אני חלק מתופעה. אני לא אינדיבידואום עצמאי ושונה.
כמו עוד הרבה שוכרי דירות ירושלמים שיחת הטלפון ההיא מבעל הבית הגיעה גם אלי.
הוא רוצה למכור, במחיר מוגזם, ועלי לצאת מהדירה.
אני מנסה לנהל משא ומתן.
אתה יכול להשכיר את הדירה ביחד איתי, כדיירת נהדרת.
דירה מרוהטת יותר אטרקטיבית.
אבל בשורה התחתונה - הוא חושב שהדירה עמוסה מדי ואי אפשר לראות עד כמה שהיא גדולה.
וכמו שא' אמר 37 מטר מרובע, ברגע שנכנס מזלג נהיה עמוס. ואני, הרבה מזלגות יש לי.
היום יגיע בעל הבית, אנסה לשכנע אותו.
אבל אולי, אולי עדיף כך.
לארוז הכל ולהשאיר מאחורי כמה דברים פחות נחוצים ולמצוא לי בית אחר שלא צריך להתווכח עליו.
ומצד שני, אני אוהבת את השכונה ואת השכנה, טולה נהנית, זה קרוב לעבודה וזה בעיקר שקט.
וזה בית.
קשה לצאת מהבית.
(ואני לא רוצה להשליך מכאן על תשעת הימים ותשעה באב, או על ההתנתקות אבל המחשבות האלה עוברות. סמיכות זמנים וחום גדול וטרדות הקיץ. ואין בית. אין בית. אין בית. אשרי שזכיתי שאין כאן חורבן אלא רק מעבר דירה פשוט מה את לוקחת דברים כל כך קשה תפסיקי זה לא סוף העולם די כבר. זה לא דומה זה שונה אבל זה נותן בפי את הטעם המר ההוא).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה