ואלו מילים

ומילים מתגמגמות בתוכי אני מדברת מהר מדי ואי אפשר להבין ככה שום דבר. תדברי יותר לאט או לא תדברי בכלל לא מדברת בכלל אף לא תדעו מה שרציתי להגיד לכם. מילים של אחרים שנאחזתי בהם היו חוצץ מהעולם שיראתי ממנו שאיים לגרוס את מי שאני ולאבדני מעלי בשיעורי חשבון במגרש המשחקים ומול המראה. מילים של אחרים טובות יותר מתחילה מהם וממריאה ומציירת. ומילים מזכירות מילים אחרות ויש שרשרת ארוכה של מילים שמתחברות ויוצרות מילים חדשות ומחשבות משונות אני צווחת באמצע הכיתה וכולם נועצים בי עיניים המורה מוציאה אותי.

אני אומרת שכואב לי בגוף ולא יכולה להצביע על איבר כואב. כל הגוף כואב ועייף ורעב ועלי להלחם ברעב הזה ואני נכנעת לכאב ודמעות פעם עולות על כל מכאובי עבר ושקרים ששיקרתי להסתירו, מסעות מיותרים שעברתי שנים שביזבזתי זיכרונות לוחצים על עמוד שדרת רגש שנאה עולה אני נועצת את כל כעס הרופאים וההרדמה ולמה לא אמרו מראש ואיך שכאבו כל הזריקות ולמה בכלל מגיע ככה לסבול. אני בת ארבע עירומה וצועקת על הרופאים. ולאשפז את סבתא והמחלה של אבא וכל פעם הוא היה פחות חי ויותר סובל ואהבתי אותו גם כשלא נראה כאבא. ואני מכווצת את שרירי הרגליים, את הבטן את הכתפיים מכווצת את העיניים הידיים הזרועות מכווצת ונועצת את הכאב. הוא מתפוגג. ומתי גיליתי כי את ספר הבשר אני רושמת?

דומני שבעליית אחד המטוסים אל שמי מרום לאחר שדיילת מציעה קפה ותה נוכחתי לדעת כי כל מילותי מתחברות לאותו הדבר ממנו אני יראה ובתוכו אני מבוצרת. הגוף. ואני ממפה את זיכרונות הגוף בגיל ארבע כואב מביש משהו בבטן אינו בסדר עוקבים אחרי מה אני מכניסה לפה, מרביצים לי על היד אם תופסים אותי אוכלת שקדי מרק. והגוף הזר בארץ נוכריה בגן גוזרים תלתלי נייר לסינדרלה ונוסעים לבקר ילדה שגרה בחווה רחוקה. ואני מקפידה שהבובות שלי יאכלו אוכל כשר בלבד. הדיילת מגישה לי את המים המוגזים והקרח, אני לוגמת את המים בשקיקה והלחץ על הרקות משתחרר, הראש מתרוקן ממחשבות הרודפות אחת את השניה ואינן מותירות לי מרחב לנשימה. ובשעה שאני נושמת ראשי מתחדד ולפתע נוכחות הגוף והנינוחות בו משרתות אותי ואינן מתנגדות, אני זוכרת משננת לעצמי תחושה זו שאוכל להזכר בה כל אימת שגופי יאיים עלי לכולאני.

וכך אני מנסחת לעצמי את עיקרי ההרצאות, שפתי היבשות קוראות לי לחפש את השפתון למרוח אותו וללקק את השפתיים טעם אוכמניות. מתחתי נפרשים הרים שויצרים בהם ערוצי נחל קפואים ועצי אורן. התנסחויות מסורבלות שמותירות אותי מרירה. איני מוכנה לעבור על כתב היד שלו, הוא אינו רוצה בי. את תסכימי לערוך כתב יד? זה משהו שאני עובד עליו עכשיו, אולי זה יהיה רומן, קטעי סיפורים בהמשכים. ואני נענית, בוודאי, בשמחה. ולאחר שלוש שעות אני מגלה שעדיין אני יכולה להעלות חיוך על פניו. אני מתמכרת לידיעה הזו ובראשי מעבירה אצבעות יד ימין עדינות על חזהו הקמור אני נושקת לו בתאווה והוא נענה לי. ידי מממשת את גופו. הוא מתמסר. אני גסה בדיבורי מנסה להצביע על חולשת כתב היד, חוסר הבשלות של הדמויות, אופן התיאור אינו מעמיק דיו הדמויות נותרות שטוחות אני בוררת מילים לא נכונות הולכת סחור סחור והכל כדי להשיג עוד דקה איתו. עיניו תלויות בי ואני נכשלת בלשוני ולבסוף האמת נחלצת ממני. הדמויות תקועות הן שטוחות הן מייגעות הן אינן מעניינות, גם לא אותי. באותו יום לא ידעתי שסיפור קצר שלו יתפרסם ויזכה לתשבחות ואיך אני אחלום בלילה עתידי שבשרו מתקרב לבשרי ואני מפרידה את איברו מאיברי. אני מסיימת את השיחה בינינו, מציעה לו טרמפ, הוא מסרב. שלושה חודשים קודם הצעתי לו את שפתי והוא סירב. ישבנו אז והוא הסביר לי לאט, בעדינות מחויכת שזה לא הולך לשום מקום, שלא נעים לו שהוא עושה לי את מה ששנוא עליו. אני מרגישה בקור מתחיל ברגלים שלי ועולה למעלה הוא מסביר שזה לא קשור דווקא אלי הבטן שלי קרה עכשיו ואני פותחת את הפה שלי אבל הפה שלי נורא יבש. הוא שותק והגב של החולצה שלי רטוב הוא שואל אם אני רוצה לשפוך עליו מים. אני לא. אני מים? אני לא יכולה לעמוד על הרגליים. למה? פעם הוא ראה את זה קורה. לא איתי. אולי עדיף שלא אומר אבל אני אומרת. שחשבתי שזה יכול להצליח. שחשבתי על להעביר אצבע יד ימין על שפתיו ולנשקו לאט. הפעם אני לא מציעה לשלם. אני יוצאת לחפש מונית הוא יוצא אחרי. עוצר לי מונית. בתוך המונית מחכה התקווה הנאכלת. אסור היה לי לקוות.

הדיילת מגישה את המנה העיקרית, הריח המתובל אינו מתאים לאישה המהודרת היושבת לימיני. ובעקבותיה אני מסרבת לארוחה על אף הכאב המציק. נעלי זמש מוקפדות, ציפורניים עשויות שער מוכן וחליפה שחורה ומתחתיה חולצה ורודה, וצעיף מרהיב יקר ומאופק ממתין בנוחות מקופל על תיק היד. גם לה קר בטיסות שנינו מצחקקות סוגרות את המיזוג ומרימות את מסעד היד, היא מעיינת בקטלוג של ריהוט הולנדי משרדי. אני לכאורה קוראת בספר אך בראשי אני טווה לה חיים שלמים. היא נוסעת לפגישות עסקים, היא תשהה בחדר יקר במלון. לא בסוויטה. אין לה צורך בסוויטה. העיקר שהמיטה תהיה נוחה והכריות רכות ומים מינרליים צוננים יחכו לה במקרר הקטן בפינת החדר. היא מנהלת השיווק בחברה, או מוטב המעצבת הראשית והיא נוסעת לחנוך משרדים בתל אביב. ואחר כך תיסע לנסיעת עסקים למילאנו או לז'נבה. אולי היא גם תבקר במוזיאון, או תפגש עם כמה אמנים מקומים. אני רוצה להראות כמוהה. חיוך מדויק. הפשטות בה גופה נושא אותה. התיק שלי גדול מדי ובו דברים רבים שאין כל צורך בהם המחביאים דברים להם אני זקוקה. כמו כדור נגד כאב כי הכאב בצד לוחץ חזק מדי והמים האלה בכלל לא עוזרים.

הרופאה מסתכלת על תצלום האולטרא סאונד שאני מגישה לה. מבע פניה רענן, עיניה הכחולות טובות, היא לובשת חצאית שאינה באופנה, פניה עגלגלות מעט, וחיוכה חם ומדבק. היא מקשיבה לי, אני רושמת לעצמי. היא מישירה מבט לעיני. היא מנסה להרגיע אותי. גל חרדה חובט בחופי. ניסיונות הרגעה מבשרים לי כי סכנה קרבה, ויש לשתות מים ולהרגע ואיני יכולה. אני צריכה לשרותים. רק לא לחשוב על מים. אני מנסה להיות ילדה טובה, עונה לכל השאלות. ממתי הדימום חזק? ואיך המחזור? ואני עייפה? אני מאד עייפה. ומתגעגעת. וכמה פחדתי שאדמם, ואיך לא עצמתי עין לילה שלם. היא מזמינה אותי לעלות על מיטת האולטרא סאונד. אני צריכה לשירותים. אני עולה לאט כדי להימנע מתנועה חדה שתרגיז את השלפוחית. אני משפילה את החצאית שלי, מיומנת בתנועה הזאת. אני עולה לבדי על המיטה. בחדר הקבלה הייתי היחידה שהייתה שם יחידה. שכביכול קראה בספר. אני יכולה לעבור את זה לבד, אני מסוגלת. היא מניחה את הג'ל הקר על בטני התחתונה, עורי נמלא ברווזים זה קר ודביק ואני צריכה לשירותים. היא מניחה את המכשיר ומגלגלת אותו על הבטן. והנה זה. זה עגול קצת. והנה זה. זה לא נראה סרטני, זה סימטרי מדי. והנה הרחם בצד קצת, דחופה על האגן. בגלל זה הכאבים שם? יכול להיות היא עונה. עיניה מיטיבות איתי. היא מתארת את הממצא, מספרת לי על שכיחות התופעה בחתכי גיל ובאוכלוסיות שונות. אני מתפלאה שלא הסבירו את זה בשיעורי אישות. בכיתה י"ב כבר לומדים על המקווה, אך לא לומדים מה לעשות עם התקווה והציפיה וההמתנה מיותרת השנים, ועם האשמה. נסענו למושב בהרי ירושלים ביקרנו כולנו במקווה. החלפנו צחקוקים ומבטים ניסינו לנחש מי תהיה הראשונה שתתחתן. בערבים שרנו גיטרה וטיילנו בהרים מחשבות על סוף שנה וקיץ ותחילת החיים וצבא או שירות לאומי והמקווה. היא מתארת בפני את האפשרויות שיש לי. אני לא רוצה ניתוח. לא רוצה צלקת. מסתפקת בכדורים שהרופא רשם. ונראה מה נעשה. ואני מייחלת לפרש לגופי את מה שהרופאה אמרה אך מילותיה אינן מילותי והן מתפרקות בטרם אספיק ללחוש לגופי את שלמדתי ומילים אחרות עולות במקום מתי למדתי להרעיב את הגוף, ממתי התחלתי לחשוב שדווקא בהימנעות הגדולה תצמח ישועה ואתרחק מזה הגוף?
אני יוצאת מהבדיקה, משלמת ואוספת קבלה ממהרת לשירותים נועלת את התא ובוכה. משתינה ובוכה. ההקלה על השלפוחית מענגת אך אין בכוחה להקל על הדמעות מילים של רפואה עולות בי. בטיסה ממוסקבה לסמרה מאוחר תכף יהיה חצות ואני עייפה וישבתי במרכז המטוס הריק במושב הסמוך ישב גבר בן שישים לערך עור כהה ומבנה פנים אסייתי. הוא חובש כובע חום כהה. הוא מבחין שאני מסרבת לארוחה הכוללת כריך עם בשר חזיר. גם הוא מסרב. מוסלמי. הוא פותח איתי בשיחת נימוסים קצרה. אני אוהבת את מוסקבה, לא, אני לא רוסיה, סליחה על הטעויות בדקדוק, כן המבטא שלי מבלבל, סליחה. הוא שואל אותי לאן אני טסה. הוא שואל אותי אם אני נשואה. הוא שואל אותי אם יש לי אבא. ההלויה של אבא היתה יום לפני ט"ו בשבט ושמים קודרים עטו כחול חגיגי כמו שאבא אהב. ונסענו בשיירה ארוכה לבית הקברות והברושים עמדו ושתקו כשהגשם ירד. כל הדברים שאינם לי הוא מבקש לדעת עליהם. ומה אני עושה באמצע הלילה חוצה את רוסיה אם אין לי אבא ואין לי בעל. לא שמעתי מוזיקה קרוב לשבעה חודשים והשקט שמילא אותי הקשה עלי תפקודי יומיום לא היה לי לאן להימלט, מילים של צער ונחמה שלא תדעו עוד צער בבניין ירושליים תנוחמו בתוך שאר אבלי ציון תהיי חזקה בשביל אמא אני אהיה חזקה בשביל עצמי אני צריכה לשמוע רעש אחר אני צריכה מנגינה חיצונית שאינה נובעת ממני כי בי אין מנגינות רק מילים ארוכות מפותלות. כל מקום היה מלא בצער ואין אתר פנוי מליה. ורציתי לשמוח והתביישתי כי לא ידעתי איך לכמת את ההקלה שחשתי בידיעה כי אבא אינו שרוי בסבל עוד ורציתי לשמוח כי המוות התרחק ממני ולא ידעתי שמותר. והמילים המלחשות על גבי הן מילים שאין לי למי לומר אותם ואני מלחשת לכל עבר מסננת מילים או מוטב, שותקת. הוא מסתכל עלי כלא מאמין וחוזר על השאלה שנית. יש לך בעל? יש לך אבא? אני עונה בשלילה והתמיהה על פניו גדלה, מי מגונן עליך עיניו שואלות. מי מחכה לך בבית. מי אינו ישן וסופר שעותייך. בביקורות הדרכונים במסוף החדש המואר באור בוהק ומסמא בשעת ליל ומצופה שיש מבריק ישר עם נחיתתי בארץ הפקידה מסתכלת על תמונתי ושואלת לשם אבי. אני לשניה שותקת ועונה.
ויש את הרעידות במעלה השוק שמצחיקות את הרגל שלי.כיווץ כיווץ. תנועה פתוחה דם נמרץ מגיע ונסוג. דרושה הליכה של שלושים דקות במישור או עשרים דקות בעליה כדי ליצר אותן. אני מתאווה להתמכר אליהן. אך יצר ההתמדה ניטל ממני. אני מבקשת להחזירו ולהטמיעו בכל מערכותיי. אך לשווא. ושנאת הגוף מתי היא החלה? כאשר הבחנת במבטי גברים חושקים עוגבים? מגניבים מבט פולח על חלקת זרועך, על מחשופך פתאומי? האם בבוקר עת התבוננת במראה והבחנת בעיבוי הירכיים ודלדולה של הזרוע? מתי זה התחיל?
במטוס אתמול ישב זוג בשנות הארבעים שערה מתולתל ומבטא של מרכז ארה"ב מתגלגל והיא אהבה את בעלה ונישקה אותו והוא לא היה יפה בכלל. והרכבת נוסעת צפון מזרחה ואיך הרבה אנשים גרים במקום כל כך קטן ואיך יש להם מקום בחזה לנשום? בראשית אפריל העצים עדיין ערומים זוכרים את הקור שספגו ועדיין לא אזרו אומץ לשגר ידיים חדשות לתוך האויר המצונן. למרות השעות המתארכות והציפיה לקיץ הם מתעכבים עומדים כמו מסרקים ומחביאים בינהם בתים וצבאים. ועירומם צובט צריך שיהיה כאן ירוק כי השמש מתחבאת היום והעולם מתנהל לו במונכרומיות שלא מאפשרת לחייך או להאמין שמעבר לעננים הנמוכים השמש מחכה. ואלו מילים שמלחשות על גבי כי הייתי מוכרחה לברוח כי לגוף לא היה מקום בסבך ההתבגרות, ומילים של אחרים מבצרות את נפשי ומוחי מורה לי כאן בטוח להישאר כי הגוף הוא שדה קרב בו עולות שנים ומכבידות ונאגרים עלבונות אלף ויש לסייע בידם להתפוגג באוויר העולם, ויהי מה. ואף אם יהיו אלו מילים מוטחות מרות ולועגות עליהן להישמע ולהעלם. ואלו מילים שנאמרות בתוכי. ולאן הלכו אותם מילים נחרצות, מוחלטות אשר לשונך היתה מורגלת בהן? מדוע רק בחלל המטוס הנך מרשה למחשבותיך אשר ממלאות אותך בושה עם נחיתתך.להסתדר ולנסוך בך בטחון?

ומטוס תכף ינחת ואת מתהדקת לכיסא מנערת את הרגליים ומעבירה את משקל הרגל מהבהונות לעקב. ותכף מטוס בך ינחת ותיאלצי להסתגל לאותו יומיום שאת יראה ממנו. ולהיטיב את שערך תוכלי ולחלום על חליפות מהוקצעות ולעטוף בלק את הציפורניים. ואולי להתקשר אליו ולומר כמה מילים מפייסות, ולבנות שגרה מלבנים קטנות של מטלות ומנהגים יומיים. אך עדיין, מילים שבך יסרבו להאמר עד תום ולהתרוקן משנאתך העצמית, ומילים מתגמגמות שבך יטעו את סובביך, שלבטח לא הבינוך וראו בך אשה אחרת ממה שביקשה נפשך להיות וממה שביקשת את פיך לשתוק אותן מילים גחמניות מוטב ולא היו נאמרות בכלל כי בהן אין פורקן ואין תשועה ואין נחמה ואת תנשמי עמוקות תזכרי בנוחם הטיסה ולעת ערב משהו ממך ישקע ויתגעגע וישאף להמריא.