אני עייפה.
יותר מיום - יומיים. אני עייפה כבר חודש, או חודשיים.
זה לא דיכאון.
אני שמחה, וטוב לי, כמו שהרבה זמן לא היה לי טוב.
ואני בריאה, ברוך השם, כמו שהרבה זמן לא הייתי בריאה.
מדוע אני עייפה?
במין אובסיסיביות נוירוטית אני חופרת בעצמי, מקלפת גלדים, נותנת לאדום החם והצורב לפשוט בי.
אולי אני מרשה לעצמי להיות עייפה עכשיו, כי יש מי שיתפוס אותי אם אשקע בשינה.
אולי ערנות היתר של העבר מקורה היה בהשרדות, בתחושת אני לבד אצליח, אני לבד אעשה הכל, ופתאום מתעורר בי הרצון להוותר, להתכנס, להכנע.
ויותר מהכל לישון.
(ואי אפשר, ואין זמן, ותקציב, והרצאה, ונסיעה לחו"ל, ולראות חברות, ולסדר את הבית, וכביסה).
וקשה לי להרדם בלילה. אולי זה מהקונצרטה, שאני נוטלת אותה כדי שאוכל להספיק יותר ולהיות מפוקסת, אבל קשה להרדם.
אתמול בשניות של ההרדמות, השניות בהן מתעורר בי הגעגוע לתקופת המשקפיים, לפייד-אאוט הטבעי לי בהסרת המשקפיים ובהיה בעולם המטושטש. המעבר הזה חסר בי.
אתמול בשניות האחרונות של הערות, ממש לפני ההרדמות, נזכרתי בשיר הזה של דורי מנור.
"ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו"
למדתי אצל דורי, ואני זוכרת אותו עומד בכיתה, ומקריא את השיר הזה בהטעמה, ואת ההתרגשות בכיתה היתה ניתן לראות בזיע הפנים המשותף לכולנו. היינו עדים יחדיו לרגע אישי מאד, פרטי ביותר, ומשום כך כללי.
הנה השיר, לא הצלחתי למצוא אותו מנוקד ברשת, עמכם הסליחה:
איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו?
איך יכול אדם להאמין שהוא לבד?
אדם נפרם מילדותו כמו חוט מתוך מרבד,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.
אדם נוסע בנפשו לוילנה או מדריד,
צפונה מהזמן ומערבה מעצמו,
אדם בונה גונדולות ומפליג מוריד לוריד,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.
בפוך לבן הוא מתכסה, וחש כיצד היתה
אמו עכשיו כורעת וחופה את המיטה,
הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.
הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.
והנה
שלומי שבן מבצע את השיר המקסים הזה.
ואני מנסה להרדים את עצמי, ונכשלת.
(גיליתי את הביצוע הזה כשחיפשתי אחרי מילות השיר, מאז זה מתנגן ללא הרף, וכבר נשלח לניו יורק, בחיי שהבלוג הזה אינו אתר פולחן לשלומי שבן, לפעמים זה לא נראה ככה, אני יודעת)
