אני מכינה שיעור לזכרה של ענת דותן, שעבדה במכון ראות, ונפטרה אתמול שעות ספורות לפני חגיגת ברית המילה של בנה הבכור. סיבת המוות: תסחיף ריאתי.

מה אומרים?
מה מלמדים?

איך אפשר לתרגם זעקה לשיעור?

ברכות לנקודותיים

חמשת קוראיי הקבועים מכירים את יואב בלום ואת הבלוג המצוין שלו נקודותיים. הן מהקישור בצד ימין, והן מהתגובות שיואב משאיר כאן לעיתים.

הם אינם זקוקים לאורי קציר ולרשימתו בדבר 25 הבלוגים הטובים ביותר כדי לדעת שנקודותיים הוא תענוג של ממש.


והנה לאחד הפוסטים החביבים עלי:

כיפה אדומה: גירסת הגיק

וגם..

האמת

ועוד אחד ודי:

מבחן המרשמלו, כמובן.

ברכות ליואב

היפיפיה הנרדמת

אני מחכה שמשהו יקרה. גדול עצום כביר מזעזע ומרעיד שיעיר אותי מתרדמתי.

אומנות הדייטים

1. לא לצפות לדבר. רק לקוות שיהיה מעניין.

2. שימו דיאודורנט, בושם, קרם עם ריח טוב. פנקו את עצמכם. שיהיה לכם כיף בתוך הגוף שלכם. זה מקרין החוצה.

3. אם הבחור לוקח אותך לבית קפה קטן צדדי זה סימן שהוא לא בטוח שהוא רוצה להראות בחברתך.

4. אם הבחור לא מתקשר למחרת סימן שהוא מחכה עוד יום ושהוא יתקשר למחרת ויאמר לך שהוא לא מעוניין.

5. אם הבחור אומר לך שהוא לא בטוח, אבל שהבטן שלו אומרת לו שזה לא זה, לא נותר לך דבר לומר מלבד: עם הבטן שלך אני לא מתווכחת.

6. לא לבכות. לא לאכול גלידה. לא להתאבל. אין על מה.

7. יש לחייך ולהמשיך. קטן עלייך

ככה אני מרגישה

הסדר שב על כנו

ראשונים הובלו לימוני שעווה צהובים לקערת הזכוכית
התפוחים הירוקים הגיחו והונחו מעליהם
בהתכווצות קרטון נוספת חולצו חצילים,
מונחים על צלחת שקופה ומתחתיהם מפת קטיפה אדומה יין.
ובצלים, כמה בצלים, לבנים ואדומים ועזים
ריח הריחן והמלפפונים, סלק אדום אדמה
אני מסתחררת מהגזר ומהמלון.

קיץ עומד באויר.

עוד היום אחזור לבשל.

תעתועי זמן

ומי העמיס דקות נוספות לכל שעה
ומי הוסיף שעות נוספות ביממה

ערב השקה "תוצאה חיובית"

1. איך זה שבערב השקה לספר על התמודדות עם סרטן השד יש ארבעה דוברים גברים, מלבד הכותבת?

2. אריאל הירשפלד פתח לי חלון עצום בכך שטען שאלו הרואים את הסרטן כמחלה פסיכוסומטית (זה קרה בגלל כעס, תסכול, דברים שלא נאמרו והחמיצו) למעשה טוענים טענה בלתי מוסרית. כמה עומק יש בקו המחשבה הזה. וכמה גאולה ליתומות סרטן.

3. סרטן זה לא קרנבל, ולא ניו אייג' ג'אז בלוז. סרטן זו מחלה. אין טעם לנסות לברוח מכך.

4. שירי המחלה ששר נעם רותם חזקים. לא צריך דיסטורשן בשבילם. הייתי שמחה לשמוע אותם אקוסטי, בלי הגברה, על גיטרה וזהו.

5. האחיין שלי מוצאי שבת שעברה שאל אותי מדוע אבא שלי מת. אם זה היה בגלל שהוא היה חולה או בגלל שהוא היה חלש.


6. כשאבא היה מאושפז במחלקה האונקולוגית, אחי ואני לאחר הביקור אצלו הזדקקנו למנת בשר לחיים מפכים.
אתמול זה היה יין אדום וסלט ענק שהחיו אותי מחדש.

7. בריאות שמחה ואהבה. ואם כבר חלינו - נשתדל להמשיך ולשמוח לאהוב וליצור.

קובץ כתבות מעניינות שהתפרסמו לאחרונה

כי אולי אתם כמוני והתייאשתם מהעיתונים המודפסים הממלאים את הבית ואין קורא בהם במשך השבת כי למי יש כוח לקרוא בכלל.

אז הנה לקט.

תודה לוולוט אנדרגראונד לחלק מן הכתבות הגעתי דרכה. ולשאר בסיוע אצבעותי הזריזות.

לכל איש יש שם, ולחלק מאיתנו הורים עם רעיונות מוזרים.

חדר עבודה של סופרים. מה המשותף ביניהם? מה יוצא דופן? מרתק בחלקו וחלקו טריוויאלי.

אולאפור אליאסון יציג בירושלים. ראיתי את השמש שלו - חלק מפרוייקט מזג האויר בטייט מודרן בלונדון. זו היתה חויה דתית. מומלץ.


עוד סיבה לשמור על שם המשפחה שלי. האם זה תקף גם לגבי ישראל? אולי.

בגזרת הבלוגים:
ממליצה על האישה החלוצה בחווה

ועל הבלוג הזה shoe me love , המרענן הרשמי של הקיץ.


******והנה תוספת: מתכוני שף*********


ואתם, כהרגלנו, מוזמנים להוסיף משלכם.

מתוך ספר הברכות שיש לחדשן

יבורכו האורחים שקיבלו לידם בית ריק ומילאו אותו בטוב לבם

ארץ זבת חלב ודבש

נינה סימון יודעת עלי יותר ממה שאני יודעת על עצמי. יש לה כמה שירים כאלה, שבהם היא מספרת לי את מה שיהיה, מבהירה לעולם את מצבי, או מנסחת מחדש את מה שהיה מיטיבה עימי בפרטים הקטנים. וכשהיא ולאונרד כהן בסביבה אני בסדר, אני רגועה. יש מבוגר אחראי השומר עלי.

והערב שבועות, קציר חיטים, ביכורים, חולצות לבנות, דבש וחלב תחת לשונך, כל הארץ מלאה דוכני טעימות יין וגבינות עבשות מסריחות נחפצות נחתכות מוגשות עם פיכסמים מסוגים שונים.
אני רוצה לאפות עוגה אבל אין לי כוח. במקום זה אני מקשיבה לנינה. אולי היא תשעה לי טובה ותאפה במקומי? אני מוכנה לשיר במקומה.

49

לראשונה סיימתי השנה את ספירת העומר.
והיה בה מהלך עצום של חיבור לזמן, לזכור כל יום שעובר. במהלך שבעת השבועות האלה הרגשתי איזה יום היום, לחשתי את הימים מצטברים, השבועות הנערמים כאלומות חיטה בחלקת שדה. והיו ימים מבלבלים שהתחילו ביבשת אחת ונגמרו בשניה. והיו טיסות והיתה יעפת. והצלחתי.

ומצד אחד התקרבות לרגל - למועד של שמחה ומאידך צער.

שמחה כי ימי הספירה מלאו אותי בשמחה ואני קרבה לשבועות שהוא אחד מהחגים המועדפים עלי, וצער על דבר יפה שהסתיים, על כך שהחלום שלי לארח חברים מחברים שונים לחג שכולו לימוד תורה ושמחה וקרבה בבית משלי אינו מתממש גם השנה וגם בגלל תפילת יזכור המחרבת את החג.

וגם ההבנה שאני זקוקה לשינוי משמעותי ואיני בטוחה שכוחותי יעמדו לי בו ואני מבוהלת, כאותו אדם המגלה שהוא עומד לקפוץ מצוק ואינו לו על מי לסמוך אלא על אב הרחמן שיתפוס אותו.


אני מאחלת לעצמי חג שמח.

אני זקוקה לחג כזה.

שמח.

כאבי גדילה 3

השריר של הגעגוע מתוח

כל תזוזה ותנועה מכאיבות

מייחלת לשכחה

היא מתעכבת

כאבי גדילה 2

אומרים לי שאני שרה מהגרון, ואני צריכה לשיר מהבטן.
אני מבינה למה מתכוונים.
אני לא יודעת איך עושים את זה.

אם רק..

אם רק היה לי זמן
אם רק היו לי ידיים טובות
אם רק היתה לי סבלנות

אם רק היתה לי מכונת תפירה

הייתי מכינה לי תיק כזה בדיוק.

שמש נצחית בראש צלול

שישי בבוקר. שעה עשר. בסינמטק. בכניסה אני פוגשת בלוגרית שאני מעריכה מאד. איזה כיף. פרופ' אלומית ישי מרצה על המוח ועל הזיכרון. לחתולה שלי יש רק 30 גרם מוח. טולה עושה בו שימוש מקסימלי כנראה או שהיא סומכת על המוח שלי. אלומית מרצה ברהיטות. אני מבינה על מה היא מדברת. ויש לי שאלות והשגות. אני מתביישת לשאול. הפסקה.יש רק קפה והוא חם מדי אני לא מספיקה לשתות אבל זה טוב. ככה אני לא מספיקה לחשוב. ואז הסרט הזה, שגם בצפיה החמישית או השישית או השביעית מגרד את אותם אזורים בנפש. ואני שוב מגלה רבדים ופרטים שטרם הבחנתי בהם.

מחיקה של זיכרון היא מחיקת זהות.

השכחה אם כך היא ברכה נהדרת

שיחות קירבה

אני בעד קירבה, בטח.

קירבה זה חשוב.

כולנו גם משמאל וגם מימין רוצים קירבה.

תכף יהיה פרס נובל לקירבה.

תכף חלק ישירו שיר לקירבה, והחלק האחר ישיר "עושה קירבה במרומיו"

יהיה סטיקר של קירבה חבר

ובטח, גם לקירבה יש מחיר.

והעיקר שתהיה לכולנו שבת קירבה

פרשת במדבר

באתר מאקו

שבת שלום

יום ירושלים שמח

אתמול והיום עברו צועדים ליד הבית שלי, לציין את יום ירושלים. קולות הומים מצווחים בקול רם, תלמידים רבים ומתחצפים צוות ההוראה רוגז. רעש רעש. מה לזה ולירושלים שלי?

וכל מה שעלה בי הוא געגועים לירושלים אחרת, לירושלים שפעם כולם התגעגעו אליה ונכספו אליה. ירושלים של השיר הזה:




ולקינוח מאיר אריאל, ירושלים של ברזל פורטת על נימי עירי.

גם כשעיני פקוחות - פוסט אורח ציפי גוריון

שלום, אני ציפי ואני אוהבת את גבריאל בלחסן.
(עכשיו אתם, בקול רם ומשכנע: "אנחנו אוהבים אותך, ציפי")
(תודה.)

הייתי אתמול בהקרנת הבכורה של "גם כשעיני פקוחות", סרטו החדש של אופיר טריינין על גבריאל בלחסן. שלומית ראתה ושאלה אם ארצה להתארח ולספר, מה שמיד גרם לי לחשוב על זה שיהיה מגניב לראות את עצמי בגוגל רידר. אתם מבינים, היה לי פעם בלוג, אבל זה היה ממש מזמן ולא היה אז רידר, וגם אם היה, לא הייתי עושה על עצמי מנוי. על כל פנים, אני כותבת את השטויות האלה כי קשה לי לכתוב על גבריאל. אני קוראת לו גבריאל, כי אני מרגישה שאנחנו קרובים מאוד. הוא לא יודע את זה, אבל זה לא משנה בינתיים.
הייתי גרופית של אלג'יר. בהתחלה שמעתי את "מנועים קדימה" במשך חודשיים ברצף וחשבתי שזה הדבר הכי טוב ששמעתי אי פעם. אחר כך העזתי בעידודו של ידיד ללכת להופעה, ומאז הייתי נוסעת מירושלים לכל הופעה בבארבי. אחר כך התחלתי לגלות את כל הלוויינים המדהימים שסבבו סביב ל"מנועים קדימה": "נאמנות ותשוקה"- האלבום הראשון של אלג'יר, האלבומים של גבריאל בלחסן, שלום גד, יוסי בבליקי, פונץ'. האלבומים של גבריאל היו משהו אחר. הם היו הדבר האמיתי. הם לא נתנו מנוחה והם אמרו את מה שצריך לומר מי שחושב שהוא מת עוד רגע לפני לכתו, והם זעקו את מה שהרבה אנשים רוצים לזעוק ולא יכולים, כי אין להם את הכלים של גבריאל. גבריאל הוא משורר, והוא פייטן והוא נגן מחונן ואמן, ובאלבומים שלו, "רכבות", השנים הרעות של גבריאל", "בשדות" ו"עתיד", הוא משתמש בכלים הללו כדי לספר את החיים שלו, חיי המניה-דיפרסיה (בשניים הראשונים- עוד בטרם ידע על קיומה), חיי האמן הבודד, הדתי-חילוני, איש המושב הקטן בדרום שהגיע לתל אביב, איש המילים.

פרחים רעים והדיכאון חמוץ וארור
אני שוכב על המיטה כל היום וחושב
על איך אני מסיים את החיים שלי,
כדור פורח אבוד בשמיים
משקולות פלדה בגוף, בראש
אני חולה אלוהים אני מסתכל על הזריחה בסרט בטלויזיה
ומתגעגע לשמש שהכרתי לפני שהתמוטטתי
מתגעגע לצבע של הדברים לפני שהפכו כהים
שום דבר לא מזיז אותי
(מתוך "עץ אגוז")

אלג'יר התפרקה ב-2006. חלק מהעניין היה גבריאל. כשאני התחלתי לפקוד כל הופעה של אלג'יר, גבריאל היה עולה לבמה רק כדי לשיר את "בתוך הצינורות", השיר שלו ב"מנועים קדימה", זה שהוא שר בעצמו, ומנגן בו את סולו הגיטרה קורע הלב שלו.




ההופעות הפכו עבור גבריאל בלחסן קשות יותר ויותר, ואביב גדג', שאת אלבום הסולו שלו שיצא השנה, "תפילה ליחיד", אסור בשום פנים ואופן להחמיץ, הבין שלגבריאל יש מה לומר ושהם צריכים ללכת לדרכיהם הנפרדות כדי שהוא יוכל לומר כמו שצריך. פחות או יותר בשלב זה מתחיל הסרט "גם כשעיני פקוחות". אופיר טריינין שמע את גבריאל בלחסן וקרא עליו פה ושם, והחליט שהוא חייב לפגוש את האיש הזה ולעשות עליו סרט. שעות על גבי שעות של חומרים מוסרטים: הופעות של אלג'יר, שעות אולפן בהקלטות של "עתיד", צילומים בתלמי אליהו- המושב שבו גדלו אביב גדג' וגבריאל בלחסן ושגבריאל שב להתגורר בו אחרי גלויות תל אביב ואברבנאל- בבית המשפחה ובצריף של גבריאל, צילומים של הכוך הקטנטן שהוא משכיר בתל אביב כשהוא מגיע אליה, וחשוב מכל: גבריאל מצלם את עצמו במצלמת וידאו. כמעט תמיד באמצע הלילה, כשהוא לא יכול לישון. קטעי יומן מצולמים בכנות מדמיעה. ב"וואלה" שמו קטע מתוך הסרט, והשכילו לבחור את אחד הקטעים הכי מרגשים מתוך הסרט. גבריאל לא מצליח לישון. הוא יוצא מהצריף שלו בתלמי אליהו והולך לבית הכנסת, עם המצלמה. אל תפספסו, בבקשה

המשפט שנקטע בסוף הפרגמנט הזה מתוך הסרט, הוא פחות או יותר זה: "הילד בן שלושים ואחת. יש לו חור גדול בלב".
לפני הקרנת הבכורה התרגשתי נורא. הגעתי לסינמטק חצי שעה לפני הזמן. הסרט התחיל חצי שעה אחרי הזמן. שעה של בטן מתהפכת. איך גבריאל מרגיש עכשיו? הוא מדוכא מהמעמד? הוא בהיי? הוא מפחד? הוא הגיע בחולצה לבנה מגוהצת, מחייך. אני לא הייתי באה. כל החשיפה הזו. הסרט החל לבסוף באולם מפוצץ, אנשים עומדים במדרגות כי אין מקום. הסרט מלווה את גבריאל: סוף אלג'יר, אברבנאל, חזרה לתלמי אליהו. אחיו, פנחס, הקרוב אליו ביותר בין אחד-עשר אחיו ואחיותיו, מי שמטפל בו, עוזב לחו"ל, והוא נשאר. הכתיבה, ההקלטות, ובין לבין חוסר שינה, אשפוזים, המון סיגריות, גבריאל רזה וגבריאל שמן. והתחושה הזו, כמו ב"עתיד", שיר הנושא של האלבום החדש:

בלי תוכניות לטווח הרחוק. בלי תוכניות למחר. בלי רישיון. בלי אוטו. בלי כסף.
לישון כמה שיותר. כמה שפחות לעשות. כמה שפחות לראות. כמה שפחות להתחכך.
בלי אמונה. בלי חזון. מעט ערכים. שרירים טלוויזיה ושינה.
10 שנות לימוד, פרופיל 21 , בי-פולר, 32 שנה של חיים שנראים כמו 400.
אבל בלילה, געגוע ישן שלא מרפה
ליד חמלתית, עיניים כחולות מביטות בי בתוך העפעפיים
אני שומע את הקולות: "קום בחור. קום. לך. בעט. תחפור. תשבור.
תתקדם. תתלכלך. תגדל. תבנה".
אבל אני מפחד. מפחד. האדמה הזאת חשודה. אי אפשר לסמוך עליה. קשה שלא להחליק.




הסרט קצת מבולבל. אל תגידו שלא אמרתי. כל שעות הצילום האלה התנקזו ל-54 דקות של סרט, שמנסה שיהיו לו התחלה, אמצע וסוף. זה לא כל כך הולך. זה מאוד מעניין, מרגש, נותן לצופה לטעום מה זה להיות גבריאל, אבל זה גם מבולגן ודחוס וגורם לך לחשוב שאולי היו צריכים לתת לו שעה וחצי, ואז היה אפשר לומר עוד משהו, לספר עוד כמה סיפורים, להכניס אותנו גם לתוך הזמן שמורץ בפאסט-פורוורד כשמופיע הכיתוב "כעבור שלושה חודשים". לתת לנו עוד קצת מאניה ועוד קצת דיפרסיה. כמובן שזה לא שינה את העובדה שהיה טוב, וחשוב מאוד. ובסוף הסרט התקמטו אלפי ניירות טישו אל עיניים לחות, וכשאופיר טריינין הזמין את גבריאל לעלות על הבמה, אף אחד לא היה מסוגל לשבת, וכולם קמו ומחאו לו כפיים.

הקרנה נוספת של הסרט תיערך במסגרת פסטיבל "דוקאביב" במוצ"ש הבא, 15.5, בבית ציוני אמריקה, בשעה 22:00. אני חושבת שאהיה שם גם הפעם.

Being ME

להיחות אני משמעו לחיות בפרדוקסים בלתי נגמרים.

כך היה בעבר,
וכך גם היום.

אם לכם היתה הפרעת קשב וריכוז הייתם זוכרים היכן הנחתם את בקבוק התרופה הקטנטן?

גם אני לא.

למה?

כי יש לי הפרעת קשב וריכוז.

מזל שהמרשם מצוי במחשב של הרופאה.

לכם האנונימיים

קצת סדר שיהיה בבית הזה.

בעבר היה צריך להזדהות כדי להשאיר תגובה, ואז אהרןפ התלונן שבלוגר עושה בעיות, ההגבלה הוסרה, אבל אתם, חמשת קוראיי המתוחכמים, החלטתם לזרוק וכולכם פתאום אנונימים.

זה לא בסדר.

אנונימית אישה זו חברתי הטובה טובה.

אנונימי גבר הוא נ"נ.

כל השאר - מצאו לכם כינוי.

יכול להיות האדמו"ר מבולטימור, השכנה, המנוקד, או סופרוומן אבל אנא עזרו לנו לשמור את הבית הזה מסודר.

יום חמישי, פסטיבל המשוררים שלומי שבן

יום חמישי שעבר. ערב הסיום של פסטיבל המשוררים. אני יושבת בין שני אנשים יקרים לי. איש איש וסיבותיו. גביע קאווה בידי. שלומי שבן עולה לשיר. הדורמציון מולי, אנחנו מעל גיא בינהינום. ערב כחול קטיפה. אנשים יפים סביבי. מוראות היום מתנדפים הכעס והעצוב מומרים במתק ובעבוע היין. מחשבות על כתיבה ומילים חדשות עולות בי. אני נושמת עמוק מתמכרת לצלילי הפסנתר ולטירופו המשעשע של שלומי שבן. אתגר קרת והמורה המחליפה של שלמה ההומו מצחיקים אותי, גדי טאוב מסקרן כשהוא מקריא את אלנבי משהו אלים עולה,לא רק מהספר גם ממנו. דוד גרוסמן מהדהד בי געגועים לפעם הראשונה בה קראתי את עיין ערך אהבה, והידיעה הנוקבת שלעולם לא אחווה חויה זו שנית. קולו של פול אוסטר מהפנט אותי, והסופרת הבלונדינית גבוהה ויפה כל כך. ניקול קראוס עולה לקרוא ואני מקנאה בג'ונתן שמבלה את ימיו איתה. אלו מילים היא אומרת כשהיא קמה בבוקר. מה מצחיק אותה? אני מחייכת לעצמי. טוב לי כאן ועכשיו. טוב לי בכלל. טוב לי בירושלים. טוב לי.

מלחמת תרבות - ווינט

הנה מה שכתבתי בווינט.

המרדף האבוד אחר הזמן החצוף

תחילת האביב. העונה בה ריח החרדל נישא באויר. צקצוק רמשים עולה. תותי עץ מבשילים, ואני מוזמנת להנחות סדנאות שונות ומשונות. כתיבה יוצרת. פערים בין תרבותיים - ישראל בריטניה. הקורס במכון ראות. ואני לא טובה בניהול זמן זה ידוע. הזמן לא נענה לי. מתחצף. חולף מהר מדי כשעלי לנצל כל רגע ממנו ומתמהמה בדרכו כאשר אני ממתינה . ניסיתי הרבה דברים. כמה וכמה סדנאות טיפים מהמומחים. בינתים גוגל מסייעים לי, אבל מי שאחראית על היומן שלי בעבודה לא בגוגל. בעיה.

אתמול גיליתי כי הסכמתי להנחות שתי סדנאות שונות באותו הזמן בחלקים שונים של העיר.
אני מתקשרת מתפלת ונבוכה מנסה לסדר את זה. מציעה מנחה אחר, טוב ממני.

הבוקר אני רואה את זו שהזמינה את הסדנא ממני. ואני מתנצלת שוב. והיא מפטירה לעומתי. שמעתי שאת מבולבלת, הזהירו אותי.

וזה כואב. אני מודעת לאתגר שניהול זמן מציב בפני. קשה לי עם זמן בכלל. מי שקרא כאן בבלוג יודע את זה. הזמן חולף לי מהר מדי, הגיל שלי לא קשור אלי, שוב נגמרה לה שנה ולא הספקתי כלום, וכאילו יום ראשון וחמישי מחוברים להם, בתחילת השבוע הוא מצטייר כבעל תשעה ימים דבוקים ארוך ואינסופי ולפתע יום חמישי מכה בי, ומה התוכניות לשבת.

אני לא רוצה להיות כזאת, שיודעים שהיא מבולבלת עם הזמן. אבל אני כזאת.

להיאבק בזה?
לקבל את זה?

רוּאָנְדָה

זֶה לֹא שָׁחוֹר וְלָבָן
אֵין צִנַּת אֵירוֹפָּה
יְעָרוֹת אֲפֵלִים לְהַטְמִין בָּהֶם
צְעָקָה
רַק חֹם אַפְרִיקָה וּמַטְעֵי בָּנָנָה
וְעוֹלָם לָבָן שֶׁעָסוּק
בְּלִשְׁתֹּק
זוֹ לֹא שׁוֹאָה שֶׁלִּי