יום חמישי שעבר. ערב הסיום של פסטיבל המשוררים. אני יושבת בין שני אנשים יקרים לי. איש איש וסיבותיו. גביע קאווה בידי. שלומי שבן עולה לשיר. הדורמציון מולי, אנחנו מעל גיא בינהינום. ערב כחול קטיפה. אנשים יפים סביבי. מוראות היום מתנדפים הכעס והעצוב מומרים במתק ובעבוע היין. מחשבות על כתיבה ומילים חדשות עולות בי. אני נושמת עמוק מתמכרת לצלילי הפסנתר ולטירופו המשעשע של שלומי שבן. אתגר קרת והמורה המחליפה של שלמה ההומו מצחיקים אותי, גדי טאוב מסקרן כשהוא מקריא את אלנבי משהו אלים עולה,לא רק מהספר גם ממנו. דוד גרוסמן מהדהד בי געגועים לפעם הראשונה בה קראתי את עיין ערך אהבה, והידיעה הנוקבת שלעולם לא אחווה חויה זו שנית. קולו של פול אוסטר מהפנט אותי, והסופרת הבלונדינית גבוהה ויפה כל כך. ניקול קראוס עולה לקרוא ואני מקנאה בג'ונתן שמבלה את ימיו איתה. אלו מילים היא אומרת כשהיא קמה בבוקר. מה מצחיק אותה? אני מחייכת לעצמי. טוב לי כאן ועכשיו. טוב לי בכלל. טוב לי בירושלים. טוב לי.
:)
השבמחקהנחתום מעיד על עיסתו
וי',
השבמחקתסתכל בקנקן.