אני דחיינית כרונית, פתלוגית.
היום בטח לא. אולי מחר. הכי טוב שבוע הבא.
או החודש הבא
או בעצם שנה הבאה.
המשימה גדולה עלי היום.
אולי מחר יהיה לי כוח להתמודד איתה.
ובכלל ממתי זה חשוב. היום או מחר. או שבוע הבא. אותו הדבר.
וכך תוכניות נגנזות.
(גם השנה לא פירסמתי שירים חדשים)
את מה שאפשר להעביר למיקור חוץ העברתי. העוזרת מגיעה פעם בשבועיים וכופה עלי בהירות.
את הקניות בסופר אני עורכת באינטרנט וככה תמיד יש פירות וירקות טריים.
אבל יש דברים שרק אני אחראית עליהם, ורק אני יכולה לבצע אותם.
כמו לשלוח שירים, או לשלם חשבונות או לנצל הטבות תלויות בזמן או לומר לא או לומר כן או פשוט לגדול ולא להתקע בלימבו הזה של חוסר מחויבות לזמן.
זו חוסר מחויבות הדדית מסתבר.
ואני כאותו ארנב אבוד רצה אחרי המחוגים, ולעולם איני מספיקה.
חבל שאף אחד עוד לא קבע שזה דוקא טוב להיות דחיין כל עוד הדחיינות אינה בלימבו
השבמחקחבל שאין לי כוחות על
השבמחק