יום חמישי, נובמבר 15, 2012


אני עוברת על דברים שכתבתי בעבר ועיצבונם מכה בי פעם אחר פעם. למשל זה: בטיסה ממוסקבה לסמרה מאוחר תכף יהיה חצות ואני עייפה וישבתי במרכז המטוס הריק במושב הסמוך ישב גבר בן שישים לערך עור כהה ומבנה פנים אסייתי. הוא חובש כובע חום כהה. הוא מבחין שאני מסרבת לארוחה הכוללת כריך עם בשר חזיר. גם הוא מסרב. מוסלמי. הוא פותח איתי בשיחת נימוסים קצרה. אני אוהבת את מוסקבה, לא, אני לא רוסיה, סליחה על הטעויות בדקדוק, כן המבטא שלי מבלבל, סליחה. הוא שואל אותי לאן אני טסה. הוא שואל אותי אם אני נשואה. הוא שואל אותי אם יש לי אבא. ההלויה של אבא היתה יום לפני ט"ו בשבט ושמים קודרים עטו כחול חגיגי כמו שאבא אהב. ונסענו בשיירה ארוכה לבית הקברות והברושים עמדו ושתקו כשהגשם ירד. כל הדברים שאינם לי הוא מבקש לדעת עליהם. ומה אני עושה באמצע הלילה חוצה את רוסיה אם אין לי אבא ואין לי בעל. לא שמעתי מוזיקה קרוב לשבעה חודשים והשקט שמילא אותי הקשה עלי תפקודי יומיום לא היה לי לאן להימלט, מילים של צער ונחמה שלא תדעו עוד צער בבניין ירושליים תנוחמו בתוך שאר אבלי ציון תהיי חזקה בשביל אמא אני אהיה חזקה בשביל עצמי אני צריכה לשמוע רעש אחר אני צריכה מנגינה חיצונית שאינה נובעת ממני כי בי אין מנגינות רק מילים ארוכות מפותלות. כל מקום היה מלא בצער ואין אתר פנוי מליה. ורציתי לשמוח והתביישתי כי לא ידעתי איך לכמת את ההקלה שחשתי בידיעה כי אבא אינו שרוי בסבל עוד ורציתי לשמוח כי המוות התרחק ממני ולא ידעתי שמותר. והמילים המלחשות על גבי הן מילים שאין לי למי לומר אותם כי אנשים שאהבתי הלכו ממני ואני יכולה לזעוק אך אין לקולי תהודה ואני מלחשת לכל עבר מסננת מילים או מוטב, שותקת. הוא מסתכל עלי כלא מאמין וחוזר על השאלה שנית. יש לך בעל? יש לך אבא? אני עונה בשלילה והתמיהה על פניו גדלה, מי מגונן עליך עיניו שואלות. מי מחכה לך בבית. מי אינו ישן וסופר שעותייך. בביקורות הדרכונים במסוף החדש המואר באור בוהק ומסמא בשעת ליל ומצופה שיש מבריק ישר עם נחיתתי בארץ הפקידה מסתכלת על תמונתי ושואלת לשם אבי. אני לשניה שותקת ועונה. אולי זו טעות לכתוב ממקום כל כך אישי. אני צריך לפתח לי פרסונה כותבת, מרוחקת ממני עם חוויות חיים אחרות.

2 comments:

  1. אוי.
    שמח מאוד שאת כבר לא שם, ואנחנו שנינו כאן.

    השבמחק