אז מה היה לנו?

הבטחתי לכתוב משהו לקראת לכבוד ואחרי היומולדת.

הבטחתי לעצמי אני מתכוונת.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הפומבית הזו, כדי להבין מה קורה אצלי.

זו היתה שנה משונה.

השנה התחילה במעבר דירה כפוי בנסיעה לאנגליה שלוותה באכזבה גדולה ובבהירות חדה, ואז מוות, ופרידה, ואז טולה הגיעה אלי ביום של ההופעה של לאונרד כהן בפארק, הישר מהסט של סרוגים - חתולתסלב, זה ההסבר הטוב ביותר להתנהגות שלה.

אני לא מדייקת בתאריכים, ארוע רדף ארוע.
אני נותרתי מאחור, מלקטת את המשברים ומנסה לאחד אותם לכדי סיפור אחד.

השנה התחילה במאמץ העצום של סיום התואר השני - תוך פחות מ20 יום הוגשו כל החובות, וזהו סיימתי את זה, למרות ובגלל הפרעת הקשב - יש לי תואר שני.

החורף היה קשה. עצבות, ומהלכים שלא הסתייעו, וכתיבה כתיבה רבה ומאומצת, וניסיון לכתוב אחרת ולבחור לי פלטת מילים שונה.

תחשבו, להבדיל, על התקופה הכחולה של פיקאסו.
הוא מכיר רק כחול. רק כחול טוב לו.לפעמים הוסיף נגיעות של אפור או - לשם שינוי טיפה ירוק נזרק פנימה.
עם קצת סגול בצד, ופתאום הוא מנסה לצייר באדום. ודקה לפני ההצלחה הוא נכנס לחרדה עצומה. האם האדום יביע את מה שהכחול הצליח?

ככה אני הייתי השנה, מנסה להחליף מילים. מנסה לחשוב אחרת.

והחורף היה קשה, קשרים שלא הצליחו, שירים שסורבו לפירסום, בחור שפנה אלי ורציתי והוא לא רצה, בגלל אילוצי זמן הוא אמר. אך עם תחילת חודש אדר הוא הרבה בשמחה וחזר לחיי, והוא מלמד אותי כל יום שיעור בשימחה ובנתינה.

ומהאביב דברים הסתדרו.


מה איפשר את השינוי?

אני בעצמי לא לגמרי יודעת.

הטיול לניו זילנד איפשר את זה.
היה שלב בטיול, בטה-אנו ששמתי לב שלא חשבתיעל העבודה כבר כמה ימים. בתחילת הטיול לא יכולתי להפסיק לבדוק מיילים. לענות להם. לפתור בעיות, להציע פתרונות. ופתאום בבת אחת - זה לא היה חלק ממני.

הטיול היה ביטוי עז של רצון, שבירה של הטבע. מעולם לא יצאתי לי לחופשה ארוכה. תמיד החופשים אצלי היו שאריות נסיעות עבודה חו"ל, למעט שבוע בניו יורק בסוף השליחות, תקופה של חוסר יציבות וחוסר ידיעה.

אני לא יודעת לצאת לחופשה.
אני לא יודעת מתי להפסיק
אני לא מרשה לעצמי להנות
אני מוצאת תירוצים למה ללכת לעבוד ולא להשאר בבית ביום מחלה.

גם בשבת עולים לי רעיונות שקשורים לעבודה.
והנה בטה אנו כל מה שהיה אכפת לי היה ספרי מתח, והנוף מולי והכתיבה שלי.

ועכשיו הסיפור שהתחלתי בטה-אנו כבר כולל יותר מ20 עמודים, והוא סיפור קצר שכנראה יהיה ארוך, והוא מעסיק אותי, כמעט כל יום.

והיו אנשים שעזרו בגדילה הזו.
החבר לשעבר.
החבר הנוכחי.
חברות נוכחיות שמלוות אותי הרבה שנים.
חברויות חדשות שסיפק עולם האינטרנט, חברויות שנעשו אמיתיות וקרובות.
הבחור שנותן לי פתח ומרווח ומסגרת שבה כל מה שאני יכול להתקיים בשלום ברוחב לב.
רב שפגשתי שבירך אותי בברכה מדויקת, ונתן לי כלים למצוא את אלוהים בעולם שלי.
מורה לכתיבה שמאיר על החיים שמחוץ לכתיבה דרך הכתיבה, ולהפך.
חברות מהלימודים שמבינות את השפה שלי.
השכנה שהיא קרובה קרובה שלי.
וחברה שמסדרת את חיי ומעניקה לדירה שלי ולי בהירות משותפת.
וחברה מניו יורק שמושכת בחוטים ומעניקה לי בית.
והאחיינים שלי.

ולמדתי להפרד - לא רק מהמתים, בזה אני נכשלת דווקא, אבל מחפצים. אני מוסרת ומעבירה הלאה, ותורמת, ונפטרת ומעניקה והכל - כדי שיהיה לי יותר מרווח. כי עודף הבגדים והנעלים והתיקים והניירות חוסם אותי מליצור, מלחשוב בשקט, ממתינות רוח.


ויש צמיחה - מבחינה מקצועית, אני כבר מוכרת ומרצה בכנסים בעולם, מופיעה באינטרנט ושאר זוטות.
אני אפילו חוקרת ספרות.
ומבחינת הכתיבה - אני מרגישה יותר מדויקת. ולאט לאט יותר דברים יתפרסמן אני מקווה, וברור לי מה הכיוון שלי, ומה העיקר ומה פחות. ופחות זה קצת.
ואני נראית יותר טוב, אם יורשה לי, וחוץ מהחיידק שהתלבש עלי לכבוד היומולדת גם מרגישה יותר טוב.

אז סך הכל- זו היתה שנה טובה - או כפי שכתבתי בטה אנו - בלי לדעת דבר:


ויש יום שמתחיל אפור ובו אין שמש ופתע השמש משחקת מחבואים עם העננים ורוקמת טלאי אור על ההרים. והעננים נהיים השמיכה בה מתכסה ההר בטרם ילך לישון והשמש היא אמא המעירה את ההר לעמל יומו שישגיח על הגבעות ועל האגם. ואותו יום יזכר כיום שטוף שמש. שאחריתו היא מהותו.

שאחריתו היא מהותו.

ומה אני מאחלת לעצמי לשנה הקרובה:

יישוב טוב, מרווח ליצירה ועשיה ובניה, והחלטות טובות, ודיוק.

זה מה שחסר לי.

דיוק.