גם כשעיני פקוחות - פוסט אורח ציפי גוריון

שלום, אני ציפי ואני אוהבת את גבריאל בלחסן.
(עכשיו אתם, בקול רם ומשכנע: "אנחנו אוהבים אותך, ציפי")
(תודה.)

הייתי אתמול בהקרנת הבכורה של "גם כשעיני פקוחות", סרטו החדש של אופיר טריינין על גבריאל בלחסן. שלומית ראתה ושאלה אם ארצה להתארח ולספר, מה שמיד גרם לי לחשוב על זה שיהיה מגניב לראות את עצמי בגוגל רידר. אתם מבינים, היה לי פעם בלוג, אבל זה היה ממש מזמן ולא היה אז רידר, וגם אם היה, לא הייתי עושה על עצמי מנוי. על כל פנים, אני כותבת את השטויות האלה כי קשה לי לכתוב על גבריאל. אני קוראת לו גבריאל, כי אני מרגישה שאנחנו קרובים מאוד. הוא לא יודע את זה, אבל זה לא משנה בינתיים.
הייתי גרופית של אלג'יר. בהתחלה שמעתי את "מנועים קדימה" במשך חודשיים ברצף וחשבתי שזה הדבר הכי טוב ששמעתי אי פעם. אחר כך העזתי בעידודו של ידיד ללכת להופעה, ומאז הייתי נוסעת מירושלים לכל הופעה בבארבי. אחר כך התחלתי לגלות את כל הלוויינים המדהימים שסבבו סביב ל"מנועים קדימה": "נאמנות ותשוקה"- האלבום הראשון של אלג'יר, האלבומים של גבריאל בלחסן, שלום גד, יוסי בבליקי, פונץ'. האלבומים של גבריאל היו משהו אחר. הם היו הדבר האמיתי. הם לא נתנו מנוחה והם אמרו את מה שצריך לומר מי שחושב שהוא מת עוד רגע לפני לכתו, והם זעקו את מה שהרבה אנשים רוצים לזעוק ולא יכולים, כי אין להם את הכלים של גבריאל. גבריאל הוא משורר, והוא פייטן והוא נגן מחונן ואמן, ובאלבומים שלו, "רכבות", השנים הרעות של גבריאל", "בשדות" ו"עתיד", הוא משתמש בכלים הללו כדי לספר את החיים שלו, חיי המניה-דיפרסיה (בשניים הראשונים- עוד בטרם ידע על קיומה), חיי האמן הבודד, הדתי-חילוני, איש המושב הקטן בדרום שהגיע לתל אביב, איש המילים.

פרחים רעים והדיכאון חמוץ וארור
אני שוכב על המיטה כל היום וחושב
על איך אני מסיים את החיים שלי,
כדור פורח אבוד בשמיים
משקולות פלדה בגוף, בראש
אני חולה אלוהים אני מסתכל על הזריחה בסרט בטלויזיה
ומתגעגע לשמש שהכרתי לפני שהתמוטטתי
מתגעגע לצבע של הדברים לפני שהפכו כהים
שום דבר לא מזיז אותי
(מתוך "עץ אגוז")

אלג'יר התפרקה ב-2006. חלק מהעניין היה גבריאל. כשאני התחלתי לפקוד כל הופעה של אלג'יר, גבריאל היה עולה לבמה רק כדי לשיר את "בתוך הצינורות", השיר שלו ב"מנועים קדימה", זה שהוא שר בעצמו, ומנגן בו את סולו הגיטרה קורע הלב שלו.




ההופעות הפכו עבור גבריאל בלחסן קשות יותר ויותר, ואביב גדג', שאת אלבום הסולו שלו שיצא השנה, "תפילה ליחיד", אסור בשום פנים ואופן להחמיץ, הבין שלגבריאל יש מה לומר ושהם צריכים ללכת לדרכיהם הנפרדות כדי שהוא יוכל לומר כמו שצריך. פחות או יותר בשלב זה מתחיל הסרט "גם כשעיני פקוחות". אופיר טריינין שמע את גבריאל בלחסן וקרא עליו פה ושם, והחליט שהוא חייב לפגוש את האיש הזה ולעשות עליו סרט. שעות על גבי שעות של חומרים מוסרטים: הופעות של אלג'יר, שעות אולפן בהקלטות של "עתיד", צילומים בתלמי אליהו- המושב שבו גדלו אביב גדג' וגבריאל בלחסן ושגבריאל שב להתגורר בו אחרי גלויות תל אביב ואברבנאל- בבית המשפחה ובצריף של גבריאל, צילומים של הכוך הקטנטן שהוא משכיר בתל אביב כשהוא מגיע אליה, וחשוב מכל: גבריאל מצלם את עצמו במצלמת וידאו. כמעט תמיד באמצע הלילה, כשהוא לא יכול לישון. קטעי יומן מצולמים בכנות מדמיעה. ב"וואלה" שמו קטע מתוך הסרט, והשכילו לבחור את אחד הקטעים הכי מרגשים מתוך הסרט. גבריאל לא מצליח לישון. הוא יוצא מהצריף שלו בתלמי אליהו והולך לבית הכנסת, עם המצלמה. אל תפספסו, בבקשה

המשפט שנקטע בסוף הפרגמנט הזה מתוך הסרט, הוא פחות או יותר זה: "הילד בן שלושים ואחת. יש לו חור גדול בלב".
לפני הקרנת הבכורה התרגשתי נורא. הגעתי לסינמטק חצי שעה לפני הזמן. הסרט התחיל חצי שעה אחרי הזמן. שעה של בטן מתהפכת. איך גבריאל מרגיש עכשיו? הוא מדוכא מהמעמד? הוא בהיי? הוא מפחד? הוא הגיע בחולצה לבנה מגוהצת, מחייך. אני לא הייתי באה. כל החשיפה הזו. הסרט החל לבסוף באולם מפוצץ, אנשים עומדים במדרגות כי אין מקום. הסרט מלווה את גבריאל: סוף אלג'יר, אברבנאל, חזרה לתלמי אליהו. אחיו, פנחס, הקרוב אליו ביותר בין אחד-עשר אחיו ואחיותיו, מי שמטפל בו, עוזב לחו"ל, והוא נשאר. הכתיבה, ההקלטות, ובין לבין חוסר שינה, אשפוזים, המון סיגריות, גבריאל רזה וגבריאל שמן. והתחושה הזו, כמו ב"עתיד", שיר הנושא של האלבום החדש:

בלי תוכניות לטווח הרחוק. בלי תוכניות למחר. בלי רישיון. בלי אוטו. בלי כסף.
לישון כמה שיותר. כמה שפחות לעשות. כמה שפחות לראות. כמה שפחות להתחכך.
בלי אמונה. בלי חזון. מעט ערכים. שרירים טלוויזיה ושינה.
10 שנות לימוד, פרופיל 21 , בי-פולר, 32 שנה של חיים שנראים כמו 400.
אבל בלילה, געגוע ישן שלא מרפה
ליד חמלתית, עיניים כחולות מביטות בי בתוך העפעפיים
אני שומע את הקולות: "קום בחור. קום. לך. בעט. תחפור. תשבור.
תתקדם. תתלכלך. תגדל. תבנה".
אבל אני מפחד. מפחד. האדמה הזאת חשודה. אי אפשר לסמוך עליה. קשה שלא להחליק.




הסרט קצת מבולבל. אל תגידו שלא אמרתי. כל שעות הצילום האלה התנקזו ל-54 דקות של סרט, שמנסה שיהיו לו התחלה, אמצע וסוף. זה לא כל כך הולך. זה מאוד מעניין, מרגש, נותן לצופה לטעום מה זה להיות גבריאל, אבל זה גם מבולגן ודחוס וגורם לך לחשוב שאולי היו צריכים לתת לו שעה וחצי, ואז היה אפשר לומר עוד משהו, לספר עוד כמה סיפורים, להכניס אותנו גם לתוך הזמן שמורץ בפאסט-פורוורד כשמופיע הכיתוב "כעבור שלושה חודשים". לתת לנו עוד קצת מאניה ועוד קצת דיפרסיה. כמובן שזה לא שינה את העובדה שהיה טוב, וחשוב מאוד. ובסוף הסרט התקמטו אלפי ניירות טישו אל עיניים לחות, וכשאופיר טריינין הזמין את גבריאל לעלות על הבמה, אף אחד לא היה מסוגל לשבת, וכולם קמו ומחאו לו כפיים.

הקרנה נוספת של הסרט תיערך במסגרת פסטיבל "דוקאביב" במוצ"ש הבא, 15.5, בבית ציוני אמריקה, בשעה 22:00. אני חושבת שאהיה שם גם הפעם.