יום שלישי, יולי 15, 2014

I cannot work.

Can’t work. Three weeks now I haven’t been able to work. I mean, I come to work. Sign in on the Jewish Agency computer. Make myself a coffee. Sit down in front of the computer. Participate in team meetings. Politely answer the phone. Read emails, send emails. Talk at the Shlichim Conference, prepare materials for the seminar in New York. But I’m not really here at the computer. My mind is somewhere else, not focused on the emails reaching me, my mind is not here.
Over the last two and a half weeks, from the moment I heard of the kidnapping of the three youths Eyal, Gil-Ad, and Naftali (may the Lord alone avenge their blood) I’ve been existing between murmured verses of the Psalms. “A Song of Ascents. Out of the depths have I called Thee, O LORD. Lord, hearken unto my voice; let Thine ears be attentive to the voice of my supplications.” And the cry rises climbing the hills uprooting and hurting. “A Song of Ascents. I lift up my eyes to the hills. From where will come my aid?”
At word of their funeral something shuddered and snapped. I ignored the horrific information about the nature of their deaths, and grasped tightly to all mention of the nobility of their mothers and fathers.
The torture of Mohammed Al-Hadir, and his sinful murder at the hands of some Jewish youths sent something fundamental inside me insane. The fact that young Jews could so abuse a Palestinian youth is something I could not comprehend. And not because we Jews are better or morally higher than those of another nation, but because in our near past we ourselves have been slaughtered thus. And it is incumbent upon the victim to destroy all the weapons of the attacker, not to take them to his heart.
I have an inner voice that tries to tell me that “these are not Jews”, but I know that to turn my eyes away from these murderous youths is to turn away from the evil that is sown around us, and whose end is to increase evil and pain. It is for me to look into the evil, to understand it, and to add to it love.
I am working on this. I gaze with love into the large and wise eyes of the Arab kindergarten teacher of my daughter. Reem. Clouds in Arabic. I ask her how she is, and how the fast is going. We laugh together. We don’t talk about it. But it is there.
And now “Defensive Edge”. And a second siren in Jerusalem. At the first siren my first-born girl of nine months then, was producing her first tooth. We reached this second siren with another girl, and she already has three teeth. The girls slept through the siren. They don’t know how terrified I was that night. Yesterday the kindergarten of my eldest was closed and she came for a fun day at Mom’s work. A fun day of drinking chocolate and drawing with marker pens. Without understanding that the kindergarten was closed because it has no shelter.
Today she is at kindergarten. And I am at work. But I am not here. I check news sites, flicking here and there. Terrified at every notice of sirens in the center of the country where our families live, and mostly craving for the healing of an aching soul.

And perhaps a healing is on its way. The upcoming 17th Tammuz, in remembrance of the siege of Jerusalem, will be dedicated this year to co-existence. The Muslims are fasting now. It’s Ramadan. And on this coming Tuesday their fast and our fast will unite. As a mitzvah-observant woman I am exempt from such small fasts up to two years after giving birth. This year, as an Israeli citizen, I feel obligated to this civic fast. Fast to scourge the evil and senseless hatred in me. To teach of senseless love, to look squarely into myself.
And better to fail at senseless love than at senseless hatred.


http://makomisrael.org/blog/shlomit-isnt-able-work-confessions-tough-times/

יום שישי, ינואר 03, 2014

פמיניזם דתי ללא חוש הומור משמח אותי - קונגרס הפדלחו"שיות השני ראש חודש שבט התשע"ד


בפעם האחרונה שנשאתי דברים בפניכן, היינו בכנס קולך בבר אילן, ושם הבטתי אל הפמיניזם הדתי מתוך החויה הכואבת לעיתים של הזהות הנשית דתית פמיניסטית. היום אני מבקשת להציג מהלך הפוך, חגיגי, ולהציג בפניכן את מה שמשמח אותי בלהיות פמיניסטית דתיה. פמיניזם דתי ללא חוש הומור משמח אותי כי חווית חוסר המובנות הבסיסית אצל כל כך הרבה נשים פגה. יש מקום שבו מבינותים אותי. יש מקום בו מקבלים אותי. יש מקום כזה שגם אם לא מסכימים איתי, תמיד תמצא הדרך העדינה לומר לי את זה, אלא אם אני טרול, ואז אני בבעיה. המקום הוא בפייסבוק. מזל שלא שבת היום.

פמיניזם דתי ללא חוש הומור מצחיק אותי כי מרוב שהנשים האלה קיצוניות ולא רואות בעינים, ושונאות גברים כל היום הן המציאו שפה חדשה. חברותים מבינותים יקירותים הולכתים. וזה נשמע אידיוטים. נו, באמת. ויש להם מעגלות שיח, וטריגר חשופית, מה השלב הבא? זה ממש מדרונה חלקלקה. כי יצרנו שפה שנוחה לנו, שמנכיחה את הצרימה שסירבנו להתרגל אליה כשפנו אלינו בלשון זכר, ואנחנו מתרגלותים את השפה הזו ביחד כאן, שחור על גבי פייסבוק.

פמיניזם דתי ללא חוש הומור מצחיק אותי כי הנשים האלה ממש לא חכמות. במקום לגזור קופון ולנוח עוד ארבע שעות בשבוע, הן מגדילות ראש ונעשות חזניות-גבאיות-מסדרות תפילה. במקום לשבת בבית בשבת עם עיתון וכוס קפה על חלב סויה, הן רצות לבית הכנסת, מתעטפות בטלית (תפילין זה רק למנחה של יום שלישי) ובמקום לשבת מנומנמות ולרכל בבית הכנסת הן רוצות לתפוס תפקיד. להעביר דבר תורה, לקרוא בתורה, להיות חזניות. כל מה שכבר נמאס לגברים לעשות הן רוצות. לא מבינה אותן. מצחיקות אותי.

כי בשנה וחצי שאנחנו פועלות גדלנו וצמחנו. כמעט 6000 חברות, שלוש חברות מועצה, דוברות קבועות בכלי תקשורת, ראיונות בעיתונות ובטלויזיה, שרון מייבסקי אצל קרן נויבך, מיכל ברגמן בתוכנית בוקר, אמונה קליין  -אין אתר פנוי מילי.
ואני בטוחה שגם שכחתי כמה חברות, כותבים עלינו בעיתונים ובאתרי אינטרנט. ונהיינו מטבע לשון.

כי הפכנו לבית לאלו המרגישים מודרים- להט"בים, מזרחיים ומזרחיות, נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, רווקותים וגרושותים כל אלה מצאו בית פתוח אצלנו כי איפשרנו לנשים וגברים רבים להתחבר מחדש לעולמם היהודי, ראשית על ידי מתן לגיטימציה לכאב ולספק, ולאחר מכן על ידי אפשרות להמשגת חוויות ורגשות והנפלא מכל זה קרה באופן לא מודע. ויותר מאשר בעבר בנותינו ואמהותינו חוגגות, משתתפות ולוקחות חלק פעיל בחיים היהודים. יותר ויותר מאיתנו לומדות ומלמדות, ובתנועת מטוטלת מרהיבה יש כאלה שהפמיניזם הרחיק אותם מהחיים הדתיים, וכעת, גם בזכות הקבוצה, מתאפשרת החזרה לחיים הדתיים.

כי פמיניזם דתי מפסיק להיות קטע ירושלמי. הקבוצה מאפשרת לחוויה לתסוס ולהתסיס קהילות רבות בארץ ובעולם. סביב שמחת תורה, פורים ותשעה באב ראינו עד כמה מאיתנו מחפשות קריאה נשית או שיוויונית, גילינו עד כמה הידיעה שיש מניין כזה בעיר אחרת מחזקת את זאת שמתעקשת על קריאת נשים ביישוב שלה, את זאת שמתעקשת שבמניין שלה תהיה גם כלת תורה ולא רק חתן תורה. את הגברים והנשים שלא מוכנים להשלים עם הצבתן של נשים כצופות בבית הכנסת ולא כמשתתפות פעילות.

זה משמח במיוחד כי אנחנו בית לנשים מגיל העשרה ועד גילאי שבעים ושמונים, אנחנו קבוצה שבה למרצה למגדר, לתיכוניסטית מהדרום ולגימלאית מתנדבת יש קול ומקום שווים. כי הקמנו בית משותף, רב גילאי עם הרבה חדרים ומרפסות, ממש בניין שלם.

אנחנו צריכות לזכור שאנו בעלות פריבילגיות רבות. נשים משכילות מהשכבות הסוציו אקונומיות שטוב להן, שזכינו לטעום מהשמנת עוד בטרם היתה תחת פיקוח המחירים. ומתוך אזור הנוחות שלנו, והידע , והקשרים אני קוראת לנו לפעול בשני תחומים: עשיה דתית וחברתית.
עולם ההלכה והרוח: את מחוייבותנו לפמיניזם הבהרנו היטב, רק יעלה טרול בינינו וינסה להסגביר ישר נוקיע אותו. אך מה מחוייבותנו לדת, להלכה? כיצד אנו רואות חיים שלמים דתיים פמיניסטיים? האם עשינו את המירב כדי להגדיר זאת? האם אנחנו גם דתיות וגם פמיניסטיות, יותר פמינסטיות יותר דתיות? בחזון שלי – ככל שנהיה יותר פמיניסטיות, נהיה מחוברות יותר לעולם היהודי, לחוקים, למצוות להלכה ולאגדה, וככל שנהיה קרובות ונטעם מדבש התורה כך נגדיל ונפאר את ההיבטים המגדרים ואת המאבק הפמיניסטי. רצוא ושוב, רצוא ושוב. ואולי בשלה העת לכתוב את הגמרא הנשית? אולי הגיע הזמן לסוגה משלנו?
כי הבתולה מלודמיר וינטל זה כאן - הצורך בתלמידות חכמים עולה, וגם המענה לו. בין אם זה בתי ספר מצויינים לתיכונסטיות פמיניסטיות, ולא רק בירושלים - מכינה קדם צבאית ותוכניות מדרשה לפני ואחרי צבא, מדרשות ובתי מדרש תוך כדי האוניברסיטה, והיום כבר ניתן ללמוד לקראת תואר מקביל לרב. אמש התקיים ערב משותף לשלושת המכונים הפועלים להסמכת נשים לתפקידים רבניים. וכמה מחברות הקבוצה משתתפות בתוכניות האלה, שכוייח להן.

עשיה חברתית עלינו לרתום את הכוח והיכולות שיש לנו כבודדות וכקבוצה כדי לעמוד לצד אלה שאינם יכולים להלחם את מלחמתם. עלינו לפעול בזיהוי המנגנונים המרעים לחלש, המפלים את היתום הגר והאלמנה, לעורר מודעות ציבורית לכך, ולא לשקוט, כי שקט הוא רפש הפקר דם ונפש כפי שאמר ז'בוטינסקי בהקשר אחר. עלינו לפעול בציבור מתוך מודעות לאחר ולאחרות, לשבור את תקרת הזכוכית, לרכך את רצפת הבטון ולשבור את מסך המחשב הנוח והמשתק כל כך.

ואנחנו כבר יודעות איך לנהל קמפיין ולהרים קונגרס, נכון?

יום ראשון, נובמבר 17, 2013

הורות


שיר שכתבתי עוד לפני ההריון הראשון, והשבוע התממש בפעם השניה.

יום שני, ספטמבר 16, 2013

פמיניזם דתי לא מצחיק אותי: כנס קולך 16.9.13



פמיניזם דתי לא מצחיק אותי כי מנעו ממני את שפת האם של הגמרא שאני כל כך אוהבת, והפכו אותה לשפה זרה, שעלי לכבוש בה דרכים לא מסומנות.
פמיניזם דתי לא מצחיק אותי כי נמצא מי שיגרש ילדות בנות ארבע מעזרת גברים, כי רבנים אוסרים על ילדות בנות שלוש להתלוות לאביהן לבריכה, כי למדנו להתבייש בגופנו המתפתח, כי את לימודי טהרת המשפחה לימד אותנו גבר. המנהל בחן את חצאיותינו והודיע לנו מי לא צנועה בוקר בוקר.  כי מרוב שעסקנו בהיכן מתחיל חוסר הצניעות, במרפק, בצוואר, בברך או מתחת לברך, בקוי המתאר של השדיים, לא שמנו לב שנתנו לפורנוגרפיה לשלוט בנו ובתודעה שלנו.
פמיניזם דתי לא מצחיק אותי. כי שמש של בית כנסת יכול להתעלם מכך שאין מאוררים בעזרת נשים ביום כיפור. כי בתי כנסת רבים משלחים נשים הרות ועם עגלות לקומה השניה, שהן יעלו במדרגות.
פמיניזם דתי לא מצחיק אותי כי אני  מושתקת. לא נספרת למניין לא נספרת לזימון, לא מוזמנת לשאת דבר תורה, שותקת בחופתי, שותקת בברית. כי אני צריכה להאבק על הזכות לומר קדיש או להספיד.
פמיניזם דתי לא מצחיק אותי. גם אם תהיה לנו ראשת ממשלה, ראשת עיר  ראשת אופוזיציה ונשיאת בית המשפט העליון–עדיין גבר אחד יכול לעגן אישה ולמנוע ממנה חיים שלמים.
פמיניזם דתי לא מצחיק אותי כי נשים מוטרדות מינית,  ומושתקות בשם הדת. שלא ידעו שככה זה בחברה שלנו מה הוא כבר עשה? מה את רוצה להרוס לו את החיים? תחשבי על אישתו. כי כולנו מכירות את הרב מהסמינריון, את הרכז מהתנועה, את ההוא המגניב שנגע בכמה מאיתנו, שעדיין נושאות צלקות שנותרו דמומות.
פמיניזם דתי לא מצחיק אותי כי אני לא מהות אני אדם. אדם שההלכה לא מכירה בו כפוסק, או כמושא. אני אדם עם מנגנון ביולוגי של מחזור הריון לידה והנקה. ואל תפסקו לי הלכה כמושא אלא כאדם. כי הרופא הנשים שלי והרב שלי אף פעם לא היו בהריון ביום כיפור.
פמיניזם דתי לא מצחיק אותי בכניסה למקווה כשאשה מוחלשת ששכרה מעוכב על ידי המועצה הדתית והיא מגיעה לעבודתה בכוח אמונתה בוחנת אשה ערומה ומצקצקת וחוקרת ובוחנת את גופינו המשתנה, ובוחנת אותנו באיזה יום היה ההפסק, ואיזה עדה, והנה תלחצי לי את היד, ובשורות טובות בקרוב, כן?
פמיניזם דתי לא מצחיק אותי כשבגן הילדים הבנות מחלקות סידורים והבנים מובילים תפילה. ופינת הבובות הורודה יש בה מטבח קטנטן ,והפינה עם המשאיות יש בה ציורים של בנים  והגננת לא מבינה מה לא בסדר ושוב אני  האמא הבעייתית שמפריעה לכולם.
פמיניזם דתי לא מצחיק אותי כי שכחנו את הרווקות, את האימהות החד הוריות, הגרושות האלמנות, ופחדנו להזמין אותם לשבת לארוחה, כי מי תכניס הביתה אישה פנויה אחרת? ובכלל איזו דוגמא זאת לילדים?
פמיניזם דתי לא מצחיק אותי. כי ברגע שבו אני נאבקת על זכותי להשמע, להספר להיות נוכחת, טוהר כוונותיך מוטל בספק. מה את רוצה להרוס הכל? למה מלחמות כל הזמן? אז שבדור הבא תקרה המהפכה. המהפכה כבר כאן. בנינו ובנותינו יגדלו בעולם שווה יותר.

פמיניזם דתי לא מצחיק אותי. כי אני אמא לבת בת שנה וחמישה חודשים. ואני חייבת שהעולם שלה יהיה אחרת משלי. המזל שלי שאני אוהבת את אלוהים כמו שהוא אוהב אותי, בדיוק כמו שהוא ברא אותי. ברוך שעשני אישה.  

יום שלישי, ינואר 22, 2013

מתי יהיה לנו SUNDAY?

יותר מהכל יום הבחירות ממחיש לנו עד כמה חסר לנו יום מנוחה חילוני.
שבו אין עבודה, אין חובות. יש בית, משפחה קהילה חברה - ומדינה.

  

יום שלישי, ינואר 01, 2013

מחשבות לקראת שנת 2013 הבאה עלינו לטובה

יש משהו מרענן בגישה הנוצרית - אזרחית לשנה החדשה. אין חשבון נפש, אין הכאה על חטא או איזה אשמנו בגדנו זריז, יש החלטות לשנה הקרובה, כביכול מנותקות מהעבר, אך אנו יודעים שאין דבר כזה, להתנתק מהעבר, נכון? אז הנה המחשבות שלי לעתיד - בלי שום קשר לעבר, כמובן.

1.  להמעיט באכילת בשר ועוף. מעבר לטרנד הטבעוני, לאחרונה זה לא טעים לי, לא כיף לי ובעיקר כבד לי. ואני אחת שיודעת לאכול בשר, אבל משהו קורה לי.

2. לבשל ירקות כל יום, להכין סלט גדול צבעוני שזועק מרוב שמחה.

3. לפנות זמן לכתיבה. תפילה זה קדוש, נכון? אז גם כתיבה היא קדושה. רבע שעה אפילו כל יום. אמן.

4. ללכת, לרקוד, לקפוץ, להתעמל.

5. עם כל הכבוד והקיטש: להתקשר לבני משפחה מהמעגל השני והשלישי, להתעניין בהם, להזמין אותם לאיזה ארוחה.

6. לפנות יותר זמן להיות עם האיש, ועם הנסיכה. מגיע להם ומגיע לי.

7. לשכור לי עוד שעה ביום, בטח יש איזה שירות כזה, בחייכם, 2013 או לא 2013?

8. לחשוב חיובי.

                     אחרי ליל טרוט עיניים בהם הנסיכה הביעה את נוכחותה בתבל, האיש שאל אותי איך ישנתי. וכבר התגלגל לי בראש הקיטור הקבוע. ואז אמרתי לעצמי שאני חייבת להסתכל על זה אחרת.ועניתי לו - שהשעתיים האחרונות היו ממש טובות, ישנתי חזק ועמוק וטוב. ומאז אני מנסה להתמיד  בזה. למצוא את החיובי והרצוי והנעים, גם כשקצת קשה ושאני קצת עייפה, הבנתם, נכון?

9. לסלוח לאחרים ולסלוח לעצמי.

10. להיות נדיבה.

11.   הבוקר מצאתי את התמונה הזאת בפייסבוק. והיא מבהירה כמה מהנקודות שאני חושבת עליהן לאחרונה.



ואצלכם?






יום רביעי, נובמבר 21, 2012

מחשבות לא חשובות על כתיבה


1. בעבר לכותבים היה הרבה יותר קל. מכונת הכתיבה היתה תחנת העבודה שלהם, והיא איפשרה רק סוג אחד של פעילות. כתיבה. עבור בידור או חדשות  היה צורך להדליק את מכשיר הרדיו, עבור חברה היה צורך להתלבש וללכת לבקר שכן או לשבת בבית קפה לשעה קלה, עבור תחקיר היה לקום ולנסוע לארכיון הלאומי או לספריה הציבורית או האקדמית הקרובה.

היום הכל נעשה בתחנה אחת, המחשב האישי המקולל. רוני גלבפיש הנהדרת סיפרה שהיא כותבת על מחשב מעוקר אינטרנטית, לי אין עדיין אומץ לעמוד בודדה מול שלמות הדף הלבן, מול עוני מילותיי מול דלות רעיונותי. אני צריכה את הסחות הדעת כן אדם חסר בטחון המנסה להתחיל בדיאטה. העוגיה היא מקום המפלט ומקור הסכנה.

2. האימהות מקשה על הכתיבה. עזבו את המחסור בזמן, את השעות הקצובות בין ערה להאכלה לבין האיסוף מהגן המקלחת ההשכבה טיפות ויטמין די וטיפות עיניים מכונה כביסה ייבוש קיפול איפה המוצץ וחוזר חלילה.

כשאני קוראת מסיפורי הקצרים, או משירי הפחות קצרים, אני מזהה את הכאב הייאוש, חוסר האופטימיות והמחנק ממנו הם נכתבו.  איני יכולה להמשיך לקרוא בהם. כדי להיות אמא רעה מספיק או טובה דיה עלי להשתיק את הקולות האלה ולהתמלא בשחוק ובשמחה. לא בהכרח המקום ממנו נולדת ספרות או שירה נהדרת.

3. ימי החופש שלי עומדים להסתיים. תכף מתחילה עבודה חדשה ומרגשת. ודווקא עכשיו כשתכף הזמן החופשי מסתיים מסתדרות לי המילים ומאפשרות לי לכתוב. אולי תום הזמן, אולי רוחות המלחמה הרעה. משהו זז אצלי. הלוואי וירבו מילותי ויתחדדו זו בזו. כצבת בצבת עשויה.


יום חמישי, נובמבר 15, 2012


אני עוברת על דברים שכתבתי בעבר ועיצבונם מכה בי פעם אחר פעם. למשל זה: בטיסה ממוסקבה לסמרה מאוחר תכף יהיה חצות ואני עייפה וישבתי במרכז המטוס הריק במושב הסמוך ישב גבר בן שישים לערך עור כהה ומבנה פנים אסייתי. הוא חובש כובע חום כהה. הוא מבחין שאני מסרבת לארוחה הכוללת כריך עם בשר חזיר. גם הוא מסרב. מוסלמי. הוא פותח איתי בשיחת נימוסים קצרה. אני אוהבת את מוסקבה, לא, אני לא רוסיה, סליחה על הטעויות בדקדוק, כן המבטא שלי מבלבל, סליחה. הוא שואל אותי לאן אני טסה. הוא שואל אותי אם אני נשואה. הוא שואל אותי אם יש לי אבא. ההלויה של אבא היתה יום לפני ט"ו בשבט ושמים קודרים עטו כחול חגיגי כמו שאבא אהב. ונסענו בשיירה ארוכה לבית הקברות והברושים עמדו ושתקו כשהגשם ירד. כל הדברים שאינם לי הוא מבקש לדעת עליהם. ומה אני עושה באמצע הלילה חוצה את רוסיה אם אין לי אבא ואין לי בעל. לא שמעתי מוזיקה קרוב לשבעה חודשים והשקט שמילא אותי הקשה עלי תפקודי יומיום לא היה לי לאן להימלט, מילים של צער ונחמה שלא תדעו עוד צער בבניין ירושליים תנוחמו בתוך שאר אבלי ציון תהיי חזקה בשביל אמא אני אהיה חזקה בשביל עצמי אני צריכה לשמוע רעש אחר אני צריכה מנגינה חיצונית שאינה נובעת ממני כי בי אין מנגינות רק מילים ארוכות מפותלות. כל מקום היה מלא בצער ואין אתר פנוי מליה. ורציתי לשמוח והתביישתי כי לא ידעתי איך לכמת את ההקלה שחשתי בידיעה כי אבא אינו שרוי בסבל עוד ורציתי לשמוח כי המוות התרחק ממני ולא ידעתי שמותר. והמילים המלחשות על גבי הן מילים שאין לי למי לומר אותם כי אנשים שאהבתי הלכו ממני ואני יכולה לזעוק אך אין לקולי תהודה ואני מלחשת לכל עבר מסננת מילים או מוטב, שותקת. הוא מסתכל עלי כלא מאמין וחוזר על השאלה שנית. יש לך בעל? יש לך אבא? אני עונה בשלילה והתמיהה על פניו גדלה, מי מגונן עליך עיניו שואלות. מי מחכה לך בבית. מי אינו ישן וסופר שעותייך. בביקורות הדרכונים במסוף החדש המואר באור בוהק ומסמא בשעת ליל ומצופה שיש מבריק ישר עם נחיתתי בארץ הפקידה מסתכלת על תמונתי ושואלת לשם אבי. אני לשניה שותקת ועונה. אולי זו טעות לכתוב ממקום כל כך אישי. אני צריך לפתח לי פרסונה כותבת, מרוחקת ממני עם חוויות חיים אחרות.

יום חמישי, נובמבר 01, 2012

חוזרת לכתוב

השיער אסוף.  הקפה מוכן. היד מוכנה. והלב פועם.

זהו אני מתחילה

יום חמישי, אוגוסט 30, 2012

מאז האמהות למילה פנאי נוספה בהילות.


יום ראשון, אוגוסט 19, 2012

יום הולדת שמח

אני בת ל"ח שנים.

וטוב לי

יום ראשון, יולי 29, 2012

איכה היתה לזונה




ההכנסות
ההוצאות
החובות
הבוז
השנאה
ההשפלה
הרעב
הצמא
הסירוב
הרעב
הבושה
הכאב
הצריבה
החרטה
הריקנות
ההדחקה
הבושה
הכסף

הלחם. 


מנחם אב התשע"ב

יום רביעי, יולי 18, 2012

שלא ימותו יותר צעירים

משפט שאמא שלי אומרת כשמגיעה שמועה רעה על מותו של אדם שנפטר בשיבה טובה.

אתמול הייתי בבית הלויות בהר המנוחות. סבתה של חברתי נפטרה בגיל תשעים ושלוש.
אשה מלאת חיים, שאהבה מסיבות, תה עם חלב ועוגיות ללא גלוטן. אשה שופעת חיים וצחוק, שפתחה בשיחה עם כל אדם, שנכדותיה ראו בה חברה.

אולם ההספדים היה מלא באנשים, בסיום ההספדים בנה ביקש שהקהל ישיר את "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר", הקהל נענה, והמזמור התאים כל כך למי שזכתה לאריכות ימים "אך טוב וחסד ירדפוניי כל ימי חיי, ושבתי בבית ה' לאורך ימים".

וברקע,  ברחבה בחוץ מתקבץ הקהל להלוייתו של אדם צעיר, בן שלושים פלוס, שנלחם שנה בסרטן, והותיר מאחור משפחה ענפה.

והפער בין שתי הלוויות מחמיץ את הלב ומטלטל. 

יום רביעי, יוני 20, 2012

בימים האלה, בזמן הזה, לפני חמש שנים.


צַלֶּקֶת יוּנִי

א
פַּחַד אַיָּלָה תּוֹקֵף וּמַרְדִּימֵךְ כִּבְאַחַת
תֵּכֶף יִתְקֹף הַנָּחָשׁ וְסַכִּין תּוּנַף
הַחֲתָךְ יִהְיֶה פָּשׁוּט אֹדֶם בֶּטֶן יִתְגּוֹלֵל כְּלֵי הַדָּם
לֹא יִפָּגְעוּ הַמְנַתְּחִים יְדַלְּגוּ בְּבִטְחָה עַד שֶׁיִּמְצְאוּהוּ
וְיַעַקְרוּהוּ מִתּוֹכֵךְ גּוּשׁ גּוּף דָּם נוֹזֵל בֶּטוֹן יִסְתַּלֵּק כִּבְאַחַת
וּמַעְיָן בָּךְ יִנְבַּע וְאַתְּ תִּשְׁתַּחְרְרִי מִכֹּבֶד הַכְּבָלִים שֶׁלִּפְּפוּךְ יְרָחִים רַבִּים.

ב
וּבְכָל שָׁנָה בְּחֹדֶשׁ יוּנִי עוֹבֶרֶת בִּי סַכִּין
מִתְיַפַּחַת
זוֹ לֹא סַכִּין כְּבוּשַׁת דָּם
זוֹ סַכִּין מַיִם
שֶׁאֲנִי מַיִם וּבָעֹל לֹא מָשַׁכְתִּי.
וְאִם בָּעֹל לֹא מָשַׁכְתִּי, מַדּוּעַ נִצְלַק הַבָּשָׂר?
וְלָמָּה נִטְמַן בִּי גּוּשׁ דָּם מַיִם אֲצוּרִים מָרִים
וְלֹא זֶרַע גֶּבֶר חוֹלֵף בְּשַׂר חַיִּים
וּמִי יִסְמֹךְ יָדַיִם, וּלְמִי בְּדִיּוּק אֶצְעַק?
וּמַדּוּעַ שֶׁלֹּא אֶצְעַק.
גּוּף בּוֹדֵד חוֹצֶה שְׁלוֹשִׁים

(דַּי לִלְּחִישׁוֹת בְּמִסְתְּרֵי חַדְרֵי טִפּוּל וּבְהֶעָרוֹת שׁוּלַיִם
מֵעַל כּוֹסוֹת קָפֶה בַּאֲמִירַת אַגַּב: כֵּן. זֶה קוֹרֶה בַּגִּיל הַזֶּה.
יֵשׁ לִזְעֹק אוֹתָהּ בְּפַרְהֶסְיָה)

וְהַצְּעָקָה תִּשָּׁמַע וְתֵחָרֵט
לֹא בְּאַדְווֹת הַמַּיִם אֶלָּא בִּוְרִידֵי הַבָּשָׂר,
צְעָקָה חוֹצָה גּוּף לִשְׁנַיִם
מֵהָרֹאשׁ הַדּוֹאֵג וְעַד לְמִכְסֵה
הַהוֹלָדָה
וּמֵהָרַגְלַיִם הַמְהַסְּסוֹת וְעַד לְמִכְסֵה
הַהוֹלָדָה
מִצַּד יָמִין לִשְׂמֹאל
סְמַיְלִי בִּיקִינִי
צַלֶּקֶת נֶפֶשׁ

לֹא עֲרוּפָה אָמַרְתִּי, מְצֻלֶּקֶת.

(פורסם בגיליון נשים של משיב הרוח, וזכה למעט פירגון ממנחם בן)

;

יום חמישי, מאי 17, 2012

הורות (או מזל טוב)


הורוּת

וְאַחֲרֵי שֶׁנְּסַיֵּם לְשׂוֹחֵחַ עַל כָּל מַה
שֶּׁחָשׁוּב וּפּוֹלִיטִי
וּנְשַׁלֵּם דּוּחוֹת חֲנָיָה
וְנַחְלִיף שְׁמוֹת מִשְׁפָּחָה
וּנְתָאֵם מַס
נוּכַל לַעֲבֹר לַשָּׁלָב הַבָּא:
לִתְפֹּר לָנוּ בֻּבַּת בֶּטֶן.
תִּינוֹק!
נִקְרָא לַבֻּבָּה.
אֶת תִּינוֹק! שֶׁלָּנוּ נַשְׁקִיט כָּל עֶרֶב לִישֹׁן
בַּבֹּקֶר נַאֲכִיל אוֹתוֹ בִּמְזוֹן תִּינוֹקוֹת
מְשֻׁבָּח וּנְלַמֵּד אוֹתוֹ לִקְרֹא
צָרְפָתִית לִכְשֶׁיִּגְדַּל נוֹסִיף לוֹ
בֻּבָּה אָחוֹת. תִּינֹקֶת! נִקְרָא לָהּ הַפַּעַם.
וְאִם נַצְלִיחַ, נַמְשִׁיךְ הָלְאָה.




נכתב עוד לפני שהתחתנו, או בחודשים הראשונים לנישואין, אני לא זוכרת.

ולא, לא  קראנו לה תינוקת! אך אנו בכל זאת  מאכילים אותה מזון תינוקות משובח. 

יום שני, אפריל 09, 2012

שלושים ושש

<נכתב שנה שעברה, בעקבות טיול בחול המועד פסח ברמת הגולן. כחודש לאחר החתונה>


36
אַחֲרֵי חֹסֶר הַנּוֹחוֹת שֶׁבַּגּוּף אֲנִי עוֹקֶבֶת.
כְּאֵב מֵצִיק בְּיֶרֶךְ שְׂמֹאל מוֹשֵׁךְ מֵהַגַּב הַתַּחְתּוֹן וְעַד לְכֶתֶף שְׂמֹאל
וְיֵשׁ כְּאֵב בַּשַּׁחֲלָה הַיְמָנִית וְאֶת הָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁל הַשֵּׁן כְּשֶׁשּׁוֹתִים מַשֶּׁהוּ קַר אוֹ חַם אוֹ
נוֹגְסִים אוֹ לֹא עוֹשִׂים כְּלוּם בִּכְלָל. דּוֹקְטוֹר כֹּהֵן אוֹמֵר שֶׁאוּלַי זוֹ דַּלֶּקֶת.
וְיֵשׁ אֶת קַו הַגּוּמִי שֶׁמִּתְהַדֵּק וְגוּף שֶׁמִּתְעַבֶּה וּמַכְבִּיד וְיֵשׁ רְגִישׁוּת יֶתֶר בפנים וְלִפְעָמִים בַּזְּרוֹעוֹת שֶׁאוּלַי קָשׁוּר אֶחָד לַשֵּׁנִי
אוּלַי לֹא וּבַחֹשֶׁךְ כֵּן
וּבְתוֹךְ כָּל זֶה יֵשׁ יַלְדָּה בַּת תֵּשַׁע שֶׁרוֹצָה לַעֲשׂוֹת גַּלְגַּלּוֹן
בְּאֶמְצַע שָׂדֶה קָצוּר פָּתוּחַ
בְּחֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח
בְּרָמַת הַגּוֹלָן.

(פורסם בגיליון מזמור 8 של משיב הרוח)

יום רביעי, מרץ 14, 2012

יום האישה

איך קרה שהשנה ששכחתי מיום האישה? דווקא השנה, כשאני לומדת בבית מדרש פמיניסטי, אצל חנה פנחסי המבריקה, כשאני נשואה, שאני חווה חויות נשיות של הדרה והאדרה, אני שוכחת מיום האישה? כן. מסתבר שכן. תפוחי האדמה שיש לקלפם, ערימות הכביסה המקומטות להכעיס, מוצרי קוסמטיקה שמעולם לא ארכוש, כל אלה חסמו אותי. (שקר) אז לכבוד שכחת יום האישה, והסיכוי לזכות בשרשרת ממרב הראל המוכשרת, אני מעלה פה מבחר לינקים לדברים שכתבתי בעבר, כאן ובמקומות אחרים, הקשורים ליום האשה, וכמובן את הכרזה של כביסה שחורה, שתלויה אצלי במשרד. כל יום שבו אני נזכרת בסבתא אסתר, הוא יום האישה עבורי. הנה ציטוט אחד מדבריה: "יש לתת לאישה יותר חינוך פוליטי-מדיני (לא פוליטי מפלגתי), להדגיש שהאישה היא ככל אדם ואזרח במדינה, שכל בעיה חייבת לעניין אותה. שהאישה תדע כי יש בכוחה לתרום מבחינה שכלית לכל שטח ועיסוק ציבורי" (ח"כ אסתר רזיאל-נאור בראיון לידיעות אחרונות על מעמד האישה 1965). והנה לינקים ליום האישה' או לכל מה שנראה לי קשור לנושא בשנים עברו: הכרזה הקבועה ליום האישה להיות אשה קטנה מכון פועה? אני כתבתי על זה ראשונה ותודה למרב, שברת שתיקה ארוכה

יום שלישי, פברואר 28, 2012

היום לפני שנה

הוא הציע לי נישואין.

להיות איתו לנצח.

לשנות את מהלך חיי ולנסות משהו חדש


איזה מזל שהסכמתי.


זה מה שכתבתי אז

תודה איש שלי, תודה.

יום ראשון, פברואר 05, 2012

שלוש עשרה שנים בלי אבא

תראה אבא,
שלוש עשרה שנה עברו מאז הפעם ההיא, בה נפרדנו בגשם הגדול יום לפני ט"ו בשבט.

וכה הרבה השתנה.
גדלנו.

נעה ואודי גדלים ורבים, והילדים גבוהים ויפים.
משה ומיטל חזרו מניו זילנד וילדיהם מלאי צחוק וגיל,
ואני וניסימי כאן ברבים.

ואמא גיבורה כמן סופר וומן כמו לביאה מחלימה משבר מטופש באגן. אם היית כאן היית אומר שהנה ההוכחה המדעית לכך שנקיון הבית מסוכן לבריאות.

ותראה יפה פה, רעננה שאהבת גדלה רכבות חוצות את הארץ אפילו בחיריה מקימים פארק רק על תשאל על שם מי הוא נקרא.

ועוד ישראלי זכה בפרס נובל, והפעם בכימיה, ועוד סרט ישראלי מועמד לאוסקר, היית נהנה ממנו אני חושבת.
ובסך הכל עולם טוב השארת לנו, עולם יותר טוב מזה שנולדת לתוכו.

למדת אותנו להתייחס לעולם ולגרים בו בתובנות ובאחריות, לצחוק עם העולם ולהנות מהטוב שבו.
ממוזיקה טובה - לא שלמה ארצי, וצדקת אבא.
לא הספקנו לומר לך, שלמה ארצי באמת לא משהו.

למדת אותנו להנות מיין טוב, מברנדי ומדברים המרחיבים דעתו של אדם בכלל.
לימדת אותנו מה קורה לפיל ששתה תה ובדיוק יש לו אפצ'י, לימדת אותנו לשחק שחמט,
לטעון טענות בצורה מסודרת, יחסית, ולקבל את העובדה שבתך מאחסנת את ספריה במקרר בשיוויון נפש.

למדנו ממך שעדיף עשיר ובריא על פני עני וחולה, ואנחנו משתדלים -להיות בריאים ככל שניתן לכל הפחות.

ואם יכולת לראות כמה חברים הגיעו כדי להיות אתך פעם נוספת, בטח היית מתבייש, זז לשניה הצידה נותן להם מקום, להרגיש נוח, ואז מצטרף.
להתראות אבא שבת שלום.

Approaching You in English גרסת המציאות

הספר יצא לאור, בהתרגשות עצומה, ולאט לאט מגיעות הביקורות.

הנה אחת, נהדרת.

והנה, כאן קונים את הספר.