יום רביעי בבוקר קו 13 מהמושבה הגרמנית למרכז העיר. התחנה: רחוב חזקיהו המלך.
אני עולה לאוטובוס מתיישבת מאחור. האוטובוס כמעט ריק. בספסל המקביל בחורה צעירה מוציאה סידור.
תחנה: רחוב מבצע קדש.
האוטובוס כבר מלא. לידי בחורה מתפללת שחרית. היא נעה קדימה ואחורה בתנועות התפילה של תפילת שמונה עשרה. הבחורה בספסל ממול אומרת תהילים. הבחורה בספסל מולי מוציאה משרוול פלסטיק צרור סגולות. לפרנסה, לשלום בית ולפוריות.
תחנה: בית הנשיא.
בחור צעיר מוציא סידור ומתפלל.
אני מאבדת סבלנות מזהה תלמידים שלי, מתקדמת לעבר דלת היציאה.
התחנה ברחוב דוד המלך. אנחנו יורדים וממהרים להרצאה.
יום חמישי בבוקר.
אני הולכת ברגל לעבודה.
בצומת של רחוב יהודה וגד, בשכונת בקעה, בחור צעיר הולך עם סידור ומתפלל בדרך.
מה קרה לאינטימיות של התפילה? לתפילה הפנימית החרישית, להתקרבות המהוססת אל האני והיציאה החוצה אל הטרנסדנטי? מה עם המרחק, מה עליו? מה על המעיין המתגעגע, ועל מילות התפילה המנחמות? מה קרה לתפילה הפרטית? אין היא שקולה לתפילה הנאמרת בחיפזון האוטובוס במרוצת ההכנות ליום העבודה.
מה בין זילות הפרהסיה לקדושת המילים?
אני מוצאת בזה דווקא יופי. בשילוב הזה של הנשגב, הקשר האינטימי שיש לאחרים עם אלוהים עם החיים היומיומיים האפורים.
השבמחקתודה מיקה על הראיה החיובית.
השבמחקהבלוג שלך מקסים