איתור סרבן גט - דוד שם טוב

בצעד חסר תקדים פונה הנהלת בתי הדין הרבניים לעזרת הציבור באיתור סרבן הגט דוד שם טוב, אשר מעגן את אשתו מזה כ-4 שנים ועקבותיו נעלמו.

בית הדין הרבני בירושלים פסק כי יש לכפות גט על דוד שם טוב וכי יוטלו עליו סנקציות הקבועות בחוק, ביניהם: מניעת דרכון, עיכוב יציאה מהארץ באופן קבוע, מניעת ניהול חשבון בנק, מניעת קבלת רישיון לעיסוק המצריך רישיון ממשלתי וכן מניעת העסקתו בגוף ציבורי מבוקר.

הבעל הסרבן נעדר מדיונים שנקבעו בעניינו בבית הדין ועל כן הוצא נגדו צו הבאה ללא שחרור בערבות. אולם לאחר שהובא לבית הדין ונקבע מועד לסידור הגט, נעלמו עקבותיו של הבעל וגם חוקר פרטי שמונה מטעם הנהלת בתי הדין הרבניים, לא הצליח לאתרו.

האישה נותרה עגונה ללא פרנסה, מכיוון שהבעל לא שילם דמי מזונות, שנפסקו לטובתה בבית המשפט.

בית הדין הרבני פסק כי בשל אי הגעת הסרבן לדיון יש להשית עליו קנס של 12,000 שקלים. הבעל הסרבן התנה את מתן הגט בהעברת המשמורת על הילדה המשותפת לידיו, למרות שלא היה עימה בקשר מזה 3 שנים. משהתברר לו כי האישה מסרבת החליט לנקום בה ולהיעלם.

בית הדין הרבני פסק לאחרונה כי יש לפרסם את תמונת הבעל ופרטיו ברבים וכי תמונתו תופיע תחת הכותרת מבוקשים באתר בתי הדין הרבניים.

לדברי משפחת האישה, הבעל הסרבן נתמך על-ידי בני משפחתו אשר מסייעים לו להסתתר באזור ירושלים, מסייעים לו במאבק המשפטי מול אשתו ותומכים בו כלכלית.

דוד שם טוב בעל מבנה גוף רזה ושיער חום, מעט מקריח. נראה לאחרונה באזור ירושלים, עובד כקבלן בניין.

כל היודע פרטים על מקום הימצאו מוזמן לפנות להנהלת בתי הדין הרבניים באחד מהאמצעים הבאים: בטלפון 02-6582805 , בפקס 02-6515499 או באמצעות אתר בתי הדין הרבניים שכתובתו www.rbc.gov.il.

אלו מילים מלחשות

ואלו מילים שמלחשות על גבי כי הייתי מוכרחה לברוח כי לגוף לא היה מקום בסבך ההתבגרות, ומילים של אחרים מבצרות את נפשי ומוחי מורה לי כאן בטוח להישאר כי הגוף הוא שדה קרב בו עולות שנים ומכבידות ונאגרים עלבונות אלף ויש לסייע בידם להתפוגג באוויר העולם, ויהי מה. ואף אם יהיו אלו מילים מוטחות מרות ולועגות עליהן להישמע ולהעלם. ואלו מילים שנאמרות בתוכי.

ומילים מתגמגמות בתוכי אני מדברת מהר מדי ואי אפשר להבין ככה שום דבר בכלל תדברי יותר לאט או לא תדברי בכלל לא מדברת בכלל רק אוכלת וקוראת והעונש שלכם שאף לא תדעו מה שרציתי להגיד לכם. ומתי הבנתי כי הגנתי נכשלה? מילים של אחרים שנאחזתי בהם היו חוצץ מהעולם שיראתי ממנו שאיים לגרוס את מי שאני ולאבדני מעלי בשיעורי חשבון במגרש המשחקים ומול המראה. מילים של אחרים טובות יותר מתחילה מהם וממריאה ומציירת. ומילים מזכירות מילים אחרות ויש שרשרת ארוכה של מילים שמתחברות ויוצרות מילים חדשות ומחשבות משונות אני צווחת באמצע הכיתה וכולם נועצים בי עיניים המורה מוציאה אותי. ומלכתחילה נגזר עלי לשתוק אך הבשורה לא נקראה והגיתי את כל מה שיכולתי לומר וכעת עלי לשתוק כי מילותי שלי רזו ונקמשו.

אני אומרת שכואב לי בגוף ולא יכולה להצביע על איבר כואב. זיכרונות לוחצים על עמוד שדרת רגש שנאה עולה אני נועצת את כל כעס הרופאים וההרדמה ולמה לא אמרו לי מראש ואיך שכאבו לי כל הזריקות ולמה בכלל מגיע לי ככה לסבול. אני בת ארבע עירומה וצועקת על הרופאים. ולאשפז את סבתא והמחלה של אבא אני שונאת בתי חולים בכלל. ונועצת את הכאב בגב.

הוא מתפוגג. ומתי גיליתי כי את ספר הבשר אני רושמת?
דומני שבעליית אחד המטוסים אל שמי מרום לאחר שדיילת מציעה קפה ותה נוכחותי לדעת כי כל מילותי מתחברות לאותו הדבר ממנו אני יראה ובתוכו אני מבוצרת. הגוף. ואני ממפה את זיכרונות הגוף בגיל ארבע כואב מביש משהו בבטן אינו בסדר עוקבים אחרי מה אני מכניסה לפה, מרביצים לי על היד אם תופסים אותי אוכלת שקדי מרק. והגוף הזר בארץ נוכריה בגן גוזרים תלתלי נייר לסינדרלה ונוסעים לבקר ילדה שגרה בחווה רחוקה. ואני מקפידה שהבובות שלי יאכלו אוכל כשר בלבד. הדיילת מגישה לי את המים המוגזים והקרח, אני לוגמת את המים בשקיקה והלחץ על הרקות משתחרר, הראש מתרוקן מהמחשבות הרודפות אחת את השניה ואינן מותירות לי מרחב לנשימה. ובשעה שאני נושמת ראשי מתחדד ולפתע נוכחות הגוף והנינוחות בו משרתות אותי ואינן מתנגדות.
וכך אני מנסחת לעצמי את עיקרי ההרצאות, שפתי היבשות מאלצות אותי לחפש את השפתון למרוח אותו וללקק את השפתיים טעם אוכמניות. מתחתי נפרשים הרים שויצרים בהם ערוצי נחל קפואים ועצי אורן. התנסחויות מסורבלות שלי שמותירות אותי מרירה. איני מוכנה לעבור על כתב היד שלו, אם הוא אינו רוצה בי אין סיבה שיקבל את שירותי. את תסכימי לערוך כתב יד שלי? זה משהו שאני עובד עליו עכשיו, אולי זה יהיה רומן, קטעי סיפורים בהמשכים. ואני נענית, בוודאי, בשמחה. ולאחר שלוש שעות אני מגלה שעדיין אני יכולה להעלות חיוך על פניו. אני מתמכרת לידיעה הזו ובראשי מעבירה אצבעות יד ימין עדינות על חזהו הקמור. מילים שאני אומרת עמומות מדי ואינן מדויקות אני גסה בדיבורי מנסה להצביע על חולשת כתב היד, חוסר הבשלות של הדמויות, אופן התיאור אינו מעמיק דיו הדמויות נותרות שטוחות אני בוררת מילים לא נכונות הולכת סחור סחור והכל כדי להשיג עוד דקה איתו. ולבסוף האמת נחלצת ממני. העלילה אינה מעניינת הדמויות תקועות בשלב התבגרותי חסר קונפליקטים הגובל בשעמום הן שטוחות הן מייגעות הן אינן מעניינות, גם לא אותי. באותו יום לא ידעתי שסיפור קצר שלו יתפרסם ויזכה לתשבחות ואיך אני אחלום בלילה עתידי שבשרו מתקרב לבשרי ואני מפרידה את איברו מאיברי. אני מסיימת את השיחה בינינו, מציעה לו טרמפ, הוא מסרב. שלושה חודשים קודם, שבוע לפני ניתוח הצעתי לו את שפתי והוא סירב. ישבנו אז והוא הסביר לי לאט, בעדינות מחויכת שזה לא הולך לשום מקום, שלא נעים לו שהוא עושה לי את מה ששנוא עליו. אני מרגישה בקור מתחיל ברגלים שלי ועולה למעלה הוא מסביר שזה לא קשור דווקא אלי הבטן שלי קרה עכשיו ואני פותחת את הפה שלי אבל הפה שלי נורא יבש. הוא שותק והגב של החולצה שלי רטוב הוא שואל אם אני רוצה לשפוך עליו מים. אני לא. אני מים? אני לא יכולה לעמוד על הרגליים. למה? פעם הוא ראה את זה קורה. לא איתי. אולי עדיף שלא אומר אבל אני אומרת. שחשבתי שזה יכול להצליח בינינו שחשבתי על איך זה ירגיש לנשק אותו. הוא שותק. הוא שותק. הפעם אני לא מציעה לשלם. אני יוצאת לחפש מונית הוא יוצא אחרי. עוצר לי מונית. בתוך המונית מחכה לי הבדידות התקווה הנאכלת וההלקאה העצמית. אסור היה לי לקוות.

הדיילת מגישה את המנה העיקרית, הריח המתובל אינו מתאים לאישה המהודרת היושבת לימיני נעלי זמש מוקפדות, ציפורניים עשויות שער מוכן וחליפה שחורה ומתחתיה חולצה ורודה, גם לה קר בטיסות שנינו מצחקקות סוגרות את המיזוג ומרימות את מסעד היד. אני רוצה להראות כמוהה. חיוך מדויק. מוכנה לכל. התיק שלי גדול מדי ובו דברים רבים שאין לי כל צורך בהם המחביאים דברים להם אני זקוקה. כמו כדור נגד כאב כי הכאב בצד לוחץ חזק מדי והמים האלה בכלל לא עוזרים.

הרופאה מסתכלת על תצלום האולטרא סאונד שאני מגישה לה. מבע פניה רענן, עיניה הכחולות טובות, היא לובשת חצאית שאינה באופנה, פניה עגלגלות מעט, וחיוכה חם ומדבק. היא מקשיבה לי, אני רושמת לעצמי. היא מקשיבה, היא מישירה מבט לעיני. היא מנסה להרגיע אותי. גל חרדה חובט בחופי. ניסיונות הרגעה מבשרים לי כי סכנה קרבה, ויש לשתות מים ולהרגע ואיני יכולה. אני צריכה לשרותים. רק לא לחשוב על מים. אני מנסה להיות ילדה טובה, עונה לכל השאלות. ממתי הדימום חזק? ואיך המחזור? ואני עייפה? אני מאד עייפה. ומתגעגעת ללונדון. ומתגעגעת אליו. וכמה פחדתי שאדמם אצלו במיטה, ואיך לא עצמתי עין לילה שלם. היא מזמינה אותי לעלות על מיטת האולטרא סאונד. אני צריכה לשירותים, אני עולה לאט כדי להימנע מתנועה חדה שתרגיז את השלפוחית. אני משפילה את החצאית שלי, מיומנת בתנועה הזאת. אני עולה לבדי על המיטה. בחדר הקבלה הייתי היחידה שהייתה שם ללא בעל. שישבה לעצמה. שכביכול קראה בספר. אני יכולה לעבור את זה לבד, הנה אני עושה את זה לבד, היא מניחה את הג'ל הקר על בטני התחתונה, עורי נמלא ברווזים זה קר ודביק ואני צריכה לשירותים. היא מניחה את המכשיר ומגלגלת אותו על הבטן. והנה זה. זה עגול קצת. והנה זה. זה לא נראה סרטני, זה סימטרי מדי. זה גדול. והנה רחם שלי בצד קצת, דחופה על האגן. בגלל זה הכאבים שם? יכול להיות היא עונה. עיניה מיטיבות איתי. היא מתארת את המיומה, מספרת לי שזה שכיח יותר אצל נשים בתולות. אני מתפלאה איך שלא הסבירו את זה בשיעורי אישות. בכיתה י"ב כבר לומדים על המקווה, אך לא לומדים מה לעשות עם התקווה והציפיה וההמתנה מיותרת השנים, ועם האשמה. נסענו למושב בהרי ירושלים ביקרנו כולנו במקווה. החלפנו צחקוקים ומבטים ניסינו לנחש מי תהיה הראשונה שתתחתן ותלך למקווה. בערבים שרנו גיטרה וטיילנו בהרים מחשבות על סוף שנה וקיץ ותחילת החיים וצבא או שירות לאומי והמיקווה. היא מתארת בפני את האפשריות שיש לי. אני לא רוצה ניתוח. לא רוצה צלקת. לא רוצה גידול בבטן. מסתפקת בהורמונים שהרופא נתן. ונראה מה נעשה. עונש על שהרגשתי אהובה והרגשתי גוף חיה לא זיקוקים אלא תזמורת קונצרט ואני מנצחת אני מובילה. ומתי למדתי להרעיב את הגוף, ממתי התחלתי לחשוב שדווקא בהימנעות הגדולה תצמח ישועה ואתרחק מזה הגוף?

כבר סיפרתי לו הכל עליך. מה היא כבר יודעת עלי. הוא לא כל כך צעיר. בן שלושים ותשע. אני כבר הרבה זמן רוצה להכיר ביניכם. הוא יודע שאת לא נראית טוב. אני לא נראית טוב? מנסה להציל את כבודי.

הוא עייף, זקן מכפי שנותיו מדבר על השרות הצבאי שלו. שיניו צהובות. הוא יסגור את המקום הזה. המטבח נראה מטונף. אני מכיר את שוק מחנה יהודה ואת וואדי ג'וז. ואדי ג'וז? הרבצתי שם לערבים. הוא מגחך וחושף את שיניו. הוא מגחך. אני משתעלת. ומבקשת חשבון. לוגמת את התה במהירות, הוא חורך את גרוני ואינו מקל ולא במעט על הדחיה שאותה אני חשה. האם אי פעם ישב בחור מולי ומצא אותי מגעילה כל כך? אני יוצאת מהבדיקה, משלמת ואוספת קבלה ממהרת לשירותים נועלת את התא ובוכה. משתינה ובוכה. ההקלה על השלפוחית מענגת אך אין בכוחה להקל על הדמעות שלי לא מפסיקות לבכות מילים של רפואה עולות בי. למה הגוף שלי עושה לי את זה? אנחנו יוצאים מבית הקפה אני מקפידה לשמור על מרחק ממנו הוא מנסה להתקרב ואני מצטנפת. הוא מבין ופוסע אחור שואל האם למסור דרישת שלום . רק אם אתה מוכרח. בטיסה ממוסקבה לסמרה ישבתי במרכז המטוס במושב הסמוך ישב גבר בן שישים לערך עור כהה ומבנה פנים אסייתי. הוא חובש כובע חום כהה. הוא הבחין שאני מסרבת לארוחה הכוללת כריך עם בשר חזיר. גם הוא מסרב. מוסלמי. הוא שואל אותי לאן אני טסה. אני עונה. הוא שואל אותי אם אני נשואה. הוא שואל אותי אם יש לי אבא. ההלויה של אבא היתה יום לפני ט"ו בשבט ושמים קודרים עטו כחול חגיגי כמו שאבא אהב. כל הדברים שאינם לי הוא מבקש לדעת עליהם. ומה אני עושה באמצע הלילה חוצה את רוסיה אם אין לי אבא ואין לי בעל? מי ישמור ויגן עלי. עלי לכתוב את תפילותיי שאחרת לא תאמרנה ומכאן לא תתקבלנה אני כותבת את תפילותיי שאין מי שיפטירן מלבדי אני כותבת את חיי שאין מי שימלאם מלבדי. לא שמעתי מוזיקה קרוב לשבעה חודשים והשקט שמילא אותי הקשה עלי תפקודי יומיום לא היה לי לאן להימלט כל מקום היה מלא בצער ואין אתר פנוי מליה. והמילים המלחשות על גבי הן מילים שאין לי למי לומר אותם כי אנשים שאהבתי הלכו ממני ואני יכולה לזעוק אך אין לקולי תהודה ואני מלחשת לכל עבר מסננת מילים או מוטב, שותקת. בביקורות הדרכונים הפקידה מסתכלת על תמונתי ושואלת לשם אבי. אני לשניה שותקת ועונה.
ויש את הרעידות במעלה השוק שמצחיקות את הרגל שלי.כיווץ כיווץ. תנועה פתוחה דם נמרץ מגיע ונסוג. דרושה הליכה של שלושים דקות במישור או עשרים דקות בעליה כדי ליצר אותן. אני מתאווה להתמכר אליהן אך אין בכוחי. יצר ההתמדה ניטל ממני. אני מבקשת להחזירו ולהטמיעו בכל מערכותיי. אך לשווא. אני מבקשת רעידות גם בזרועות אך הכתף אינה מרשה ואני מקשיבה לה. ושנאת הגוף, מתי היא החלה? כאשר הבחנת במבטי גברים חושקים עוגבים? האם בבוקר עת התבוננת במראה והבחנת בעיבוי הירכיים ודלדולה של הזרוע? מתי זה התחיל? מתי הפסקת לאהוב את עצמך?

הוא רוצה לגמוא מרחקים ומתייעץ איתך. הרי את יודעת כיצד לנחות בבטחה ויש למידע שבידך חשיבות עצומה. את מפנקת אותו בדקות יקרות ערך. האם הוא מעריך זאת? מכינה לו רשימות טלפונים ושולחת את שמך לכל עבר כממליצה, והתקוה טמונה ועומדת בחלל החדר כמו הריח העז הצהוב של החרציות מחממות את ליבך והאצבעות שלך מתלכלכות באבקנים ומפרות כל אשר הן נוגעות, עומדת כחיץ בינך ובין העולם. ורק החודש שיעבור יבהיר לך עד כמה קיווית לשווא. מילים שפזרת ללא דעת לעולם לא ישיבו את מי ששם ליבו לגמוא מרחקיך.
במטוס אתמול ישב זוג בשנות הארבעים שערה מתולתל ומבטא של מרכז ארה"ב מתגלגל והיא אהבה את בעלה ונישקה אותו והוא לא היה יפה בכלל. והרכבת נוסעת צפון מזרחה ואיך הרבה אנשים גרים במקום כל כך קטן ואיך יש להם מקום בחזה לנשום?
בראשית אפריל העצים עדיין ערומים זוכרים את הקור שספגו ועדיין לא אזרו אומץ לשגר ידיים חדשות לתוך האויר המצונן. למרות השעות המתארכות והציפיה לקיץ הם מתעכבים עומדים כמו מסרקים ומחביאים בינהם בתים וצבאים. ועירומם צובט צריך שיהיה כאן ירוק כי השמש מתחבאת היום והעולם מתנהל לו במונכרומיות שלא מאפשרת לחייך או להאמין שמעבר לעננים הנמוכים השמש מחכה.
ומטוס תכף ינחת ואת מתהדקת לכיסא מנערת את הרגליים ומעבירה את משקל הרגל מהבהונות לעקב. ותכף מטוס בך ינחת ותיאלצי להסתגל לאותו יומיום שאת יראה ממנו. ולהיטיב את שערך תוכלי ולחלום על חליפות מהוקצעות ולעטוף בלק את הציפורניים. ואולי להתקשר אליו ולומר כמה מילים מפייסות, ולבנות שגרה מלבנים קטנות של מטלות ומנהגים יומיים. אך עדיין, מילים שבך יסרבו להאמר עד תום ולהתרוקן משנאתך העצמית, ומילים מתגמגמות שבך יטעו את קוראיך, שלבטח לא הבינוך וראו בך אשה אחרת ממה שביקשת את נפשך להיות וממה שביקשת את פיך לשתוק אותן מילים גחמניות מוטב ולא היו נאמרות בכלל כי בהן אין פורקן ואין תשועה ואין נחמה ואולי אבדתי כאשר אבדתי ואת תנשמי עמוק ולעת ערב משהו ממך יתגעגע וישאף להמריא, או להאמר באהבה שאינה תלויה בדבר.

נשים חסרות משקל

על מה יניחו נשים בהירות
חסרות משקל את מותניהן?
נגוסות ירכיים, מדולדלות
עמידה על מה יניחו את דעתן?

ואיך נשים כאלו יגנו על עצמן
מגברים בנעליים
גסות, מאמהות רעות?

Lessons I have learnt from my cat

I moved to Abu Tur two months ago. The flat is not too big, but there is a balcony.
Soon as I decided to move I realized its time to fulfill my dream of owing a cat.

Growing up we had a cat, my sister brought it from the army. I wanted to call her Margaret or maybe even Elizabeth. My father thought Shunra (cat in Aramaic) would be perfect. My sister wanted Mitsubishi. We called her Chatulah (a cat in Hebrew) at the end.
She was Siamese. She was mean. She was taken away from her mother too young. I loved her. She lived with us for 15 years, she witnessed the happy moments of a house full of guests for Pesach or Chanukah parties. We had to lock her in the room I grew up in, during the Shivah we sat after my father died.


I told my friends I am looking for a cat. My friend Sarit worked on the Srugim set. The soundman Motti had few kittnes to offer. And on the day I met Leonard Cohen , me and 45,000 more Israelis, I got my cat. She is white and funny. she makes me laugh. its a lot nowdays.

I thought to call her Suzanne, but "chatulah" kept slipping out.
So I call her Tulah. I was told it means silence in an African language. Suits her.

What have I learnt from her?

You see, I have done some reading. The intenet is great for that too. It happens to be that cats as opposed to dogs don’t understand the concept of punishment. One must NOT shout or het a cat as it will only make the cat aggressive.

So how to educate a cat?

It works with rewards. When she does her stuff in her sand box she gets some cream cheese. When she tears her special card box and NOT my sofa she gets some tuna fish.

It’s interesting. It demands me to notice and acknowledge when she behaves properly .giving her respect when she derves it.

It makes my think about education. About how I educate or interact.

Am I that good with positive feedback? When was the last time I told I friend how much I appreciate her advice? Have I ever tried this with my colleagues? Family members?

So Tulah- thank you. You are making me a better person.

And please do not tear my red sofa. ok?

היום יהיה יום טוב

כי הלכתי ברגל לעבודה
והאזנתי למוזיקה שמצחיקה אותי

כי היום לא אחשוב על אנשים שמתו .

אוטוביוגרפיה הכרחית

ומכל מה שביקשתי בתפילותי ביקשתי שיטת הכרעה. וגם כשזו נעלמה ממני גמלתי בלבי לתור אחריה. הייאוש של החורף נסע לניו יורק וקיבל הצעת עבודה. בוקר קריר עם שמש נוקבת בגדים שאינם מתאימים לראיון עבודה הליכה זריזה מתחנת הרכבת העיר מתעוררת אני נחושה בכישורי התפקיד מוצע לי. בגופי אני יודעת שאני לא יודעת מה אני רוצה. כשהתחבטתי בהצעה הבנתי כי אני רוצה להישאר בארץ ולהיות אמא. שהיותי לא פוריה ולא מפרה ולא מזינה ולא מקיימת ולא מכילה מעכב אותי להיות מי שאני רוצה להיות ואיני יכולה להיות כך יותר ערירית ומרירה ושוקטת ויש בי את הכוח להוציא אל הפועל והדבר גדול והוא תלוי בכשרון ההחלטה שלי ונשימה עמוקה לתוך שורש החיים. ואיני יכולה להתכווץ יותר כשרואה אישה בהריון כי אם לא אתכווץ הקנאה תפרוץ ואז אכעס על עצמי ואלך ואוכל שוקולד. ואני רוצה להיות אמא עם ילד ועגלה וגן שעשועים ותשובות מוכנות כששואלים אוי, נו אז מה קורה. או כשמישהי משוויצה בהריון שלישי אני אוכל לחלוק איתה את הבחילות והתנודות במצב הרוח. מוצא מכובד ממעגל הרווקות שאינו כרוך בחתונה מביכה עם מוזמנים לא רצויים ומתנות שיש להחליף מי יודע למה כי כבר יש לנו כבר הכל נכון מתוקי? ובתנועת אומץ לא רצונית פגשתי בו. והוא כל מה שרציתי. והוא גבוה בהיר עיניים. שיניים טובות. איש עולם ותארים. איש ספר ותרבות ולשונות רבות. ולא יכולתי להרשות לעצמי אותו ומשום כך יכולתי להרשות לעצמי אותו ומכיוון שהוא לעולם לא יאהב אותי הוא גם לעולם לא ישנא אותי או ידחה ממגע גופי. והוא לעולם לא ימאס עלי או יחנוק אותי ולא יתן לי מרחב כי לעולם לא נחלוק אותו עולם רק נגדל ביחד ילדה יפה. בלונדינית. היא תלבש שמלות לבנות או ורודות ויהיו לה נעליים חמודות וליומולדת שלוש שלה היא תקבל אח קטן. ובינתיים אבא ימצא בן זוג ויגור איתו ולאמא יהיו כמה בני זוג והאיש ההוא שהיא תמיד חלמה עליו יהיה שלה לכמה שנים הם יגורו חצי ביחד ויהיה לה טוב. היא תגיע לגיל ארבעים רווקה עם שני ילדים והיא תחגוג את החופש שלה. היא אמא ואישה ויש לה המון אפשרויות והיא חופשיה מהצורך להוכיח כי היא יכולה להיות אמא והיא חופשיה מעולו של בעל. היא לא צריכה לבשל לאף אחד חוץ מלילדה שלה ולתינוק החדש וגם בשבילו כשהוא מגיע אבל אז זה בסדר כי הוא גם הולך. והוא איש של ספר ודיבור ומחשבה והיא גדלה מלשוחח עימו. השיחה שלהם עוברת לרמת המטא וההפשטה והכל בעומק הדברים והם שניהם רציניים ולילד שלהם יתקעו מכות אז הם ישלחו אותו לחוג ספורט והם ימצאו פתרונות לכל הקשיים כי ביחד הם יכולים.

היאוש של החורף לא חלם שהוא יפגוש את השמחה של שלהי הקיץ. הייאוש של החורף ויתר על משפחה ומצא פתרונות אחרים. כי מאז שהיא פגשה בו והחליטו ביחד כי הם רוצים להביא ילד וסיכמו חוזה עם פרטים ובדיקות זרע ופרופיל פוריות משהו בה נרגע והתפנה והיא פגשה בו. שמשמח אותה. ויש בה אויר כמו שאף פעם לא היה והיא חיה יותר ויותר וצלקות לא מפריעות לו הוא חושב שהיא מגזימה. ויש לו לב נדיב ונשמה רגישה. והיא אוהבת אותו. כי הוא גורם לה להרגיש אישה. שמגיע לה ככה להירצות על ידי אחר ויש לו סבלנות עבורה והוא שם בשבילה והוא עוזר לה עם הקניות ועם הכלים, והוא מבין שקשה עם הניירות של הבנק ושצריך עוזרת אישית או עוזר אישי. אותו. והוא שם בשביל כל הפרטים הקטנים. והוא שם בכל שעה ומכל מקום הוא שם עבורה. שלומה הוא עניינו. וההוא מרגיע אותה שלא צריך למהר ולא צריך מחוייבות לגבר אחר ולא צריכה להיות כרוכה אחר בעל. אבל ההוא רוצה משפחה. והוא יודע שזה מפחיד אותה אז הוא לא אומר את זה אבל זה נמצא באויר כל הזמן והיא מרגישה את המילה נלחשת גם אם היא לא מאותרת והיא לא יודעת מה לעשות ובאיזה חיים לבחור. ושהוא מתחיל לדבר על חתונה ושמות משפחה משהו בה מסתמר וקופא היא נחסמת אורה בעיניה חיים אטומים שגרתיים צבועים באפור ובעל לטפל בו. אז היא נפגשת עם שניהם. האחד מזין את גופה ומספק צרכיה והשני הוא הרוח והביטחון הבסיסי שהיא לעולם לא תהיה כלואה.

ויש גם קול האומר כי במשפחות קורים הדברים הנוראיים ביותר וזה קול שהיא שומעת ולא יודעת מה לעשות איתו. ועל משפחות מאושרות לא כותבים כי הן לא קיימות ומשהו בה נרתע ורוצה להוכיח כי יש משפחה מאושרת ומה שהוא בה זוכר את כאבי הגדילה והבושה בהורים והכעס על אחות שמציקה ובושה במשחקי המין של גיל ההתבגרות. אולי משפחה זה כואב אבל ילדים? ילדה בלונדינית בשמלה בהירה רצה לה בגן שעשועים בין המתקנים בודקת את רגליה ומהירות הריצה בסנדלים החדשות הקוקיות שלה נחבטות בפנים והשיער מדגדג אותה, ראשה פונה לשמש היא מסתנוורת מכווצת עיניים לשניה והיא מועדת נופלת חוטפת מכה בברך שתיקה נשמעת והיא מתרוממת לאט לאט בכבדות. יד שמאל עצרה את הנפילה, הברך נשרטה והבכי מתחיל בעיניים עלבון הנפילה וההישמטות ומשקל הירכיים מכביד על ההתרוממות. והיא האישה שאני. ואין אבא שינשק את הפצע.

ואיך אישה אחת שהיא בקושי מטר חמישים ושמונה יכולה לרצות לחיות עם שני גברים ולהרהר בשלישי שיודע לארוג מילים ביופי שעין לא חזתה בו וכשהוא מדבר היא מזהה את המילים עליהן ויתר ומשהו בו מרגיש קרוב והיא כבר חודשים מתפוצצת מתחושת המוכרות הזו שהיא אינה יכולה לדבר עליה איתו למרות שהיא מזהה את אותה התחושה ממש בעיניו אבל אין לדבר על כך כי אם הדבר ידובר הוא עלול גם להעלם והיא בקושי מטר חמישים ושמונה ואפילו אינה שוקלת מאה קילו כלומר אי אפשר ליצור ממנה שתי נשים היא רק אחת ואיך יש בה תיאבון ופנאי לכל כך הרבה גברים? ומדוע הם אינם מתפרשים על פני שנים שונות מדוע הם מתגלמים כולם באותו הזמן ממש כאילו שיש לה כוחות מיוחדים כאילו היא פיה או גיבורת קומיקס אבל זה החיים שלי הפשוטים היומיומיים ויחד עם זה שיחות טלפון שאיני רוצה לקיים ומשום כך מעדיפה לשלוח הודעה אבל אז אנשים מתקשרים אלי בחזרה ואני לא יכולה להתמודד עם הדיבור שמילים שלי כל כך ספורות ואין לי כוח למילים וכל אחד מהם מצריך מילים משלו אחד מילים ארוכות זרות של חקירה ואנליזה והאחר דורש מילים פשוטות הברות שניתנות לשמיעה קול שמתקשח בניגוד לרצונך והשלישי את אינך יכולה לדבר מולו כי את כל מילותיך הוא העלה בך ואת אינך יכולה לבייש עצמך במילים שאינן משלו או משלך ופתע שגיאות בעברית בך עולות. והוא אמור להכנס בכל רגע ואת מזהה אצלך התרגשות ואינך יודעת מה לעשות בה. והאם היא מסמנת סכנה. סכנת הישמטות או שזו התרגשות של תקוות ההיחלצות הגדולה?

ואת יושבת מול רופא הפוריות וההוא איתך ושאלות אינטימיות נשאלות ואת עונה. תאריך מחזור אחרון. מסקנות הממצאים. הצלקת. לא היתה חדירה לחלל הרחם. והוא יושב שם והגוף הנשי הנפרש לפניו אינו נעים לו ואת בוכה בשירותים שאלוהים למה זה מגיע לך. ואיך קרה שהחיים שלך ככה והוא אפילו לא מסוגל לחבק אותך. ואם הוא לא מסוגל לחבק איך יהיה מסוגל לחבק אותך. ואת שוכחת את הניירת בשירותים ואת לא חוזרת לשם. אתם תנסו בבית ואם יהיה צורך תחזרו אבל מקום שראה חולשתך אינו מבשר בך טובות. ומרגע ההוא נולדו עיכובים או דעך הצורך את אינך יכולה להסביר והוא עיניו פגיעות ואינן יכולות לשאול שאלה עם רסיסים מרובים. וילדה בהירת שיער מאחורי שרה קול דודי הנה זה בא. קול דודי הנה זה בא ואת שואלת מה זה אומר ואיזה סימן זה. ומי הוא הדוד ואיך את יכולה ליצור סיפור חיים אחד מכל מה שקורה סביבך ואיך בכלל יש לך זמן לעבוד עם כל זה. ואיך ניתן להפריד ולנתק את כולם כמו חלקים של עוף קר שיצא מהמקרר ביום שישי ויש גידים סמויים ועצמות שמקשרות בין חלקים כמו המשולש ועצם הגב או הכנף והחזה או המשולש וכרית שומן הזנב שיש להפריד גם ביניהם שאת מנסה לחתוך לקראת בישול והסכין מחליקה מהיד ואת נחתכת ולא התרנגולת וזה ככה בדיוק הידיים שלך רטובות מהמגע עם התרנגולות ואת לא מצליחה להפריד וכל הניסיון הזה גורם לך כאב

ואת מרבה למעוד ולפול. ואת יכולה להמשיך ולהאשים את כל הנעליים שבעולם אבל את יודעת כי את נופלת כי את לא יכולה יותר לעמוד בכל האפשרויות. ואת נזקקת לנפילות הללו לראות שאין מי שיתפוס אותך ואת נחבטת באספלט ברחוב ראשי סואן בלילה לוקקת גלידה או ברחוב צדדי בצהרי יום שישי חתול צדדי פוסע והאספלט רך לך כי רק הנפילה ההיא ולא ביתור התרנגולת יכולים לתת לך משמעות כי את זקוקה למכות היבשות לפצע שנפתח לכאב יד שמאל כי הם מרתיעים על מגבלות היותך ושאין מה לרחף. יש לשקול כל צעד בצורה מדודה. צעד צעד להרים את העקב לכופף את הברך להרים את הירך להכניס את הבטן לנשוף אויר להוריד את הירך להוריד את העקב להרים את כרית כף הרגל להרים את עקב הרגל השניה לכופף את הברך להרים את הכרית להרים את הירך להכניס את הבטן לשאוף אויר לנשוף אויר לחייך להחזיק את התיק והילדה הבלונדינית מחייכת אליך, יש לה גומות חן וירכיים שמנמנות את מזהה זיק של צחוק בעיניה וקולה מתגלגל עד אליך את אומרת לה שזה לא כואב לגדול שיש חיים מאושרים שתדע לה שיש במי לבטוח, ויש טעם להתבגר ואין סיבה להחביא את קמטוטי החיוך ולהימנע מהצורך בנוכחות גבר אחד קבוע ויציב בחייה. שמותר לאהוב ולחייך ולבטוח ומותר לרוץ ברחוב, על המדרכה עם ידיים מושטות אל על אל השמיים אל העצים ולצחוק בקול גדול בפה מלא כי היום יפה והעץ ירוק והשמיים תכולים והעננים הם שם והוא שם מחכה לך ומותר לשמוח. ואל לה לילדה שהיית לשכוח זאת לעולם. ואת כותבת את כל זה כי לא העלית בדעתך מי יאמין למילותיך הנאמרות חיות חותכות בבשר אבל ממילה כתובה מצפים לפחות אחריות. וכך אני יוצרת לי מרחב שבו מציאות יומימית שמכה בי ואינה מזמנת לי אפשרויות הכרעה. ומכל מה שביקשתי בתפילות ביקשתי שיטת הכרעה. ולא מצאתי. וכל מה שהיה כלא היה.

ודווקא במרכז הלילה כשהשכונה כולה חשוכה אני מתעוררת מתןך כאבי דלקת יד ימין
ושוכחת שאסור לי לכתוב בה.

והמקלדת ממשיכת האצבעות רוצה לקלוט את מילותי עורגת ומתאווה
אך לי אסור להכנע לתשוקה הזו.

רק יד שמאל תוכל להקיש.
לאט ורק האמה והאצבע משתתפות ומדי פעם הבוהן תקיש ותפקוד מרחק בין האותיות ותיצור מילים

הכתיבה איטית מאי פעם.

ומענגת פי כמה וכמה.

בימים כאלה ששיחת טלפון מכאיבה מדי

אני מודה לאל

שיש לי חתולה

צונאמי עלינו

ואח שלי מתארח ברדיו.


האזנה נעימה

צ'אט לילי עם אחי ואחותי. לא נגעתי

(2) שלומית נאור,משה

Add people to this chat

CancelInvite You have invited Noa to this chat.
This is now a group chat. Add another person.
משה ומיטל נא-אור has joined.
Noa Ben David has joined.
me: ‫למה את ערה נעה?‬
‫למה משה מתעלם ממני?‬
‫למה אני מדמיינת דברים?‬
‫ללההה לללה לללההה‬
Sent at 01:37 on Wednesday
me: ‫מה קורה פה?‬
Sent at 01:38 on Wednesday
Noa Ben David has left.
me: ‫נעה עזבה‬
‫אני לבד עם משה ששותק הבוקר‬
Sent at 01:41 on Wednesday
me: ‫נו טוב‬
‫אני גם אלך‬

Lessons I learnt from Leonard Cohen live in Israel I

To be humble

כללי אצבע: מה ללבוש להלויה

1. משקפי שמש. מאד חשוב ככה תוכלי לבכות בלי שיראו את האיפור המרוח.

2. נעליים סגורות. לא קרוקס, בטח לא קרוקס צבעוני. לא סנדל ולא נעלי טבע. רק נעל סגורה. מי צריך את החולות של בית עלמין ירקון אצלו בבית?

3. חבילת טישו קטנה של קלינקס ודומיה. נשלף במהירות והנייר עבה דיו וסופג את הדמעות היטב.

4. לא לענוד שרשראות עבות עם חרוזים גדולים. זה מכאיב בחיבוקים.

5. בקבוק מים קטן. מי עדן יותר אלגנטי מנביעות, לדעתי רצוי להביא שניים.

6. לעמוד בצל ולדאוג שהאבלים לא עומדים בשמש כשניתן.

7. להביא קי"ט מהבית. לא מחלקים בבית קברות ואם ככה אפשר לומר תהלים לזכר הנפטר היקר מפז, הבן דוד השני האהוב, שבגיל צעיר מדי חטף דום לב, והשאיר אלמנה יקרה וארבעה ילדים מתחת לגיל 12, אז למה לא?

8. להפגש עם הקרובים לעיתים יותר תכופות, ולא בבתי קברות. להתעקש. להיות הנודניקית שמתכננת ומודיעה. אחרת נותרים עם תחושת החמצה גדולה ואיומה.

9. לחיות לאהוב להתפלל לצחוק להיות אנשים טובים כזה הוא היה. איש יקר מפז

ג' תשרי

אם אבא לא היה נפטר לפני עשר וחצי שנים ממסרטן הוא היה חוגג מחר את יום הולדתו ה67.

יומולדת שמח אבא. הנה שיר מהזמרת האהובה עליך ביותר


I my father would`nt have died from cancer 10and a half years ago, he would hve been 67tomorrow, the third day of the new Jewish year.

Happy birthday Aba.

and here is a song for him. from his favourite singer.

שנה טובה

מדוע דווקא שנה מתוקה? איך מערבבים תחושת טעם עם 365 ימים המכילים בתוכן רגעי אושר ודמע, חוויות חשובות, מקדמות, מאתגרות, ימים שמחים, פחות שמחים, שבועות מוצלחים וחודשים שטופי שמש? איך הגיע חוש הטעם לאיחולים האלה?

מה זאת אומרת שנה מתוקה? מה אנחנו פולנים הממתיקים גפילטע-פיש? מה לגבי שנה חריפה, שנה לימונית, שנה פיקנטית או מוקפצת? או ככה סתם שנה ביסלי גריל למי שאוהב

אז דווקא. שהמתקתקות והחיוך הנשפך על הפנים לאחר ליקוק גלידה טובה או מציצת שוקולד מריר
עם שקדים לא יסור מעל פניכם.

והידד לתחושה הפיזית הפשוטה הלא מתחוכמת והנחשקת כל כך.

מתיקות.

שנה טובה ומתוקה

ככה אני מרגישה

הרבה ממה שהבטחתי לעצמי לא קיימתי השנה.
לא התחתנתי
לא פירסמתי עוד שירים
לא סיימתי תואר שני
לא קניתי אוטו חדש


והיו עוד מילים שרציתי לכתוב אבל הצטרפות האותיות מכאיבה.


שנה טובה
כי אין ברירה אחרת

I heart Doraam Ganut

The top foodie of Israel. few of his recipies can be found here.

I have his book off course

גירוש ילדי מהגרי עבודה - הפגנה היום

את וילדייך שנולדו כאן ומדברים רק עברית ולא מכירים שום מקום אחר עומדים בכל זאת להיות מגורשים מכאן, בחזרה אל המקום שאותו עזבתם תוך הסתכנות ובלית ברירה, כדי לנסות לשרוד. תחזרו לעוני ואפילו לרעב בקולומביה, הודו, פיליפינים, אבל תקבלי 3,000 ש"ח פיצוי, אז מה את דואגת.



ב-30 ליולי שמענו שהגירוש מוקפא כדי לגבש תוכנית טובה יותר. הנה כאן למשל:

"ילדיהם של מהגרי העבודה השוהים בארץ שלא כחוק לא יגורשו בשלושת החודשים הקרובים, ובמהלך תקופה זו תגובש המדיניות לטיפול בהם ובהוריהם. כך סוכם בפגישה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין שר הפנים אליהו ישי ושר האוצר יובל שטייניץ."

מסתבר (כפי שחשדנו גם אז) שמדובר בסה"כ בתעלול השהייה. שום תוכנית לא גובשה בינתיים ועכשיו - רק כמה ימים אחרי שהילדים נכנסו לבתי הספר, חלקם לכיתה א', כולם בהתרגשות גדולה אחרי הציפייה והחששות -שרי הממשלה שלנו הגיעו לרעיון מבריק לפתרון הבעיה - גירוש מיידי, גירוש במחטף - והם סומכים עלינו - על הציבור - שנהיה עייפים מדי, טרודים מדי, מיואשים מדי או פשוט לא בעניינים ולא נספיק למחות על המעשה המכוער והנפשע הזה.
לכן צריך לפעול מהר. להעביר הלאה, להפיץ ולפרסם איפה שאפשר, ולהגיע - כצעד ראשון - היום בערב לגן לוינסקי. הנה נוסח ההודעה שקיבלתי במייל אתמול בלילה:



התכנסות חירום
רביעי 9.9, גן לוינסקי, 19:00

בעקבות נסיון המחטף של השרים ישי ושטייניץ, המאיימים בגירוש מיידי על מאות ילדים של מהגרי עבודה, ילדים ישראלים שנולדו וגדלו בישראל, אנו קוראים לכולכם – כל מי שמוכן להתייצב בשעה הזו לצד הילדים האלה והוריהם – להגיע היום לגן לוינסקי ולזעוק איתנו:

לא למחטף! לא לגירוש הילדים!

אנחנו קוראים לאלי ישי, ליובל שטייניץ ולכל מי שחושב ששכחנו, לכל מי שחושב שהבטחות מפוקפקות על פיצוי כספי [מדובר ב-3,000 ש"ח למשפחה... ט.ל] יכולות לכסות על הניסיון המתועב, הלא אנושי, לגרש את הילדים האלה, לעקור מהארץ ילדים ישראלים – אתם טועים. הגירוש לא יעבור!

היום, יום רביעי, נתכנס כולנו – אזרחים, מהגרים, פליטים, הורים וילדים – ונרים קול זעקה נגד תכניות המגרשים ורודפי הילדים. אנחנו לא ניתן לזוועה הזו להתממש. נסיון המחטף הזה יכשל, כי אנחנו נהיה שם היום, ובכל יום אחר, יחד עם הילדים וההורים, יחד נגד הגירוש. אנחנו ניאבק – ואנחנו ננצח. שום מחטף לא יעזור. הגירוש לא יעבור!

אנחנו זקוקים לכולכם! הצטרפו אלינו!

לפרטים התקשרו לאלעד 052-3511311

מהבלוג של טלי

grassroots jews

my friends in London started this.

very cool and much needed.

the circle of friendship

My friend Jen is staying at my flat in Jerusalem
I am staying at my friend`s Rachel flat in West Heampstead
Jen and Rachel are friends too


I like these kinda things.