירית, והוא מציאת סוגה שירית המתאימה עצמה לגאות ושפל הנפש, המתפתחת יחד עם התודעה, יחד עם הזמן המודרני. בודלר ואצ"ג שניהם ראו עצמם כמחדשים סגנונות שיריים תוך שמירה על עקרונות צורניים. אצ"ג לועג לסונטה, ועדיין רוב שיריו שקולים ומחורזים שהרי התנגדותו היא לקלילות המשקל בשירה, לאוטומאטיות אל מול המציאות המפתיעה והמתחדשת תמיד.

יחסם אל הרומנטיקה מורכב, שיריו האידיים של אצ"ג הם ליריים ורומנטיים, אך אצ"ג יוצא ויוצר כנגד הרומנטיקה, הן בדגם שביאליק, והן בדגם שטשרניחובסקי היתוו וחותר אל שירה אחרת, המנתצת את הקיים ובוראת אחר במקומו. הוא אינו חותר אל הסימוליזם, אלא מרהיב להתרחק ממנו אל עבר מסירה ישירה ומיידית, חשופה אל המצב היישותי, של הרגשת קיום טוטאלית בזה הרגע החי והמדמם. בלשונו של אצ"ג: "מן הפצע העמוק שנפתח, כאדם הראשון בדברו".
פול ולארי במסה מצב בודלר מציין כי לבודלר היה ענין ראשון במעלה לאתר ולהעצים כל מגרעת וכל מום שברומנטיקה ובניית זהותו כמשורר מתוך היבדלת ממשורים אחרים "הכורח להיבדל אינו נפרד מעצם הקיום", ונדמה שגם אצל אצ"ג בניית הפרסונה השירית שלו היתה כרוכה מהתנתקות מדמויות האב של השירה, ומאוחר יותר מהרפובליקה הספרותית המפא"יניקית. וולטר בנימין מעיר כי לדמותו של בודלר יש חלק מכריע בפרסומו, ודומני כי הפרסונה שאצ"ג יצר לעצמו אף לא יש חלק מכריע במקומו, ויש הטוענים כי הוא עדיין לא זבה להכרה במעמדו כגדול המשוררים המודרנים, ולא רק המודרנים, בעברית.
שניהם היו למשוררים מקוללים, בודלר בשל הביוגרפיה והארוטיקה, ואצ"ג בשל הביוגרפיה והפוליטיקה. התקפותו על משוררים אחרים (כנגד תשעים ותשעה), התקפותיו על קיבוצי הגלבוע שלא הגנו על עצמם בפרעות גרמו להדרתו הן מהרפובליקה הספרותיות והן מהנורמטיביות המפאי"יניקית. יש שראו בעמדתו הנבואית של אצ"ג התנהגות שכל מטרתה "להכעיס", הנביא העומד בשער ומטיף לכל. תרומת שניהם לספרות התבררה לאחר לכתם מן העולם.

ב"פרחי הרע" בודלר מתווה מהלך פילסופי – בו הוא תוהה על הקשר בין האתיקה לאסתטיקה – האם פרחים המסמלים את היפה, ומתוך כך הטוב יכולים לשכון עם הרע, המכוער האלים? ערבוב בין תחומים שונים מעלה אצל הקורא שאלות בדבר מהות הטוב ומהות הרע, ומה השתנה בנו, בתקופה בה אנו חיים שהיא יכולה להכיל רעיון כזה – שלרע יש פרחים.
אצ"ג נוקט במהלך דומה כאשר הוא קורא לספר שיריו "אנקריאון על קטב העיצבון" אנקריאון הוא משורר האהבה והיין "נבלו קודש לארוס, ולאהבה מיתריו", והעצב רחוק ממנו. במהלך הדורות הוא נעשה סמל לשחת חיים, והנה כאן מגלה אותו אצ"ג ממלכת השמחה ומשלח אותו על קוטב העצבון, על הבדידות אל העצב שלא ניתן לחמוק ממנו.

המצב המודרני: שניהם חשו כי החיים המודרנים, הכרך המכונה, העושר והעוני הזונות ובתי המרזח מקומם לא רק כחלק טבעי מהשיר, אלא הם משפיעים על לשון השירה ויש לחדש פואטיקה שתיטיב לתאר זאת. החיים בהמון, המכסה את לב העיר ולב האנשים מהעין הטריד את שניהם וכל אחד מהם הגיב; למצב מודרני זה בשפה היחודית לו.

מקום המשפחה: בנושא זה רחוק אצ"ג מבודלר כמרחק מזרח ממערב. בעיני בודלר המשפחה היא סמל וייצוג של הבורגנות אותה הוא מבקש לדחות, בעיני אצ"ג המשפחה היא מקור החום, האם ההרה, או האישה ההרה מהוות נחמה על כאבי העבר והבטחה לעתיד טוב יותר. בקטע "הזר" מתוך שירים קטנים בפרוזה מצהיר איש החידה כי אין לו אב, או אם לא אחות ולא אח, ונדמה כי אצ"ג מתפקד מתוך זיקה לדמות אימהית.

מישל פוקו בספרו הנאורות מהי, מבהיר חלק מאיפיוני המודרנה, לדעתו המודרניזם הוא תודעה של אי רציפות בזמן, קטיעה של המסורת עם תחושה של חידוש. וסחרחורת מן המתרחש.
בהקשר של אצ"ג ננסה להשליך איפיון זה על תפיסת הזמן העולה מתוך עם אלי הנפח:
אם התודעה המודרנית היא תודעה של תלישה וחידוש בזמן, אזי רגע של קשר עם אלוהים יכול להיות תמיד הרגע ההיסטורי-מיתי בו האלוהים בורא את האדם. בריאה המתחדשת בכל מפגש בין השניים, ומתוך כך גם ראייתו של אצ"ג את עצמו כנביא, שהרי אם הנחת היסוד של רציפות הזמן בטלה הרי ששהנבואה טרם נפסקה, שלאחר החורבן פסקה הנבואה וניתנה לשוטים. וכך אצ"ג שייך לשושלת הטבעית של הנביאים.

בפתיחה של הפואמה אנו עדים להתרחשות דרמטית, האל - המדומה לנפח עומד מעל הדובר ומכה בו. השורה הראשונה נפתחת באקספרסיביות, אינה ממתינה לקורא שיתרגל ויכנס לאיטו אל רוח השיר, על נפתחת בעוצמה רבה, כפי שראינו אצל בודלר בשירים רבים. (שתי האחיות הטובות, גלגוליו של ערפד, הימנון ליפעה, המורד ועוד)

כפרקי נבואה בוערים ימותי בכל הגילויים
וגופי ביניהם כגוש המתכת להיתוך.
ועלי עומד אלי הנפח ומכה בגבורה:
כל פצע שחתך הזמן בי, פותח לו חיתוך
ופולט בגיצי רגעים האש העצורה.

כבר השורה הראשונה מצביעה על כמה מהמאפיינים הברורים – מעמדו של המשורר הנביא, החשוף תמיד לכאב, לצער ולגילוים, ותחושת הבערה התמידית, הצירוף של פרקי נבואה בערים, ימים וגילוים מעמיד בפני הקורא היסטוריה אישית של נבואה בוערת, יומיומית.
גוש המתכת מעלה בפני הקורא העברי הנאור שני עולמות התייחסות שונים – בהקשר היהודי הפיוט ליום הכיפורי – כחומר ביד היוצר, וכן ליחזקאל הנביא, ובהקשר התרבותי-מערבי את אסכולת לה פראנס שהשימוש במתכות היה נרחב בשירתם. בודלר היה קשור עליהם, ינק משירתם, ואף בשיריו יש שימוש רב במתכות אבנים טובות ועוד. (התכשיטים: עולם של מתכות ואבנים קורצות וכו').
הרגע בו האל מכה הוא בעל כפילות בזמן בו הוע עובק מחומר הילוי ראשוני, לגוף ממשי, אך כבר באותו הרגע הוא כבר בעל צלקות וחיתוכים שהזמן בילה בו, דרכם האש העצורה נפלטת
התמונה המתקבלת היא של אירוע על-זמני הנתון בהתקיימות מתמדת כמעט, והיא התוצאה של המפגש עם האל.

הבית הבא מרחיב את התמונה, וממנו אנו למדים על המערכת היחסים בין האל לבין הדובר.

זהו גורלי-משפטי עד ערב בדרך.
ובשובי להטיל את גושי המוכה על ערש,
פי - פצע פתוח.
ועירום אדבר עם אלי:עבדת בפרך.
עתה בא הלילה: תן – שנינו ננוח.

המצב הקודם – של האל - הנפח המכה מצטייר כזמני כעת – עד ערב, אך הערב אינו ציון זמן המלווה את ההגעה לחוף מבטחים, למקום קבוע ומוגן – אלא הוא עדיין בדרך, בארעי שאינו קבוע, הנתון לחידושים מחד ולסכנות מאידך. החילוף בין "גופי" ל"גושי" מעניק לדמות הדובר מרחק מגופו – זה אינו גוף בשר ודם אלא חומר, גוש חומר שיש להטילו על ערש. ההזרה וההרחקה מעוררים את תחושות של זרות, ניכור וחמלה. הפה כפצע פתוח מעלה אסוציאציה מקראית לדמותו של משה רבנו הצורב את שפתו בגחלה הלוחשת של הסנה כפי שאצ"ג מפתח זאת בבית הבא:

כמו אשה היודעה כי רבו עלי קסמיה
ילעג לי אלי: ברח אם רק תוכל!
ולברוח לא אוכל;
כי בברחי ממנו בחימה נואשת
ובנדר בפי, כגחלת לוחשת:
"לא אוסיף ראותו!"

אני שב אליו שנית
ודופק על דלתיו,
כאוהב המיוסר.

כאליו אגרת אהבים לי כתב.
ההשוואה של האל לאישה, מעניינת ומפתיעה, אם בבית הראשון האל היה נפח, המבצע עבודה גברית – נפחות הרי שבבית זה הוא בדמות אישה, חילופי זהויות הללו קיימים במקרא ובתפילה – פניה לאל בלשון זכר ונקבה הינה מקובלת, אך בהקשר זה של שירה בת זמננו היא מפתיעה, שהרי אין זו אישה חלשה, פגיעה המכליה את תכונות השכינה, אלא זוהי אישה מלאת עוצמה ושליטה המפעילה תחבולות על הסובבים אותה. ואין כאן משחק בין רעיה ודוד - האל כזכר ומבוקשו כנקבה אלא היפוך תפקידים. האל כנשי והמאמין – או שאינו מאמין במקרה זה כגבר.
בודלר מתייחס לנשים כאל כלי, אמצעי להשגת השר להשגת הסיפוק, את הזונה הוא רואה כמוכרת וכסחורה כאחד, נדמה שאין הוא רואה בהן את דמותן כסוביקט עמצאי, אלא בזיקה לצרכיו ולרצונותיו. אצ"ג מתייחס אל דמות האישה – בשיר זה ובאחרים כדמות מועצמת, מיתית, השרי האישה היא ההרה, היא מחוללת את נס ההולדה בשאתה את העובר מקבר הרחם הפנימי אל הקבר המחכה לו בחוץ:
גבר יודע את אשתו בלילות
והרה האשה לגבר.
ותשעה ירחים נושאת היא פרי אונים
מסוגר בחמימות, וקבר
מחכה בחוץ כבר בקברות העולם
ויחכה עד שבעים ושמונים
(מתוך מסוד מנוצחים, אנקריאון על קוטב העצבון)

מערכת היחסים של הרצוא ושוב בין האל ליחיד משקפת תהליכים אמוניים אישים שחווה המשורר בילדותו, מהלך זה נקל עליו להיות מבוטא בלבוש לירי – רומנטי אך הוא אינו רומנטי כלל וכלל אלא מעובד ומוגש בתוך סבך דימוים, והינו היבט נוסף של המודרניזם בשירתו של אצ"ג. מערכת היחסים המורכבת עם האל, מערכת שבה יש יסוד ארוטי, ישנו כעס וחימה מתקיים קשר ישיר ובלתי אמצעי. בבתים הבאים בפואמה נגלה מערכות יחסים אחרות:
בני גילי הזניחו מלכותך,
כי עייפו לעמוד עם מלכם
למסה ומריבה ותפילה:
וכבנים ששכחו את אביהם,
הם הלכו לארבע הרוחות
למצוא :ממה שאיחר לבוא
מידיך- החמוד והרגוג

ויען לא מצאו המבוקש,
השקיפה אליהם בערב:
בבתי המרזח תמצאם
ופניהם ככורי-פחמים.
ובקבות הנשים תמצאם
ופיהם לא פה, אלא פצע.
ראה: המה קונים בכסף
הנאה שתת בחינם-
ובחסד לחית השדה—

ואם תביט לדמם, לא תכיר
שיר חלב אם: הכל אפל.

בכה, אלהי ,לבניך.
שיר זה כמעט ומתכתב עם "דמדומי הערב" במישור התימאטי, אך בעוד שאצל בודלר אין הנמקה תיאולוגית, אלא מערכת נורמטיבית לכאורה – הערב יורד ומתוך כך עולים כל אותם האנשים, הרי שכאן בבירור הבחירה בבתי המרזח ובקובות הזנות הינה מתוך ויתור ועייפות מדרישות האל ומהמשא ההיסטוריוסופי, ניסיון הבריחה היחיד הוא אל מחוזות ההנאה אל האופל, אך חיפוש זה אחר ההנאה מרחיק אותם מאנושיותם. הבריחה מהאל לא הובילה לאדם חדש, נאור ומתורבת, אלא לאדם חייתי שפל שלא ניכרים בו שיירי חלב האם, שפיו אינו עוד מקור לתזונה ולתקשורת אלא פצע בבשר החי. הדרישה לבכי מופנת לאל, ולא לבניו – האל נדרש לבכות עבורם.
ואל תוך השיר הזה הספוג באלוהות וברגשות דתיים, מתווספת העיר המודרנית, עם בתי המרזח ובתי הזונות ואף הם חלק מהשיר, אף הם חלק מהאמונה, אף הם חלק ממצב האדם באלף השישי, ועל כן הן חלק מהפואטיקה, שהיא נדרשת להביעם ולהכילם.
אצל בודלר זה נראה כמצב טבעי – הערב היורד מחבק את הכואבים, והאדם הרעב תמידית נהפך לצמא דם, אך אבוי לנפש שתהיה עדה למאורעות הערב. מוטב לה להתכנס ולנתק עצמה מחיספוס הרחוב. רבים מאלה ההוללים מעולם לא ידעו את טעם מתקו של בית חם – הם לא חיו אף פעם, ושיירי חלב האם זרים להם ומנוכרים. שהרי על הנפש יש להגן.

בודלר בשירו הידוע זיקות כותב כי:
"בתואם תהומי ואפלולי הומים
כתוהו של הדים שהמרחק בולל,
בברית גדולה כנוגה, רחבה כליל,
במענה תמידי- צלילים, צבעים, בשמים"

כך אני חשה לאחר ניסיון זהשל חקירת משקעי בודלר ביצירתו של אצ"ג, אין בפק שאצ"ג הושפע מבולדר הן במישרין והן דרך וולט ויטמן וא.א. פו שאצ"ג העריך. דומני ששניהם שאפו לאותה אמת – התחת המשמעות אל תוך הצורה וממנה אל השפה, מן מערכת מסומנים הוליסטית אשר המסמנים משקפים את התודעה ולא רק את העצם המסומן. בשירתם העצומה ניסו שניהם לעשות כך, אם מתןך אהבת החיים, קדושת החיים או טומאתם, אם מתןך דיכאון עמוק או תחושת אופוריה, אם מתוך התמקדות בפרט או דאגה לגורל עם, שניהם שותפים ולאותו מהלך פואטי .


ביבליוגרפיה:


פרחי הרע: שארל בודלר: תרגום דורי מנור
הספלין של פאריז: שארל בודלר תרגום: דורי מנור
אורי צבי גרינברג: כל כתביו בעריכת דן מירון
אקדמות לאצ"ג – דן מירון
על שירת אצ"ג: ליאון יודקין תרגום: אפרת נאור
אורי צבי גרינברג: חקר ועיון בשירתווהגותו: יעקב בהט
יורם ברנובסקי: ביקרת תהיה בעריכת דוד וינפלד