soon in your nearest bookstore

קובי אוז אוהב את לימודנגב

 

גם משפחת סבאג-ישראל אוהבת את לימודנגב

שִׁלְהֵי יוֹסֵף

א
יוֹסֵף יוֹסֵף
מָה אֶעֱשֶׂה בְּךָ יוֹסֵף
רוֹעֶה אֶת אַחֶיךָ
חוֹלֵם בָּהֶם סָפֵק
אֵינְךָ יָחִיד בָּעוֹלָם יוֹסֵף
מִתְרוֹעֵעַ עִם טַבָּחִים וְיֵינָנִים
רֹאשְׁךָ מֻטֶּה בְּזָוִית רַכָּה
אֵינְךָ מַבְחִין בַּנְּעָרוֹת
חוֹתְכוֹת לִימוֹנִים וּבְצָלִים
חוֹתְכוֹת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן
אַתָּה טָרוּד פּוֹרָת עָלֶיךָ

ב
יוֹסֵף תִּפְאֶרֶת עֵינִי בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף הַצַּדִּיק
אֲנִי עוֹמֶדֶת בִּשְׁעָרֶיךָ וְחוֹלֶמֶת
עַל שֶׁבַע שָׁנִים טוֹבוֹת
אֲנִי רוֹקֶמֶת בָּשָׂר גִּידִים וְשַׂעֲרוֹת
יוֹסֵף מְתֻלְתָּלוֹת נִכְרָכוֹת בְּעֶרְוָתִי
אֲנִי הוֹלֶכֶת וְנִמְשַׁחַת בְּזַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף
נוֹתֵן בִּי עִתִּים
עוֹשֶׂה בִּי מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת יוֹסֵף עוֹשֶׂה
חוֹבֵט בְּפָרוֹתַי הַקְּדוֹשׁוֹת
מוֹרִיד אוֹתִי
מִצְרַיְמָה

ג
מִצְרַיִם שֶׁלִּי הִיא לוֹנְדּוֹן
שָׂרֵי הָאֲלָפִים הֵם פַּקָּחֵי תְּנוּעָה
הַפִּירָמִידוֹת תַּחֲנוֹת הָרַכֶּבֶת
אַךְ לִי לֹא צַר בְּמִצְרַיִם עַל הַתֵּמְז
הַגָּבִיעַ מֻטְמָן אֶצְלִי יוֹסֵף
צַר, מָאֳרָךְ
וַעֲטוּר רִמּוֹנִים
הַנַּח אוֹתִי מוּל קַרְנֵי הַחַמָּה
כָּכָה אֲנִי יָפָה יוֹסֵף
אֲנִי בַּבּוֹר וְטוֹב לִי

ד
אַתָּה עָרֵל יוֹסֵף פֶּה מְגַמְגֵּם כָּבֵד יוֹסֵף תַּפְסִיק לַחֲשֹׁב בְּמִלִּים אֲרֻכּוֹת שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ דַּבֵּר אִתִּי מִלִּים שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶן וְלֹא מִלִּים שֶׁל בֵּית אוֹפֶּרָה וְתֵאַטְרָאוֹת נֵכָר דַּבֵּר מִלִּים שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁל
זֵעָה דַּבֵּר מִלִּים שֶׁל קַיִץ שֶׁל מִלְחָמָה שֶׁל דָּם שֶׁל פִּגּוּעַ שֶׁל זֶרַע שֶׁל רְצוֹן הַהוֹלָדָה שֶׁל פַּסִּים שֶׁנִּמְשָׁכִים מִמְּךָ מֵעֵבֶר לַגָּלוּת מֵעֵבֶר לַתְּפוּצָה מֵעֵבֶר לַיָּם הַגָּדוֹל וּמְבוֹא הָעֲרָבָה דַּבֵּר אִתִּי
תַּגִּיד

ה
בַּחֲלוֹמִי מִתְנַגֶּנֶת מוּזִיקָה עֲרֵבָה אוֹתָהּ לֹא שָׁמַעְתִּי מֵעוֹלָם
מַה מָּהַלְתָּ בַּמַּשְׁקֶה שֶׁלִּי יוֹסֵף
מַנְגִּינוֹתֶיךָ מְהַדְהֲדוֹת בִּי
בּוֹא הַצְמֵד רֹאשְׁךָ הֶעָדִין לְבִטְנִי הַגְּדוֹלָה
אַתָּה מַכֶּה בִּי פְּסַנְתֵּר
מְתוֹפֵף עַל יְרֵכִי
אַתָּה מַצִּיעַ מִטָּה
מְנַגֵּן בִּי
יוֹסֵף

ו.
נִשְׁמֶטֶת מִתּוֹךְ דִּירָתְךָ לִרְחוֹבוֹת יוֹם א'
אַתָּה נִשְׁאָר בַּבַּיִת יוֹסֵף
בְּיַחַד עִם הֶעָגִיל שֶׁלִּי
גּוּמִיּוֹת שֵׂעָר מְתֻלְתָּלוֹת שֶׁלְּךָ
נִשְׁאֲרוּ אֶצְלִי
הֶסְכֵּם שָׁלוֹם
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת חֲלוֹמְךָ
אַתָּה מְהַנְהֵן כּוֹרֵךְ שְׂעָרְךָ וּמִתְרַחֵק
קְשָׁתוֹת מִתְרוֹמְמוֹת וְנוֹשְׁקוֹת
בְּחִכּוּךְ מְדֻיָּק כִּי אַתָּה
צִוִּיתָ עֲלֵיהֶן לַעֲשׂוֹת כָּךְ
קוֹנְטְרָה בָּס צֶ'לוֹ אֲנִי כִּנּוֹר וְיוֹלָה וּפִּיקוֹלוֹ נִשְׁמָעִים רַק לְךָ

ז
אֲנִי בַּבּוֹר
וְעַקְרַבִּים וּנְחָשִׁים נוֹשְׁכִים נְשִׁימָתִי
אֵינִי יְכוֹלָה לַחֲלֹם יוֹסֵף
אֵינִי יְכוֹלָה לִנְשֹׁם יוֹסֵף
אֲנִי מְחֻסֶּרֶת שִׁנַּיִם
אַתָּה נִמְצָא מִחוּץ לַבּוֹר יוֹסֵף
מָשְׁכֵנִי וְנָרוּצָה יוֹסֵף
אוֹר מִצְרַיִם עוֹלֶה בִּי
אֲנִי בַּבָּר מֵעַל הַנָּהָר
כָּל טוּב מִצְרַיִם פָּרוּשׂ מוּלִי
הַתֵּמְז מְנַצְנֶצֶת לִי וְקוֹרֶצֶת
אֲנִי פּוֹנָה לְהַבִּיט בְּךָ
וְרוֹאָה
גֶּבֶר אַחֵר מוּלִי

ח
מְנַסָּה לְהָשִׁיבְךָ אֶל מְחוֹז לִבִּי
נוֹתֶנֶת בְּךָ עַיִן
נָשִׁים יְהוּדוֹנִיּוֹת אוֹחֲזוֹת אֲגוּדַל שְׂמֹאל בְּאֶצְבְּעוֹת
יָמִין וַאֲגוּדַל יָמִין בְּאֶצְבְּעוֹת שְׂמֹאל
וּמְמַלְמְלוֹת בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף עֲלֵי עָיִן בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף
אֲנִי רוֹצָה לְמַלְמֵל אֶת בְּשָׂרְךָ בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי
אֲצֻלַּת פּוֹטִיפַר בּוֹחֶנֶת אֶת יָדַי
וּמוֹדִיעָה לִי כִּי בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא נֵצֵא לְשַׁיִט בַּנָּהָר הַגָּדוֹל בְּסִירָה
לֹא רוֹצָה סִירָה לֹא רוֹצָה אֲצֻלָּה לֹא רוֹצָה נָהָר גָּדוֹל
רוֹצָה בּוֹר דּוֹתָן יוֹסֵף וּנְחָשִׁים
שַׁרְשֶׁרֶת גְּמַלִּים מִדְיָנִיּוֹת
לוֹקְחוֹת אוֹתְךָ מִמֶּנִּי

ט
מָה אֶעֱשֶׂה בְּךָ יוֹסֵף
חִכַּכְתִּי אֲגוּדָלִים
נָתַתִּי בְּךָ עַיִן
נִגַּנְתִּי אֶת קוֹלְךָ הִמְתַּנְתִּי
וּמָה אֶעֱשֶׂה בִּי יוֹסֵף?
אֲנִי מַגִּישָׁה דַּרְכּוֹן יוֹסֵף
אֲנִי עוֹלָה עַל מָטוֹס יוֹסֵף
חוֹצָה גְּבוּלוֹת
אַתָּה נִשְׁאָר עַל הַתֵּמְז
אַתָּה אֵינְךָ בַּבּוֹר הָרֵיק
רַק נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים
וְקַיִץ תשס"ו
יִשְׂרָאֵל שֶׁל אַחֲרֵי
מִלְחָמָהא
יוֹסֵף יוֹסֵף
מָה אֶעֱשֶׂה בְּךָ יוֹסֵף
רוֹעֶה אֶת אַחֶיךָ
חוֹלֵם בָּהֶם סָפֵק
אֵינְךָ יָחִיד בָּעוֹלָם יוֹסֵף
מִתְרוֹעֵעַ עִם טַבָּחִים וְיֵינָנִים
רֹאשְׁךָ מֻטֶּה בְּזָוִית רַכָּה
אֵינְךָ מַבְחִין בַּנְּעָרוֹת
חוֹתְכוֹת לִימוֹנִים וּבְצָלִים
חוֹתְכוֹת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן
אַתָּה טָרוּד פּוֹרָת עָלֶיךָ

ב
יוֹסֵף תִּפְאֶרֶת עֵינִי בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף הַצַּדִּיק
אֲנִי עוֹמֶדֶת בִּשְׁעָרֶיךָ וְחוֹלֶמֶת
עַל שֶׁבַע שָׁנִים טוֹבוֹת
אֲנִי רוֹקֶמֶת בָּשָׂר גִּידִים וְשַׂעֲרוֹת
יוֹסֵף מְתֻלְתָּלוֹת נִכְרָכוֹת בְּעֶרְוָתִי
אֲנִי הוֹלֶכֶת וְנִמְשַׁחַת בְּזַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף
נוֹתֵן בִּי עִתִּים
עוֹשֶׂה בִּי מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת יוֹסֵף עוֹשֶׂה
חוֹבֵט בְּפָרוֹתַי הַקְּדוֹשׁוֹת
מוֹרִיד אוֹתִי
מִצְרַיְמָה

ג
מִצְרַיִם שֶׁלִּי הִיא לוֹנְדּוֹן
שָׂרֵי הָאֲלָפִים הֵם פַּקָּחֵי תְּנוּעָה
הַפִּירָמִידוֹת תַּחֲנוֹת הָרַכֶּבֶת
אַךְ לִי לֹא צַר בְּמִצְרַיִם עַל הַתֵּמְז
הַגָּבִיעַ מֻטְמָן אֶצְלִי יוֹסֵף
צַר, מָאֳרָךְ
וַעֲטוּר רִמּוֹנִים
הַנַּח אוֹתִי מוּל קַרְנֵי הַחַמָּה
כָּכָה אֲנִי יָפָה יוֹסֵף
אֲנִי בַּבּוֹר וְטוֹב לִי

ד
אַתָּה עָרֵל יוֹסֵף פֶּה מְגַמְגֵּם כָּבֵד יוֹסֵף תַּפְסִיק לַחֲשֹׁב בְּמִלִּים אֲרֻכּוֹת שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ דַּבֵּר אִתִּי מִלִּים שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶן וְלֹא מִלִּים שֶׁל בֵּית אוֹפֶּרָה וְתֵאַטְרָאוֹת נֵכָר דַּבֵּר מִלִּים שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁל
זֵעָה דַּבֵּר מִלִּים שֶׁל קַיִץ שֶׁל מִלְחָמָה שֶׁל דָּם שֶׁל פִּגּוּעַ שֶׁל זֶרַע שֶׁל רְצוֹן הַהוֹלָדָה שֶׁל פַּסִּים שֶׁנִּמְשָׁכִים מִמְּךָ מֵעֵבֶר לַגָּלוּת מֵעֵבֶר לַתְּפוּצָה מֵעֵבֶר לַיָּם הַגָּדוֹל וּמְבוֹא הָעֲרָבָה דַּבֵּר אִתִּי
תַּגִּיד

ה
בַּחֲלוֹמִי מִתְנַגֶּנֶת מוּזִיקָה עֲרֵבָה אוֹתָהּ לֹא שָׁמַעְתִּי מֵעוֹלָם
מַה מָּהַלְתָּ בַּמַּשְׁקֶה שֶׁלִּי יוֹסֵף
מַנְגִּינוֹתֶיךָ מְהַדְהֲדוֹת בִּי
בּוֹא הַצְמֵד רֹאשְׁךָ הֶעָדִין לְבִטְנִי הַגְּדוֹלָה
אַתָּה מַכֶּה בִּי פְּסַנְתֵּר
מְתוֹפֵף עַל יְרֵכִי
אַתָּה מַצִּיעַ מִטָּה
מְנַגֵּן בִּי
יוֹסֵף

ו.
נִשְׁמֶטֶת מִתּוֹךְ דִּירָתְךָ לִרְחוֹבוֹת יוֹם א'
אַתָּה נִשְׁאָר בַּבַּיִת יוֹסֵף
בְּיַחַד עִם הֶעָגִיל שֶׁלִּי
גּוּמִיּוֹת שֵׂעָר מְתֻלְתָּלוֹת שֶׁלְּךָ
נִשְׁאֲרוּ אֶצְלִי
הֶסְכֵּם שָׁלוֹם
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת חֲלוֹמְךָ
אַתָּה מְהַנְהֵן כּוֹרֵךְ שְׂעָרְךָ וּמִתְרַחֵק
קְשָׁתוֹת מִתְרוֹמְמוֹת וְנוֹשְׁקוֹת
בְּחִכּוּךְ מְדֻיָּק כִּי אַתָּה
צִוִּיתָ עֲלֵיהֶן לַעֲשׂוֹת כָּךְ
קוֹנְטְרָה בָּס צֶ'לוֹ אֲנִי כִּנּוֹר וְיוֹלָה וּפִּיקוֹלוֹ נִשְׁמָעִים רַק לְךָ

ז
אֲנִי בַּבּוֹר
וְעַקְרַבִּים וּנְחָשִׁים נוֹשְׁכִים נְשִׁימָתִי
אֵינִי יְכוֹלָה לַחֲלֹם יוֹסֵף
אֵינִי יְכוֹלָה לִנְשֹׁם יוֹסֵף
אֲנִי מְחֻסֶּרֶת שִׁנַּיִם
אַתָּה נִמְצָא מִחוּץ לַבּוֹר יוֹסֵף
מָשְׁכֵנִי וְנָרוּצָה יוֹסֵף
אוֹר מִצְרַיִם עוֹלֶה בִּי
אֲנִי בַּבָּר מֵעַל הַנָּהָר
כָּל טוּב מִצְרַיִם פָּרוּשׂ מוּלִי
הַתֵּמְז מְנַצְנֶצֶת לִי וְקוֹרֶצֶת
אֲנִי פּוֹנָה לְהַבִּיט בְּךָ
וְרוֹאָה
גֶּבֶר אַחֵר מוּלִי

ח
מְנַסָּה לְהָשִׁיבְךָ אֶל מְחוֹז לִבִּי
נוֹתֶנֶת בְּךָ עַיִן
נָשִׁים יְהוּדוֹנִיּוֹת אוֹחֲזוֹת אֲגוּדַל שְׂמֹאל בְּאֶצְבְּעוֹת
יָמִין וַאֲגוּדַל יָמִין בְּאֶצְבְּעוֹת שְׂמֹאל
וּמְמַלְמְלוֹת בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף עֲלֵי עָיִן בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף
אֲנִי רוֹצָה לְמַלְמֵל אֶת בְּשָׂרְךָ בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי
אֲצֻלַּת פּוֹטִיפַר בּוֹחֶנֶת אֶת יָדַי
וּמוֹדִיעָה לִי כִּי בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא נֵצֵא לְשַׁיִט בַּנָּהָר הַגָּדוֹל בְּסִירָה
לֹא רוֹצָה סִירָה לֹא רוֹצָה אֲצֻלָּה לֹא רוֹצָה נָהָר גָּדוֹל
רוֹצָה בּוֹר דּוֹתָן יוֹסֵף וּנְחָשִׁים
שַׁרְשֶׁרֶת גְּמַלִּים מִדְיָנִיּוֹת
לוֹקְחוֹת אוֹתְךָ מִמֶּנִּי

ט
מָה אֶעֱשֶׂה בְּךָ יוֹסֵף
חִכַּכְתִּי אֲגוּדָלִים
נָתַתִּי בְּךָ עַיִן
נִגַּנְתִּי אֶת קוֹלְךָ הִמְתַּנְתִּי
וּמָה אֶעֱשֶׂה בִּי יוֹסֵף?
אֲנִי מַגִּישָׁה דַּרְכּוֹן יוֹסֵף
אֲנִי עוֹלָה עַל מָטוֹס יוֹסֵף
חוֹצָה גְּבוּלוֹת
אַתָּה נִשְׁאָר עַל הַתֵּמְז
אַתָּה אֵינְךָ בַּבּוֹר הָרֵיק
רַק נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים
וְקַיִץ תשס"ו
יִשְׂרָאֵל שֶׁל אַחֲרֵי
מִלְחָמָה

פורסם בכתב העת שבו 19-20 2008

לימודנגב - יום ראשון הקרוב בירוחם

לפרטים נוספים: לימודנגב

בואו.

אני אהיה שם

שגמלני כל טוב

ובכל רגע בו אסגור את עיני אחזור לאותה תמונה. הרכב הירוק פוגע בלבן. אני מנסה לשבור את ההגה לבלום לסירוגין האוטו נזרק אני פוגעת בהם. ואז שקט.

אני לא זוכרת אם הרדיו כבה מעצמו או שמא אני כיבתיהו. רק בגללו נסעתי לאט.
המוזיקה בשמונים ושמונה אףאם היתה כל כך טובה שהחלטתי לנהוג לאיטי. עברתי לנתיב האמצעי ובחרתי לא לנהוג ימינה מתשעים קמ"ש. נערת כביש שש שכמוני מורגלת גם למאה וארבעים קמ"ש. בראש עברו מחשבות תל אביב. האם לעבור עליה, אבל מה יהיה עם ירושלים, ויש גם צד שרוצה לעבור לירוחם. ירושלים ותל אביב קרובות ורחוקות, ואולי היתרון התל אביב שאוכל להמשיך לעבוד באותו מקום עבודה. אבל כשעוברים לתל אביב ירושלים הולכת ומתרחקת מעבר להררי החושך והכתבות מעיתון הארץ המוציאות דיבה על עירי האהובה והכאובה. וירוחם רחוקה ממש אבל אולי ריחוק זה יאפשר לי להיות אני מחדש. ואני כבולה לעבודה. תפקיד ציבורי שרק שבוע שעבר הסכמתי לו שידרוש ממני אינטנסיביות לשנה – שנתיים. ומתי אמצא בן זוג. ומי ירצה בת זוג עסוקה כל כך. ואפשר לחשוב. אני לא עד כדי כך עסוקה

אני מנסה להזכר בשירים ששרתי להם לפני רגע ההתנגשות ולא מצליחה. אולי משהו של גלוריה גיינור? אם זה היה שיר של נינה סימון הייתי זוכרת. מה כבר יכלו לשדר. שעה של איטייז במוצאי שבת.

אני בתוך האוטו. מתקשה לנשום. חרדת צלצלולים באוזניים. בטח הרגתי מישהו .מה אם הרגתי מישהו. אני חייבת לקרוא לאמא. מתקשרת לאמא מנסה לשמור על טון קבוע. מנסה להתניע לא מצליחה מנסה לפתוח את הדלת אי אפשר מכוניות חולפות על פני במהירות עצומה צופרות לי אני רואה כי אני עומדת באלכסון וחוסמת שני נתיבים. מישהו ניגש אלי מהמכונית הירוקה. אני שואלת אם הם כולם בסדר. הוא אומר שכן. דמעות זולגות. הוא שואל אותי לשמי. אני לא מצליחה לענות קשה לנשןם. הוא מציע לי לצאת מהאוטו. אני מסבירה שאי אפשר הוא מציע שאצא מהצד של הנוסע. אני יוצאת רועדת לאט לאט כולנו מתקבצים. מזרון עף מרכב מנוסע. הנהג הראשון בלם. לא היה בטוח אם זה גופה או מזרון. ואז המכונית הירוקה נכנסה בו. הרג הזה כבר צרוב בזכרוני. ואז אניח. במכונית הירוקה ישבו שלושה אחים ורעיה ובת זוג. פגעתי ברכב הזה, מעל הגלגל. מזל שלא פגעתי בדופן, בדלת האחורית יכולתי להרוג מישהו. מזל שאף אחד לא נפגע. אני מרגישה את הצוואר שלי מתקשה. כולנו מחליפים פרטים. משוחחים אחד עם השני. מנסים להבין מה קרה. המשטרה מגיעה, ניידת טיפול נמרץ. אמא מגיעה. מעבירים דברים מהאוטו שלי לאוטו של אמא. מחכים לגרר. הגרר מגיע אב לא יכול לגרור את הרכב שלי. מחכים לגרר נוסף. אני והנהגת מהאוטו הירוק מחכות באוטו של אמא. קר בחוץ ויורד גשם. אני מציעה לה סוכריה. היא נענית. היא מפוחדת. היא נבהלה מהפגיעה באוטו הלבן, ואז אני באתי ופגעתי בה.

ובכל רגע בו אסגור את עיני אותה תמונה תעלה. ללא פסקול. אילמת. ובזכות זה הפסקול האטתי ובזכות הפסקול לא פגעתי בנפש ולא ברכוש, ולא נפגעתי בנפשי רק ברכושי ואותו פסקול נעלם ממני.

האם זו סיבתיות, קורולציה או צירוף מקרים?

התחרדותה של פתח תקווה

כשלון מערכת החינוך בפתח תקווה לקלוט תלמידים ממוצא אתיופי

טוויטר

זה לעמוד על קצה המצוק ולצעוק
לא כי מישהו ישמע או יענה
אלא פשוט לצעוק כדי לצעוק

לא לצייץ בכלל

ככה אני מרגישה

מה אקרא השבת?

את אביבה לא של שמעון אדף

אולי אתחיל את נוקטורנו בצ'ילה של רוברטו בולינו שמעון המליץ עליו,

אולי אעיין במגזין בישול חביב


יהיה מעניין

ספרים טובים, מרק פטריות ושבת.

מה צריך עוד בעולם?

ויש צורך לנשום עמוק, להרחיב את הלוע להעמיק את כושר הספיגה לרווח את בית החזה לאפשר לנקיות האויר להדהד בחלל הפה ולעמעם את חמיצות הלב.

ויש צורך ללמוד את הסליחה העצמית, את המחילה המופנת כלפי פנים.

לומר לעצמי לא נורא.
לומר לעצמי את בסדר.
לחזור ולומר.
זו תקופה כזו. הצטברות בתי קברות, וכתיבת סיפור כואב וחברת טלפונים ארורה מעכבת אותך מלחייך לעצמך.

ואת מיטיבה ללמד אחרים כיצד להמשיך הלאה, ללמוד מהתבונה המצטברת של מאורעות החיים, להפיק תובנות דבש ממרירות סירובים.

אבל את אינך לומדת מה שהיטיבת ללמד אחרים.

וכך את כלואה לך באותו כלוב שגזרת על עצמך.
והצבת סורגים,
וכבלת אזיקים
וטרקת את הדלת
ונעלת מבפנים.

What am I?

The cab driver tells me I am a strong women, that I have special energies. That I can change the world. For few seconds I do believe him.

The rabbi tells me I am on a very high spiritual level. that I combine diffrent worlds, that I bring peace to many people. I am not sure I can believe it. He tells me I am very sad. that I try to escape from the sorrow, that I convert the sadness into work. its not good for you he says. I believe him now.

My friend tells me her secret and I share it with others foregetting I was asked not too. I tell her her I am sorry. she forgives me. I still feel bad.

Matter of size

losing weight can /is/must be fun, so we are constantly taught by our mothers, women magazine editors and fat fighters instructors.

No one tells us about the dark side of weight loss.

we discover it only when its too late.

the size limbo.

not here not there. you are not your old size, but you havent reached the new one either. stuck in the middle.

It all looks a bit off. The skirt has this gap between its end and my waist, a gap visible enough to think I am waering someone`s cloths.
And it all become longer. As if I didn`t just lost some pounds, it seems I gained some inches.

shirts show to much flesh, the didnt before. If they dont show too much flesh the show extra fabric unde my arms, kinda "bat style". which was great in the `80, never again.

So tonight I just had to go shoping.
in my new - for the time being - size.

And it was fun.

Not becauase I didnt look good before.
I looked good.

Its just now I feel as if I look...

Great.

שרה

אֲנִי צוֹחֶקֶת כִּי לֹא יָכוֹל לִכְאֹב אַחֶרֶת
אֵיךְ אֶזְכֶּה לְבֵן וְשָׁכַחְתִּי אֶת מַעְגַּל הַיָּמִים?
פְּרִי בֶּטֶן לֹא יֵרָקֵם מִלֶּקֶט תְּפִלּוֹת.
לְהַקְשִׁיב לַגּוּף:
הוּא רוֹצֶה לָנוּחַ
הוּא מָאַס בַּתִּקְוָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֶדְנָה.
עִקְּבוֹת רַגְלַי בַּחוֹל מְצַיְּרוֹת מִלָּה
אוֹתָהּ רַק אֲנִי יְכוֹלָה לִקְרֹא:
עֲקָרָה

איתור סרבן גט - דוד שם טוב

בצעד חסר תקדים פונה הנהלת בתי הדין הרבניים לעזרת הציבור באיתור סרבן הגט דוד שם טוב, אשר מעגן את אשתו מזה כ-4 שנים ועקבותיו נעלמו.

בית הדין הרבני בירושלים פסק כי יש לכפות גט על דוד שם טוב וכי יוטלו עליו סנקציות הקבועות בחוק, ביניהם: מניעת דרכון, עיכוב יציאה מהארץ באופן קבוע, מניעת ניהול חשבון בנק, מניעת קבלת רישיון לעיסוק המצריך רישיון ממשלתי וכן מניעת העסקתו בגוף ציבורי מבוקר.

הבעל הסרבן נעדר מדיונים שנקבעו בעניינו בבית הדין ועל כן הוצא נגדו צו הבאה ללא שחרור בערבות. אולם לאחר שהובא לבית הדין ונקבע מועד לסידור הגט, נעלמו עקבותיו של הבעל וגם חוקר פרטי שמונה מטעם הנהלת בתי הדין הרבניים, לא הצליח לאתרו.

האישה נותרה עגונה ללא פרנסה, מכיוון שהבעל לא שילם דמי מזונות, שנפסקו לטובתה בבית המשפט.

בית הדין הרבני פסק כי בשל אי הגעת הסרבן לדיון יש להשית עליו קנס של 12,000 שקלים. הבעל הסרבן התנה את מתן הגט בהעברת המשמורת על הילדה המשותפת לידיו, למרות שלא היה עימה בקשר מזה 3 שנים. משהתברר לו כי האישה מסרבת החליט לנקום בה ולהיעלם.

בית הדין הרבני פסק לאחרונה כי יש לפרסם את תמונת הבעל ופרטיו ברבים וכי תמונתו תופיע תחת הכותרת מבוקשים באתר בתי הדין הרבניים.

לדברי משפחת האישה, הבעל הסרבן נתמך על-ידי בני משפחתו אשר מסייעים לו להסתתר באזור ירושלים, מסייעים לו במאבק המשפטי מול אשתו ותומכים בו כלכלית.

דוד שם טוב בעל מבנה גוף רזה ושיער חום, מעט מקריח. נראה לאחרונה באזור ירושלים, עובד כקבלן בניין.

כל היודע פרטים על מקום הימצאו מוזמן לפנות להנהלת בתי הדין הרבניים באחד מהאמצעים הבאים: בטלפון 02-6582805 , בפקס 02-6515499 או באמצעות אתר בתי הדין הרבניים שכתובתו www.rbc.gov.il.

אלו מילים מלחשות

ואלו מילים שמלחשות על גבי כי הייתי מוכרחה לברוח כי לגוף לא היה מקום בסבך ההתבגרות, ומילים של אחרים מבצרות את נפשי ומוחי מורה לי כאן בטוח להישאר כי הגוף הוא שדה קרב בו עולות שנים ומכבידות ונאגרים עלבונות אלף ויש לסייע בידם להתפוגג באוויר העולם, ויהי מה. ואף אם יהיו אלו מילים מוטחות מרות ולועגות עליהן להישמע ולהעלם. ואלו מילים שנאמרות בתוכי.

ומילים מתגמגמות בתוכי אני מדברת מהר מדי ואי אפשר להבין ככה שום דבר בכלל תדברי יותר לאט או לא תדברי בכלל לא מדברת בכלל רק אוכלת וקוראת והעונש שלכם שאף לא תדעו מה שרציתי להגיד לכם. ומתי הבנתי כי הגנתי נכשלה? מילים של אחרים שנאחזתי בהם היו חוצץ מהעולם שיראתי ממנו שאיים לגרוס את מי שאני ולאבדני מעלי בשיעורי חשבון במגרש המשחקים ומול המראה. מילים של אחרים טובות יותר מתחילה מהם וממריאה ומציירת. ומילים מזכירות מילים אחרות ויש שרשרת ארוכה של מילים שמתחברות ויוצרות מילים חדשות ומחשבות משונות אני צווחת באמצע הכיתה וכולם נועצים בי עיניים המורה מוציאה אותי. ומלכתחילה נגזר עלי לשתוק אך הבשורה לא נקראה והגיתי את כל מה שיכולתי לומר וכעת עלי לשתוק כי מילותי שלי רזו ונקמשו.

אני אומרת שכואב לי בגוף ולא יכולה להצביע על איבר כואב. זיכרונות לוחצים על עמוד שדרת רגש שנאה עולה אני נועצת את כל כעס הרופאים וההרדמה ולמה לא אמרו לי מראש ואיך שכאבו לי כל הזריקות ולמה בכלל מגיע לי ככה לסבול. אני בת ארבע עירומה וצועקת על הרופאים. ולאשפז את סבתא והמחלה של אבא אני שונאת בתי חולים בכלל. ונועצת את הכאב בגב.

הוא מתפוגג. ומתי גיליתי כי את ספר הבשר אני רושמת?
דומני שבעליית אחד המטוסים אל שמי מרום לאחר שדיילת מציעה קפה ותה נוכחותי לדעת כי כל מילותי מתחברות לאותו הדבר ממנו אני יראה ובתוכו אני מבוצרת. הגוף. ואני ממפה את זיכרונות הגוף בגיל ארבע כואב מביש משהו בבטן אינו בסדר עוקבים אחרי מה אני מכניסה לפה, מרביצים לי על היד אם תופסים אותי אוכלת שקדי מרק. והגוף הזר בארץ נוכריה בגן גוזרים תלתלי נייר לסינדרלה ונוסעים לבקר ילדה שגרה בחווה רחוקה. ואני מקפידה שהבובות שלי יאכלו אוכל כשר בלבד. הדיילת מגישה לי את המים המוגזים והקרח, אני לוגמת את המים בשקיקה והלחץ על הרקות משתחרר, הראש מתרוקן מהמחשבות הרודפות אחת את השניה ואינן מותירות לי מרחב לנשימה. ובשעה שאני נושמת ראשי מתחדד ולפתע נוכחות הגוף והנינוחות בו משרתות אותי ואינן מתנגדות.
וכך אני מנסחת לעצמי את עיקרי ההרצאות, שפתי היבשות מאלצות אותי לחפש את השפתון למרוח אותו וללקק את השפתיים טעם אוכמניות. מתחתי נפרשים הרים שויצרים בהם ערוצי נחל קפואים ועצי אורן. התנסחויות מסורבלות שלי שמותירות אותי מרירה. איני מוכנה לעבור על כתב היד שלו, אם הוא אינו רוצה בי אין סיבה שיקבל את שירותי. את תסכימי לערוך כתב יד שלי? זה משהו שאני עובד עליו עכשיו, אולי זה יהיה רומן, קטעי סיפורים בהמשכים. ואני נענית, בוודאי, בשמחה. ולאחר שלוש שעות אני מגלה שעדיין אני יכולה להעלות חיוך על פניו. אני מתמכרת לידיעה הזו ובראשי מעבירה אצבעות יד ימין עדינות על חזהו הקמור. מילים שאני אומרת עמומות מדי ואינן מדויקות אני גסה בדיבורי מנסה להצביע על חולשת כתב היד, חוסר הבשלות של הדמויות, אופן התיאור אינו מעמיק דיו הדמויות נותרות שטוחות אני בוררת מילים לא נכונות הולכת סחור סחור והכל כדי להשיג עוד דקה איתו. ולבסוף האמת נחלצת ממני. העלילה אינה מעניינת הדמויות תקועות בשלב התבגרותי חסר קונפליקטים הגובל בשעמום הן שטוחות הן מייגעות הן אינן מעניינות, גם לא אותי. באותו יום לא ידעתי שסיפור קצר שלו יתפרסם ויזכה לתשבחות ואיך אני אחלום בלילה עתידי שבשרו מתקרב לבשרי ואני מפרידה את איברו מאיברי. אני מסיימת את השיחה בינינו, מציעה לו טרמפ, הוא מסרב. שלושה חודשים קודם, שבוע לפני ניתוח הצעתי לו את שפתי והוא סירב. ישבנו אז והוא הסביר לי לאט, בעדינות מחויכת שזה לא הולך לשום מקום, שלא נעים לו שהוא עושה לי את מה ששנוא עליו. אני מרגישה בקור מתחיל ברגלים שלי ועולה למעלה הוא מסביר שזה לא קשור דווקא אלי הבטן שלי קרה עכשיו ואני פותחת את הפה שלי אבל הפה שלי נורא יבש. הוא שותק והגב של החולצה שלי רטוב הוא שואל אם אני רוצה לשפוך עליו מים. אני לא. אני מים? אני לא יכולה לעמוד על הרגליים. למה? פעם הוא ראה את זה קורה. לא איתי. אולי עדיף שלא אומר אבל אני אומרת. שחשבתי שזה יכול להצליח בינינו שחשבתי על איך זה ירגיש לנשק אותו. הוא שותק. הוא שותק. הפעם אני לא מציעה לשלם. אני יוצאת לחפש מונית הוא יוצא אחרי. עוצר לי מונית. בתוך המונית מחכה לי הבדידות התקווה הנאכלת וההלקאה העצמית. אסור היה לי לקוות.

הדיילת מגישה את המנה העיקרית, הריח המתובל אינו מתאים לאישה המהודרת היושבת לימיני נעלי זמש מוקפדות, ציפורניים עשויות שער מוכן וחליפה שחורה ומתחתיה חולצה ורודה, גם לה קר בטיסות שנינו מצחקקות סוגרות את המיזוג ומרימות את מסעד היד. אני רוצה להראות כמוהה. חיוך מדויק. מוכנה לכל. התיק שלי גדול מדי ובו דברים רבים שאין לי כל צורך בהם המחביאים דברים להם אני זקוקה. כמו כדור נגד כאב כי הכאב בצד לוחץ חזק מדי והמים האלה בכלל לא עוזרים.

הרופאה מסתכלת על תצלום האולטרא סאונד שאני מגישה לה. מבע פניה רענן, עיניה הכחולות טובות, היא לובשת חצאית שאינה באופנה, פניה עגלגלות מעט, וחיוכה חם ומדבק. היא מקשיבה לי, אני רושמת לעצמי. היא מקשיבה, היא מישירה מבט לעיני. היא מנסה להרגיע אותי. גל חרדה חובט בחופי. ניסיונות הרגעה מבשרים לי כי סכנה קרבה, ויש לשתות מים ולהרגע ואיני יכולה. אני צריכה לשרותים. רק לא לחשוב על מים. אני מנסה להיות ילדה טובה, עונה לכל השאלות. ממתי הדימום חזק? ואיך המחזור? ואני עייפה? אני מאד עייפה. ומתגעגעת ללונדון. ומתגעגעת אליו. וכמה פחדתי שאדמם אצלו במיטה, ואיך לא עצמתי עין לילה שלם. היא מזמינה אותי לעלות על מיטת האולטרא סאונד. אני צריכה לשירותים, אני עולה לאט כדי להימנע מתנועה חדה שתרגיז את השלפוחית. אני משפילה את החצאית שלי, מיומנת בתנועה הזאת. אני עולה לבדי על המיטה. בחדר הקבלה הייתי היחידה שהייתה שם ללא בעל. שישבה לעצמה. שכביכול קראה בספר. אני יכולה לעבור את זה לבד, הנה אני עושה את זה לבד, היא מניחה את הג'ל הקר על בטני התחתונה, עורי נמלא ברווזים זה קר ודביק ואני צריכה לשירותים. היא מניחה את המכשיר ומגלגלת אותו על הבטן. והנה זה. זה עגול קצת. והנה זה. זה לא נראה סרטני, זה סימטרי מדי. זה גדול. והנה רחם שלי בצד קצת, דחופה על האגן. בגלל זה הכאבים שם? יכול להיות היא עונה. עיניה מיטיבות איתי. היא מתארת את המיומה, מספרת לי שזה שכיח יותר אצל נשים בתולות. אני מתפלאה איך שלא הסבירו את זה בשיעורי אישות. בכיתה י"ב כבר לומדים על המקווה, אך לא לומדים מה לעשות עם התקווה והציפיה וההמתנה מיותרת השנים, ועם האשמה. נסענו למושב בהרי ירושלים ביקרנו כולנו במקווה. החלפנו צחקוקים ומבטים ניסינו לנחש מי תהיה הראשונה שתתחתן ותלך למקווה. בערבים שרנו גיטרה וטיילנו בהרים מחשבות על סוף שנה וקיץ ותחילת החיים וצבא או שירות לאומי והמיקווה. היא מתארת בפני את האפשריות שיש לי. אני לא רוצה ניתוח. לא רוצה צלקת. לא רוצה גידול בבטן. מסתפקת בהורמונים שהרופא נתן. ונראה מה נעשה. עונש על שהרגשתי אהובה והרגשתי גוף חיה לא זיקוקים אלא תזמורת קונצרט ואני מנצחת אני מובילה. ומתי למדתי להרעיב את הגוף, ממתי התחלתי לחשוב שדווקא בהימנעות הגדולה תצמח ישועה ואתרחק מזה הגוף?

כבר סיפרתי לו הכל עליך. מה היא כבר יודעת עלי. הוא לא כל כך צעיר. בן שלושים ותשע. אני כבר הרבה זמן רוצה להכיר ביניכם. הוא יודע שאת לא נראית טוב. אני לא נראית טוב? מנסה להציל את כבודי.

הוא עייף, זקן מכפי שנותיו מדבר על השרות הצבאי שלו. שיניו צהובות. הוא יסגור את המקום הזה. המטבח נראה מטונף. אני מכיר את שוק מחנה יהודה ואת וואדי ג'וז. ואדי ג'וז? הרבצתי שם לערבים. הוא מגחך וחושף את שיניו. הוא מגחך. אני משתעלת. ומבקשת חשבון. לוגמת את התה במהירות, הוא חורך את גרוני ואינו מקל ולא במעט על הדחיה שאותה אני חשה. האם אי פעם ישב בחור מולי ומצא אותי מגעילה כל כך? אני יוצאת מהבדיקה, משלמת ואוספת קבלה ממהרת לשירותים נועלת את התא ובוכה. משתינה ובוכה. ההקלה על השלפוחית מענגת אך אין בכוחה להקל על הדמעות שלי לא מפסיקות לבכות מילים של רפואה עולות בי. למה הגוף שלי עושה לי את זה? אנחנו יוצאים מבית הקפה אני מקפידה לשמור על מרחק ממנו הוא מנסה להתקרב ואני מצטנפת. הוא מבין ופוסע אחור שואל האם למסור דרישת שלום . רק אם אתה מוכרח. בטיסה ממוסקבה לסמרה ישבתי במרכז המטוס במושב הסמוך ישב גבר בן שישים לערך עור כהה ומבנה פנים אסייתי. הוא חובש כובע חום כהה. הוא הבחין שאני מסרבת לארוחה הכוללת כריך עם בשר חזיר. גם הוא מסרב. מוסלמי. הוא שואל אותי לאן אני טסה. אני עונה. הוא שואל אותי אם אני נשואה. הוא שואל אותי אם יש לי אבא. ההלויה של אבא היתה יום לפני ט"ו בשבט ושמים קודרים עטו כחול חגיגי כמו שאבא אהב. כל הדברים שאינם לי הוא מבקש לדעת עליהם. ומה אני עושה באמצע הלילה חוצה את רוסיה אם אין לי אבא ואין לי בעל? מי ישמור ויגן עלי. עלי לכתוב את תפילותיי שאחרת לא תאמרנה ומכאן לא תתקבלנה אני כותבת את תפילותיי שאין מי שיפטירן מלבדי אני כותבת את חיי שאין מי שימלאם מלבדי. לא שמעתי מוזיקה קרוב לשבעה חודשים והשקט שמילא אותי הקשה עלי תפקודי יומיום לא היה לי לאן להימלט כל מקום היה מלא בצער ואין אתר פנוי מליה. והמילים המלחשות על גבי הן מילים שאין לי למי לומר אותם כי אנשים שאהבתי הלכו ממני ואני יכולה לזעוק אך אין לקולי תהודה ואני מלחשת לכל עבר מסננת מילים או מוטב, שותקת. בביקורות הדרכונים הפקידה מסתכלת על תמונתי ושואלת לשם אבי. אני לשניה שותקת ועונה.
ויש את הרעידות במעלה השוק שמצחיקות את הרגל שלי.כיווץ כיווץ. תנועה פתוחה דם נמרץ מגיע ונסוג. דרושה הליכה של שלושים דקות במישור או עשרים דקות בעליה כדי ליצר אותן. אני מתאווה להתמכר אליהן אך אין בכוחי. יצר ההתמדה ניטל ממני. אני מבקשת להחזירו ולהטמיעו בכל מערכותיי. אך לשווא. אני מבקשת רעידות גם בזרועות אך הכתף אינה מרשה ואני מקשיבה לה. ושנאת הגוף, מתי היא החלה? כאשר הבחנת במבטי גברים חושקים עוגבים? האם בבוקר עת התבוננת במראה והבחנת בעיבוי הירכיים ודלדולה של הזרוע? מתי זה התחיל? מתי הפסקת לאהוב את עצמך?

הוא רוצה לגמוא מרחקים ומתייעץ איתך. הרי את יודעת כיצד לנחות בבטחה ויש למידע שבידך חשיבות עצומה. את מפנקת אותו בדקות יקרות ערך. האם הוא מעריך זאת? מכינה לו רשימות טלפונים ושולחת את שמך לכל עבר כממליצה, והתקוה טמונה ועומדת בחלל החדר כמו הריח העז הצהוב של החרציות מחממות את ליבך והאצבעות שלך מתלכלכות באבקנים ומפרות כל אשר הן נוגעות, עומדת כחיץ בינך ובין העולם. ורק החודש שיעבור יבהיר לך עד כמה קיווית לשווא. מילים שפזרת ללא דעת לעולם לא ישיבו את מי ששם ליבו לגמוא מרחקיך.
במטוס אתמול ישב זוג בשנות הארבעים שערה מתולתל ומבטא של מרכז ארה"ב מתגלגל והיא אהבה את בעלה ונישקה אותו והוא לא היה יפה בכלל. והרכבת נוסעת צפון מזרחה ואיך הרבה אנשים גרים במקום כל כך קטן ואיך יש להם מקום בחזה לנשום?
בראשית אפריל העצים עדיין ערומים זוכרים את הקור שספגו ועדיין לא אזרו אומץ לשגר ידיים חדשות לתוך האויר המצונן. למרות השעות המתארכות והציפיה לקיץ הם מתעכבים עומדים כמו מסרקים ומחביאים בינהם בתים וצבאים. ועירומם צובט צריך שיהיה כאן ירוק כי השמש מתחבאת היום והעולם מתנהל לו במונכרומיות שלא מאפשרת לחייך או להאמין שמעבר לעננים הנמוכים השמש מחכה.
ומטוס תכף ינחת ואת מתהדקת לכיסא מנערת את הרגליים ומעבירה את משקל הרגל מהבהונות לעקב. ותכף מטוס בך ינחת ותיאלצי להסתגל לאותו יומיום שאת יראה ממנו. ולהיטיב את שערך תוכלי ולחלום על חליפות מהוקצעות ולעטוף בלק את הציפורניים. ואולי להתקשר אליו ולומר כמה מילים מפייסות, ולבנות שגרה מלבנים קטנות של מטלות ומנהגים יומיים. אך עדיין, מילים שבך יסרבו להאמר עד תום ולהתרוקן משנאתך העצמית, ומילים מתגמגמות שבך יטעו את קוראיך, שלבטח לא הבינוך וראו בך אשה אחרת ממה שביקשת את נפשך להיות וממה שביקשת את פיך לשתוק אותן מילים גחמניות מוטב ולא היו נאמרות בכלל כי בהן אין פורקן ואין תשועה ואין נחמה ואולי אבדתי כאשר אבדתי ואת תנשמי עמוק ולעת ערב משהו ממך יתגעגע וישאף להמריא, או להאמר באהבה שאינה תלויה בדבר.

נשים חסרות משקל

על מה יניחו נשים בהירות
חסרות משקל את מותניהן?
נגוסות ירכיים, מדולדלות
עמידה על מה יניחו את דעתן?

ואיך נשים כאלו יגנו על עצמן
מגברים בנעליים
גסות, מאמהות רעות?

Lessons I have learnt from my cat

I moved to Abu Tur two months ago. The flat is not too big, but there is a balcony.
Soon as I decided to move I realized its time to fulfill my dream of owing a cat.

Growing up we had a cat, my sister brought it from the army. I wanted to call her Margaret or maybe even Elizabeth. My father thought Shunra (cat in Aramaic) would be perfect. My sister wanted Mitsubishi. We called her Chatulah (a cat in Hebrew) at the end.
She was Siamese. She was mean. She was taken away from her mother too young. I loved her. She lived with us for 15 years, she witnessed the happy moments of a house full of guests for Pesach or Chanukah parties. We had to lock her in the room I grew up in, during the Shivah we sat after my father died.


I told my friends I am looking for a cat. My friend Sarit worked on the Srugim set. The soundman Motti had few kittnes to offer. And on the day I met Leonard Cohen , me and 45,000 more Israelis, I got my cat. She is white and funny. she makes me laugh. its a lot nowdays.

I thought to call her Suzanne, but "chatulah" kept slipping out.
So I call her Tulah. I was told it means silence in an African language. Suits her.

What have I learnt from her?

You see, I have done some reading. The intenet is great for that too. It happens to be that cats as opposed to dogs don’t understand the concept of punishment. One must NOT shout or het a cat as it will only make the cat aggressive.

So how to educate a cat?

It works with rewards. When she does her stuff in her sand box she gets some cream cheese. When she tears her special card box and NOT my sofa she gets some tuna fish.

It’s interesting. It demands me to notice and acknowledge when she behaves properly .giving her respect when she derves it.

It makes my think about education. About how I educate or interact.

Am I that good with positive feedback? When was the last time I told I friend how much I appreciate her advice? Have I ever tried this with my colleagues? Family members?

So Tulah- thank you. You are making me a better person.

And please do not tear my red sofa. ok?

היום יהיה יום טוב

כי הלכתי ברגל לעבודה
והאזנתי למוזיקה שמצחיקה אותי

כי היום לא אחשוב על אנשים שמתו .

אוטוביוגרפיה הכרחית

ומכל מה שביקשתי בתפילותי ביקשתי שיטת הכרעה. וגם כשזו נעלמה ממני גמלתי בלבי לתור אחריה. הייאוש של החורף נסע לניו יורק וקיבל הצעת עבודה. בוקר קריר עם שמש נוקבת בגדים שאינם מתאימים לראיון עבודה הליכה זריזה מתחנת הרכבת העיר מתעוררת אני נחושה בכישורי התפקיד מוצע לי. בגופי אני יודעת שאני לא יודעת מה אני רוצה. כשהתחבטתי בהצעה הבנתי כי אני רוצה להישאר בארץ ולהיות אמא. שהיותי לא פוריה ולא מפרה ולא מזינה ולא מקיימת ולא מכילה מעכב אותי להיות מי שאני רוצה להיות ואיני יכולה להיות כך יותר ערירית ומרירה ושוקטת ויש בי את הכוח להוציא אל הפועל והדבר גדול והוא תלוי בכשרון ההחלטה שלי ונשימה עמוקה לתוך שורש החיים. ואיני יכולה להתכווץ יותר כשרואה אישה בהריון כי אם לא אתכווץ הקנאה תפרוץ ואז אכעס על עצמי ואלך ואוכל שוקולד. ואני רוצה להיות אמא עם ילד ועגלה וגן שעשועים ותשובות מוכנות כששואלים אוי, נו אז מה קורה. או כשמישהי משוויצה בהריון שלישי אני אוכל לחלוק איתה את הבחילות והתנודות במצב הרוח. מוצא מכובד ממעגל הרווקות שאינו כרוך בחתונה מביכה עם מוזמנים לא רצויים ומתנות שיש להחליף מי יודע למה כי כבר יש לנו כבר הכל נכון מתוקי? ובתנועת אומץ לא רצונית פגשתי בו. והוא כל מה שרציתי. והוא גבוה בהיר עיניים. שיניים טובות. איש עולם ותארים. איש ספר ותרבות ולשונות רבות. ולא יכולתי להרשות לעצמי אותו ומשום כך יכולתי להרשות לעצמי אותו ומכיוון שהוא לעולם לא יאהב אותי הוא גם לעולם לא ישנא אותי או ידחה ממגע גופי. והוא לעולם לא ימאס עלי או יחנוק אותי ולא יתן לי מרחב כי לעולם לא נחלוק אותו עולם רק נגדל ביחד ילדה יפה. בלונדינית. היא תלבש שמלות לבנות או ורודות ויהיו לה נעליים חמודות וליומולדת שלוש שלה היא תקבל אח קטן. ובינתיים אבא ימצא בן זוג ויגור איתו ולאמא יהיו כמה בני זוג והאיש ההוא שהיא תמיד חלמה עליו יהיה שלה לכמה שנים הם יגורו חצי ביחד ויהיה לה טוב. היא תגיע לגיל ארבעים רווקה עם שני ילדים והיא תחגוג את החופש שלה. היא אמא ואישה ויש לה המון אפשרויות והיא חופשיה מהצורך להוכיח כי היא יכולה להיות אמא והיא חופשיה מעולו של בעל. היא לא צריכה לבשל לאף אחד חוץ מלילדה שלה ולתינוק החדש וגם בשבילו כשהוא מגיע אבל אז זה בסדר כי הוא גם הולך. והוא איש של ספר ודיבור ומחשבה והיא גדלה מלשוחח עימו. השיחה שלהם עוברת לרמת המטא וההפשטה והכל בעומק הדברים והם שניהם רציניים ולילד שלהם יתקעו מכות אז הם ישלחו אותו לחוג ספורט והם ימצאו פתרונות לכל הקשיים כי ביחד הם יכולים.

היאוש של החורף לא חלם שהוא יפגוש את השמחה של שלהי הקיץ. הייאוש של החורף ויתר על משפחה ומצא פתרונות אחרים. כי מאז שהיא פגשה בו והחליטו ביחד כי הם רוצים להביא ילד וסיכמו חוזה עם פרטים ובדיקות זרע ופרופיל פוריות משהו בה נרגע והתפנה והיא פגשה בו. שמשמח אותה. ויש בה אויר כמו שאף פעם לא היה והיא חיה יותר ויותר וצלקות לא מפריעות לו הוא חושב שהיא מגזימה. ויש לו לב נדיב ונשמה רגישה. והיא אוהבת אותו. כי הוא גורם לה להרגיש אישה. שמגיע לה ככה להירצות על ידי אחר ויש לו סבלנות עבורה והוא שם בשבילה והוא עוזר לה עם הקניות ועם הכלים, והוא מבין שקשה עם הניירות של הבנק ושצריך עוזרת אישית או עוזר אישי. אותו. והוא שם בשביל כל הפרטים הקטנים. והוא שם בכל שעה ומכל מקום הוא שם עבורה. שלומה הוא עניינו. וההוא מרגיע אותה שלא צריך למהר ולא צריך מחוייבות לגבר אחר ולא צריכה להיות כרוכה אחר בעל. אבל ההוא רוצה משפחה. והוא יודע שזה מפחיד אותה אז הוא לא אומר את זה אבל זה נמצא באויר כל הזמן והיא מרגישה את המילה נלחשת גם אם היא לא מאותרת והיא לא יודעת מה לעשות ובאיזה חיים לבחור. ושהוא מתחיל לדבר על חתונה ושמות משפחה משהו בה מסתמר וקופא היא נחסמת אורה בעיניה חיים אטומים שגרתיים צבועים באפור ובעל לטפל בו. אז היא נפגשת עם שניהם. האחד מזין את גופה ומספק צרכיה והשני הוא הרוח והביטחון הבסיסי שהיא לעולם לא תהיה כלואה.

ויש גם קול האומר כי במשפחות קורים הדברים הנוראיים ביותר וזה קול שהיא שומעת ולא יודעת מה לעשות איתו. ועל משפחות מאושרות לא כותבים כי הן לא קיימות ומשהו בה נרתע ורוצה להוכיח כי יש משפחה מאושרת ומה שהוא בה זוכר את כאבי הגדילה והבושה בהורים והכעס על אחות שמציקה ובושה במשחקי המין של גיל ההתבגרות. אולי משפחה זה כואב אבל ילדים? ילדה בלונדינית בשמלה בהירה רצה לה בגן שעשועים בין המתקנים בודקת את רגליה ומהירות הריצה בסנדלים החדשות הקוקיות שלה נחבטות בפנים והשיער מדגדג אותה, ראשה פונה לשמש היא מסתנוורת מכווצת עיניים לשניה והיא מועדת נופלת חוטפת מכה בברך שתיקה נשמעת והיא מתרוממת לאט לאט בכבדות. יד שמאל עצרה את הנפילה, הברך נשרטה והבכי מתחיל בעיניים עלבון הנפילה וההישמטות ומשקל הירכיים מכביד על ההתרוממות. והיא האישה שאני. ואין אבא שינשק את הפצע.

ואיך אישה אחת שהיא בקושי מטר חמישים ושמונה יכולה לרצות לחיות עם שני גברים ולהרהר בשלישי שיודע לארוג מילים ביופי שעין לא חזתה בו וכשהוא מדבר היא מזהה את המילים עליהן ויתר ומשהו בו מרגיש קרוב והיא כבר חודשים מתפוצצת מתחושת המוכרות הזו שהיא אינה יכולה לדבר עליה איתו למרות שהיא מזהה את אותה התחושה ממש בעיניו אבל אין לדבר על כך כי אם הדבר ידובר הוא עלול גם להעלם והיא בקושי מטר חמישים ושמונה ואפילו אינה שוקלת מאה קילו כלומר אי אפשר ליצור ממנה שתי נשים היא רק אחת ואיך יש בה תיאבון ופנאי לכל כך הרבה גברים? ומדוע הם אינם מתפרשים על פני שנים שונות מדוע הם מתגלמים כולם באותו הזמן ממש כאילו שיש לה כוחות מיוחדים כאילו היא פיה או גיבורת קומיקס אבל זה החיים שלי הפשוטים היומיומיים ויחד עם זה שיחות טלפון שאיני רוצה לקיים ומשום כך מעדיפה לשלוח הודעה אבל אז אנשים מתקשרים אלי בחזרה ואני לא יכולה להתמודד עם הדיבור שמילים שלי כל כך ספורות ואין לי כוח למילים וכל אחד מהם מצריך מילים משלו אחד מילים ארוכות זרות של חקירה ואנליזה והאחר דורש מילים פשוטות הברות שניתנות לשמיעה קול שמתקשח בניגוד לרצונך והשלישי את אינך יכולה לדבר מולו כי את כל מילותיך הוא העלה בך ואת אינך יכולה לבייש עצמך במילים שאינן משלו או משלך ופתע שגיאות בעברית בך עולות. והוא אמור להכנס בכל רגע ואת מזהה אצלך התרגשות ואינך יודעת מה לעשות בה. והאם היא מסמנת סכנה. סכנת הישמטות או שזו התרגשות של תקוות ההיחלצות הגדולה?

ואת יושבת מול רופא הפוריות וההוא איתך ושאלות אינטימיות נשאלות ואת עונה. תאריך מחזור אחרון. מסקנות הממצאים. הצלקת. לא היתה חדירה לחלל הרחם. והוא יושב שם והגוף הנשי הנפרש לפניו אינו נעים לו ואת בוכה בשירותים שאלוהים למה זה מגיע לך. ואיך קרה שהחיים שלך ככה והוא אפילו לא מסוגל לחבק אותך. ואם הוא לא מסוגל לחבק איך יהיה מסוגל לחבק אותך. ואת שוכחת את הניירת בשירותים ואת לא חוזרת לשם. אתם תנסו בבית ואם יהיה צורך תחזרו אבל מקום שראה חולשתך אינו מבשר בך טובות. ומרגע ההוא נולדו עיכובים או דעך הצורך את אינך יכולה להסביר והוא עיניו פגיעות ואינן יכולות לשאול שאלה עם רסיסים מרובים. וילדה בהירת שיער מאחורי שרה קול דודי הנה זה בא. קול דודי הנה זה בא ואת שואלת מה זה אומר ואיזה סימן זה. ומי הוא הדוד ואיך את יכולה ליצור סיפור חיים אחד מכל מה שקורה סביבך ואיך בכלל יש לך זמן לעבוד עם כל זה. ואיך ניתן להפריד ולנתק את כולם כמו חלקים של עוף קר שיצא מהמקרר ביום שישי ויש גידים סמויים ועצמות שמקשרות בין חלקים כמו המשולש ועצם הגב או הכנף והחזה או המשולש וכרית שומן הזנב שיש להפריד גם ביניהם שאת מנסה לחתוך לקראת בישול והסכין מחליקה מהיד ואת נחתכת ולא התרנגולת וזה ככה בדיוק הידיים שלך רטובות מהמגע עם התרנגולות ואת לא מצליחה להפריד וכל הניסיון הזה גורם לך כאב

ואת מרבה למעוד ולפול. ואת יכולה להמשיך ולהאשים את כל הנעליים שבעולם אבל את יודעת כי את נופלת כי את לא יכולה יותר לעמוד בכל האפשרויות. ואת נזקקת לנפילות הללו לראות שאין מי שיתפוס אותך ואת נחבטת באספלט ברחוב ראשי סואן בלילה לוקקת גלידה או ברחוב צדדי בצהרי יום שישי חתול צדדי פוסע והאספלט רך לך כי רק הנפילה ההיא ולא ביתור התרנגולת יכולים לתת לך משמעות כי את זקוקה למכות היבשות לפצע שנפתח לכאב יד שמאל כי הם מרתיעים על מגבלות היותך ושאין מה לרחף. יש לשקול כל צעד בצורה מדודה. צעד צעד להרים את העקב לכופף את הברך להרים את הירך להכניס את הבטן לנשוף אויר להוריד את הירך להוריד את העקב להרים את כרית כף הרגל להרים את עקב הרגל השניה לכופף את הברך להרים את הכרית להרים את הירך להכניס את הבטן לשאוף אויר לנשוף אויר לחייך להחזיק את התיק והילדה הבלונדינית מחייכת אליך, יש לה גומות חן וירכיים שמנמנות את מזהה זיק של צחוק בעיניה וקולה מתגלגל עד אליך את אומרת לה שזה לא כואב לגדול שיש חיים מאושרים שתדע לה שיש במי לבטוח, ויש טעם להתבגר ואין סיבה להחביא את קמטוטי החיוך ולהימנע מהצורך בנוכחות גבר אחד קבוע ויציב בחייה. שמותר לאהוב ולחייך ולבטוח ומותר לרוץ ברחוב, על המדרכה עם ידיים מושטות אל על אל השמיים אל העצים ולצחוק בקול גדול בפה מלא כי היום יפה והעץ ירוק והשמיים תכולים והעננים הם שם והוא שם מחכה לך ומותר לשמוח. ואל לה לילדה שהיית לשכוח זאת לעולם. ואת כותבת את כל זה כי לא העלית בדעתך מי יאמין למילותיך הנאמרות חיות חותכות בבשר אבל ממילה כתובה מצפים לפחות אחריות. וכך אני יוצרת לי מרחב שבו מציאות יומימית שמכה בי ואינה מזמנת לי אפשרויות הכרעה. ומכל מה שביקשתי בתפילות ביקשתי שיטת הכרעה. ולא מצאתי. וכל מה שהיה כלא היה.