יום שני, דצמבר 26, 2011

זמן

משאב שאני חסרה ממנו

איני יודעת כיצד לנצלו

הוא חומק ממני.

הוא הגזר לפני החמור

הוא מתעתע.

לעיתים מתמשך ולעיתים חולף

הוא קבוע ומדוד

מספרים שתושבי קניגסברג היו מכוונים את שעוניהם לפי יציאתו היומית של קאנט להליכת אחר הצהריים בארבע וחצי.

אני עדיין נאבקת

יום ראשון, דצמבר 18, 2011

אורחים לחתונה





אֲנִי כַּלָּה בַּחֲתֻנָּה תִּזְמֹרֶת כְּלֵי נְשִׁיפָה תֻּפִּים נְיוּ-אוֹרְלִינְס
וְאֵין-אַבָּא מְרַצֵּד מוּלִי בִּכְתָמִים שֶׁל אֹשֶׁר טוֹפָּז בֹּהַק חֲצוֹצְרוֹת
אֹדֶם אַרְגָּמָן
אֲנִי רוֹקֶדֶת אֵין-אַבָּא מְסַחְרֵר אוֹתִי
מוֹחֵק רֵיחוֹת מַחֲלָתוֹ טוֹמֵן בִּי חִיּוּכָיו
אַבָּא שׁוֹלֵחַ בַּקְבּוּק וִיסְקִי טַלְלֵי אוֹרוֹת עִנְבָּר
וּבְרֵיחַ הַוִּיסְקִי רֵיחַ צַעֲרוֹ שֶׁל אַבָּא
וְאֵין-סַבְתָּא אֶסְתֵּר כְּסוּפָה רוֹקַעַת בְּרֶגֶל קַלָּה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיְתָה לָהּ
וְאֵין-סַבְתָּא מָלִי בּוֹחֶנֶת שִׂמְלָה וּצְמִיד פִּטְדָה
מְהַנְהֶנֶת וּנְמוֹגָה.

וּמַתְּנוֹתֵיהֶם כֶּתֶם טְהוֹר פָּז
יְקָרוֹת

יום חמישי, דצמבר 08, 2011

חולה

דצמבר היה אמור להיות חודש מצוין. עמוס בעבודה והישגים. המון המון דברים לעשות בו.

והנה הברונכיט שהתחילה כמו סתם וירוס מעכבת הכל.

דוחות, מסמכים, תוכניות, הכנות, כלום.

הימים נבללים לעיסה אחת הנבדלת בשאלת "מתי לקחתי אניטביוטיקה בפעם האחרונה". לילה שמצליחים לישון בו כל הלילה הוא לילה טוב. שיעולים בלתי פוסקים שהופכים להקאות. נמאס ממרק. נמאס מתה ואין כוח. לא לנקות. לא לבשל. לא לכתוב לא לעבוד מהבית. לא להדביק ברכות מהחתונה בתוך אלבום. אין כוח לכלום.

ככה זה. מתכננים אלוהים צוחק. נובמבר נעלם ואיתו ירח הדבש לשא קרה, ודצמבר נמוג אט אט.
חבל שאין לי כוחות על.

יום שלישי, דצמבר 06, 2011

אסתר


מה את מהדסת לך אסתר
בצעדי ארמון לא לך
קומי עורי אסתר.

את שומעת, אסתר?

יום חמישי, דצמבר 01, 2011

פסטיבל ימי אהבה לשירה 15

אני מעורבת בשני ארועים -


האחד מחר 2.12.11
מחפשים משהו כיפי לעשות מחר ב11 בבוקר? משהו עם קצת נשמה, לכל המשפחה? מוזיקה טובה ויצירה? אז הנה. אתם ואתן מוזמנות לפסטיבל ימי אהבה לשירה. בשעה 11:00 בחצר מוזיאון הטבע מוהליבר 6 ירושלים. ציגן אנסמבל ינעימו, יוחאי חדד, קרן טל וצופיה הרבנד ינחו קבוצות כתיבה ואני אנחה את הארוע . בואו בואו .יהיה כיף. הכניסה חופשית. מצב רוח טוב


וביום ראשון 4.12.11 אנחה את הארוע של מזמור 8, ואקריא כמה משירי. תבואו?


והנה התוכניה


עכשיו באמת אין לכם אף תירוץ. נכון?



יום רביעי, נובמבר 30, 2011

יש לכם זמן למצווה? חצי שעה שיכולה להציל חיים כה כתב ניסימי


גברת יהודית (יהודית כהן, השכנה האהובה שלנו מהדווידקה) התקשרה אלי הרגע, וסיפרה שהיא מאושפזת, כבר שבוע בבית החולים ביקור חולים (בפנימית ב') עם איזו בעיה חמורה ברגל.
לא ברור מה מצבה, אבל משיחה שניהלתי עם גדליה (מכר שלה שעוזר לה בכל מיני דברים) עולה שהיא בעיקר מוזנחת ובודדה- אף אחד לא בא לבקר אותה בשבוע האחרון, היא לא אוכלת מהאוכל המגעיל של בית החולים ובקיצור- המצב בטטה.
אני הולך היום בסביבות אחר הצהריים, וממש אשמח אם נוכל להתארגן בצורה שתבטיח שבכל יום יהיו אצלה איזה שניים שלושה אנשים לכמה שעות.
אתם יודעים עד כמה מה שמחייה אותה זה אנשים ודיבורים וקשקושים- ואת זה צריך לתת לה.

אשמח מאוד אם נוכל להתארגן בשלושה מועדים (בוקר, צהריים וערב)- לפחות לגבי השבוע הקרוב.
אני יודע שלא כל מי שכתבתי במייל הזה עומד ביחסים מי-יודע-מה קרובים איתה, וגם לא כולם מכירים אותה, אבל אנא- זה באמת חשוב. אישה בודדה מאוד, בת 82, עם בן בעייתי ולב ענק, שיקרה מאוד לכל מי שמכיר אותה- שזרוקה כבר שבוע בבית חולים, בלי ביקור אחד. 
קרובת משפחה שלי אושפזה לאחרונה לשבוע, והיה מדהים לראות כמה מבקרים היו לה, ואיך לא השאירו אותה לבד לרגע- וכמה שזה עזר וזירז את ההחלמה שלה. אצל גברת יהודית, לצערי, זה ההפך הגמור- וברור לי שהיא חווה בגדול את האומללות והבדידות של אלמנה מבוגרת שאין לה נפש בעולם.
גם מי שלא מכיר אותה- היא אישה מקסימה וטובת לב- בואו בבקשה, פעם אחת, אפילו לרבע שעה- ובלבד שהיא לא תרגיש אומללה כל כך. 
אני אגיע אליה היום בערב ב"ה, ומחר בבוקר\צהריים, ובטח גם מתישהו בשישי.

אני לא מרבה בשליחת בקשות עזרה, בעיקר בדברים מסנג'רים- אבל אנא, זה עלול לעשות את ההבדל בין בריאות והתאוששות- לחולי ואומללות.
שלחו את זה בבקשה גם לחברים שלכם שיש להם לב טוב.

יום שלישי, נובמבר 22, 2011

רחוב סבתא אסתר


סבתא אסתר היתה אשה נמוכה וחזקה. בהיותה בערך בגיל שמונים או שמונים וחמש, ניסה פורץ לפרוץ לתוך הבית, ברחוב הגדוד העברי. מדובר בדירה בקומה ראשונה עם מרפסת אחורית הפונה כמעט לתוך החורשה. הוא הרים את התריסים. סבתא היתה במטבח ושמעה את רעש התריסים. היא נכנסה לחדר האחורי, וראתה את הפורץ מנסה להרים את התריסים ולהשתחל פנימה. היא פנתה אליו בדברים נמרצים, נזפה בו על כך שהוא מעלה בדעתו לפרוץ לביתה של אשה קשישה המתגוררת בגפה, כיצד אינו בוש במעשיו? היא נזפה בו בקולה הרם הצלול והבוטח, והוא, האדון הפורץ, הבין שעם סבתא אסתר לא מסתבכים, ונס אל החורשה.

לסבתא היתה עברית צחה, ללא רבב מבטא וללא כל טעות. היא נולדה לבית דובר עברית, וכבר בגיל שלוש או ארבע למדה לקרוא. אביה מרדכי רזיאל לימד את אחיה הבכור לקרוא, והיא האזינה וקלטה. גם היום כשאני מתלבטת לגבי מילה בעברית, איך להטות אותה והאם היא זכר או נקבה אני מדמיינת את סבתא מגלגלת את המילה על לשונה, ונזכרת בצורת ההטיה הנכונה.

סבתא לא ידעה לבשל, יש להודות. היא נולדה ב1912 ואת ימי ילדותה העבירה ברעב הגדול של מלחמת העולם הראשונה והנדודים שלאחריה. היא הכינה גפילטע פיש, סליחה, דגים ממולאים ליטאיים, הנבדלים מאחיהם הפולניים באי-המתקתם. עבורי היא היתה רוקחת פשטידות תפוחי אדמה ותרד, או קציצות תפוחי אדמה ותרד, או ממציאה פשטידת אורז עם סוכר, מעט סוכר, וצימוקים. לרוב הפשטידות והקציצות היו זוכות למגע מיוחד ולטעם שרוף.

את ימי החופש הגדול היתה מבלה אצל סבתא אסתר וסבא יהודה. היינו מבקרים במוזיאון ישראל, מטיילים בחורשת הירח שהיתה ענקית, בעיניי לפחות, ובמרכז העיר מלקקים גלידה בקפה מקס במדרחוב בן יהודה וקונים לי מתנות-ספרים.

ספר מיוחד היה מקבל כל נכד בהגיעו לגובה שהוא מעל לגובה של סבתא. איני זוכרת אם זה היה מטר ארבעים וחמישה או מטר ארבעים ושישה, אבל זה היה קורה בכיתה ה' או ו'. ואיזו התרגשות זאת היתה. סוף סוף לעבור את סבתא בגובה. להיות יותר גבוהה מהסבתא הנערצת, שכל נהגי המוניות מכבדים, ואנשים ברחוב מאירים פנים אליה, וכולם יודעים שהיא חשובה. לעת זיקנתה הייתי קונה את הספרים עבורי מכספה, והיא היתה כותבת לי הקדשה מיוחדת בכל אחד מהם, לרוב משלבת פסוק או מדרש. כל ספר היה זוכה להתייחסות אישית.

את ארוחת הצהריים היתה אוכלת בשעה 12:00 בדיוק. היינו שומעת את הרכבת שורקת בכניסתה לעמק רפאים, אני הייתי מכבה את הרדיו, והיא מגישה לשולחן. לאחר מכן מנוחה קלה ואחר כך פעילות לאחר הצהריים. ובין לבין סבתא היתה מספרת סיפורים. על הנדודים ברוסיה, על הפעם ההיא שאמה בלומה יצאה באמצע העוצר להביא דבר אוכל לילדיה הבוכים. השוטרים הרוסיים עצרו אותה, והיא ענתה להם שאמא חייבת להביא אוכל לילדה, והם שיחררו אותה. היא היתה מעלה סיפורים על ימי המעצר בבית לחם, על הגעגועים לסבא יהודה שהיה כלוא במחנה באריתריאה. על החברות מהכלא -על צילה עמידרור ועל נחמה עציון חברתה מימי הסמינר למורות. על ימיה במחתרת האצ"ל, המעצרים הרבים, החזרה מהכלא ואבא שלא הכיר אותה וקרא לה "דודה-אמא". על התלמידים של אביה, על אחיה דוד, מפקד האצ"ל הנערץ, שמי יודע לאן היה מגיע ואיך המדינה היתה נראית אלמלא נהרג בשליחות הצבא הבריטי בעירק. על ימיה בכנסת, על מנחם בגין, ואורי צבי, על נאומיה שהיתה חולמת אותם וחוזרת עליהם בעל פה בכנסת, ללא כל רישום מוקדם. על חלומותיה - שהנה סבא יהודה חוזר והמרפסת מלאה במזוודותיו.  לפעמים דודה שושנה היתה מגיעה לכוס קפה שחור עם סוכרזית וחלב והן היו יושבות ומדברות. הן נותרו חברות קרובות.

את סבתא הכרתי אחרי שכבר פרשה מהחיים הפוליטיים, היא אמרה שכמו כל עבד עברי גם היא זכאית לשנת שמיטה, ואחרי שש כנסות פינתה את כסא הנשים בליכוד לגאולה כהן. תחושת המיעוט והנרדפות ממנה הסבל הימין בשנות קום המדינה נותרה בה, אך משהו בהדר הבית"רי ריפא זאת.

כשלמדתי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית הייתי שואלת ספרים בספריה עבורה ועבורי, היינו קוראות בהם אחת אחרי השניה ודנות בספרים, בעלילה, בדמויות ובמשמעות העולה ומתרקמת. עד למותו של סבא יהודה היתה סבתא הולכת להרצאות. עם מותו השתבללה מעט. לאחר מותו של אבא ז"ל הפסיקה לשיר לתקופה. לסבתא היה קול חזק וצלול, עדין וגבוה. היא אהבה לשיר. בכל חגיגת "הקפות שניות" במוצאי שמחת תורה, חגיגה שהיתה נהוגה עוד בבית הוריה, היתה נעמדת במרכז ושרה את "הבן יקיר לי אפרים", והחברים החב"דניקים היו מצטרפים והיו שרים בערבוביא נפלאה של נשים וגברים. מעגלי ריקודים וודקה שנמשכו אל תוך הלילה. סבתא אהבה לשיר את ניגוני השבת, ויותר מכל את גירסת ישיבת וולז'ין ל"אחד מי יודע". הרדיו היה מכוון תמיד לקול המוזיקה, ובערבים היינו יושבים בסלון וסבא יהודה היה מגיש לנו גלידה בטעם מוקה-וניל בקערות הלפתן, קערות מזכוכית בצורת חצי תפוח.

 לעת זקנתה היתה סבתא מסתחררת בקלות, ולפתע נאחזת בכסא או בשיש, הייתי שואלת אותה מה קרה, והיא היתה עונה - זה בגלל ימי ההולדת. סבתא גם היתה אומרת שהכל נמצא מתחת לאף, השאלה היכן האף נמצא. על גבר או אשה שלא היו לבושים מספיק היתה מפטירה כי הם לבושים בהשראת חדר האמבטיה. מדי פעם היתה מזמינה אותי לצאת איתה ללובי של בית מלון, ולשתות שם כוס קפה ולהתכבד בגלידה, שהרי גם את הקירות צריך מדי פעם להחליף.


מחר יקרא רחוב על שמה בירושלים. בימים אלו של הדרת נשים בעיר מגוריה-מגוריי ודחיקתן מהפרהסיה אל תהום הנשיה, צעד זה משמח ומעודד אותי. הנה רחוב נוסף על שם אשה בירושלים. ולא סתם אשה, אלא יקירת העיר, חברת כנסת, מחוקקת, לוחמת למען הקמת המדינה, אמא ויותר מכל סבתא נהדרת שחסרונה מורגש כל כך בחיינו. סבתא שלי. מחר אחרי הטקס נסור לביתה, נשיר ביחד ונרים כוסית וודקה משובחת - סבא יהודה לימד את אבא ואת דוד ארי לשתות וודקה טובה - ונשתה טיפה מרה מהולה בדמעת געגוע ושמחה.

יום חמישי, נובמבר 10, 2011

שלא נדע

אמא בבית, אחרי שבר בירך. ויש דבר נפלא שנקרא שקד, שיקום בבית. יש פיזיותרפיה חמש פעמים בשבוי לשעה כל פעם, ויש סייעת שמגיעה חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות לעזור בניהול עצמי וניהול הבית. ויש עבודת סוציאלית שמגיעה ואחות שאפשר להתקשר אליה 24 שעות. ואיזה יופי שהשיקום הוא בבית ולא בבית חולים. בסביבה הטבעית של המשתקם, ולא בסביבה הדכאנית של בית החולים בה המשתקם הוא חולה, ולא משנה מה המגדר, הדת, ההשכלה, סיפור החיים או כל פרט אחר. וכמה זה מקל עלינו. גם זו נחמה.

יום שישי, ספטמבר 09, 2011

9.9

התאריך הזה הוא כל מיני דברים לפני שמונה שנים בבוקר ה 9.9 יצאתי לשליחות באנגליה. הבלוג הזה גם הוא נולד בשליחות. שלוש השנים בלונדון היו טובות וקשות משמעותיות ומענגות. למדתי גדלתי עשיתי טעיתי הייתי בהופעות מעולות מוזיאונים מצויינים, התחלתי לכתוב אצל לאה ת'ורן האגדית ולמדתי איך לחיות לבד. לפני שמונה שנים בערב, מnש לסיום ה 9.9 , בעודי במסיבת קבלת פנים לכבודי, היה הפיגוע הנוראי בקפה הלל בעמק רפאים. זה היה קפה הבית שלי. כתבתי עליו כמה שנים אחרי לפני שנתיים ב9.9 בדיוק עברתי לדירה חדשה באבו תור, אמא שלי ואחותי באו לעזור לסדר. ובדיוק נולדו לי אחיינים תאומים בניו זילנד. ישעי ואביגיל. סוף סוף בת במשפחה. אז התאריך הזה הוא כל מיני דברים

יום שישי, ספטמבר 02, 2011

ההפגנה הקרובה במוצ"ש. וחמשת 'הממים' – מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא

אני אהיה שם. לא כי אני אחת ממיליון, או 13 מיליון או משישה וחצי מיליון. אני אהיה שם כי דברים מתחילים להשתנות, ובעיקר כי נמאס לי.

1. אני בת 37, כבר 13 שנה אני עובדת במשרה מלאה לפחות. היו שנים בהם עבדתי משרה וחצי. יש לי תואר שני. אני סמנכ"ל בעמותה מכובדת. ואני לא יכולה לקנות דירה. אין לי מספיק חסכונות. וגדלתי ברעננה, מקום טוב באמצע עם נתוני פתיחה לא רעים לחיים. ואין לי כסף למחסה. לא, אין לי רכב. גם לזה אין לי כסף.

2. נמאס לי שבסוף כל קניה שלי יש 17 משפחות שנהנות ממנה. במשחק מונופול כבר מזמן מישהו היה הופך את השולחן וצועק שככה אי אפשר לשחק. אז איך אנחנו חיים ככה? אם אני מתדלקת בפז, קונה בשופרסל, מפקידה משכורת בבנק לאומי, קונה באיקאה, יוצאת לבלות בקניון - הכסף הולך לאותן 17 משפחות.

3. הסיבה שאיני יכולה לקנות רכב היא מחירי הרכב הגבוהים, וזה לא רק בגלל המיסוי, זה בגלל העדר התחרותיות. כל יבואן מייבא רכב אחר וקשור לרכבת ליסינג משלו - כך שאין כל תחרות, וכשאין תחרות - יש עליה במחירים.

4. חוק ההסדרים הארור מונע תחרות, מונע שיוויון ואינו דמוקרטי.

5. יש להורים שלי חברים טובים שכמה מילדיהם כבר לא חיים בארץ. הם בח"ל. עבודה טובה, משכורות מעולות, חיים טובים, בתי ספר יהודים מצויינים. ההפגנה במוצ"ש והמחאה של קיץ 2011 היא הרמת קול נגד התופעה הזאת. היא אמירה ברורה - אנחנו רוצים להשאר פה - תנו לנו להתפרנס כאן- בכבוד. אני חייתי בלונדון. סיר הבשר נעם לי מאד. יכולתי להשאר. מאז שחזרתי מהשליחות עלו שלוש הצעות עבודה מפתות בחו"ל. אני לא היחידה שמבכרת להשאר בארץ. אבל מאידאולוגיה לא הולכים למכולת, ולא חוסכם בבנק.

6. אני משלמת לא מעט מיסים ומקבלת מעט מאד. באנגליה קיבלתי אוכל בחינם! מהממשלה! בארץ חולי צליאק משלמים 16.90 על כיכר לחם אחת פשוטה וחביבה. אפשר גם להשתדרג ולקנות כיכר לחם מעולה ב22.90. אבל ה16.90 לכיכר לחם זו האפשרות הזולה ביותר. באנגליה הייתי מקבלת מרשם מהרופאה, ניגשת לבית מרקחת ואחרי יומיים ניגשת שוב ומקבלת 2 שקיות מלאות כל טוב, קמח, לחם, וופךים, פסטה, ביסקויטים וקרקרים, והכל בחינם. כי תזונה מונעת היא התרופה לצליאק. בארץ רק הקמח מסובסד. וזה לא מספיק. בע"ה יהיו לי ילדים. אולי גם להם אולי יהיה צליאק. וזה עסק יקר, שהמדינה מסרבת למממן.

7. אבל אין כסף! יש בעיות בטחוניות! הקופה ריקה! לא נכון. יש עודפי כסף באוצר. יש צבא שמן. יש עשירים שלא מטילים עליהם די מיסים, יש קיבוצים שנעשו מיליונרים בחסות קרקעות חקלאיות מניבות נדל"ן, יש את תשובה שמחקו לו חובות. אבל לנו לא ימחקו אף חוב.

8. ולא נדבר על מחירי הדירות בירושלים, חזירות מכוערת. דירת שיכון ברחוב ברוריה 65 מ"ר מוצעת למכירה במיליון שמונה מאות ש"ח. חזירות. ואיפה יגורו אנשים כמונו? שעובדים קשה, חוסכים מעט ולא מליחים לקנות דירה? אנחנו האנשים שמחזיקים את ירטושלים על הגב שלנו. אנחנו משלמים ארנונה, קונים בסופר, הולכים למוזיאון ודואגים שירושלים לא תהפוך לעיר ערבית-חרדית. אבל למי יש כסף לזה?

9. חמשת 'הממים' – מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. ז'בוטינסקי ראה אותם כחובת המדינה לאזרחיה. כמה פשוט ויפה. מזון, מעון, מלבוש, מורה ומחסה. בהיבט החברתי הדגיש ז'בוטינסקי את חשיבות המעמד הבורגני, שמתיישב בערים, עוסק במסחר ומקים תעשייה. מעמד זה חיוני לקידומו של הבית הלאומי היהודי והמדינה היהודית בארץ ישראל. גישתו בנושאי כלכלה התבססה על זכותו של האדם לקניין פרטי ועל תחרות כלכלית חופשית תוך צמצום התערבות המדינה למינימום הכרחי. עם זאת טען כי חובתה של המדינה לספק את צרכיו הבסיסים של האזרח - תזונה, מגורים, לבוש, חינוך ורפואה, או בלשונו חמשת 'הממים' – מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא.

10. ולא הזכרתי את ההורים, הרופאים, הנכים, הקשישים, המורים, העובדים הסוציאלים, השוטרים שלא יכולים להפגין.

ותקראו גם את זה צפריר בשן כתב היטב.

ואני הולכת להפגנה במוצ"ש כי אני אופטימית, ומאמינה שיהיה כאן טוב יום אחד. כבר טוב, הנה.

יום ראשון, אוגוסט 28, 2011

על השנים פוסט פרה יומולדת

1. כשחיים עם בן זוג שצעיר בעשר שנים, הזמן מחליף צורה וצבע. כבר איני יכולה להעריך בן כמה אדם כזה או אישה אחרת.

2. היום בבר מצווה ארבעה דורות רקדו ביחד. סבתא - רבא מולי, עם גו'די הסבתא, עם רוקי האמא, עם עדן בר המצווה. כמה כאב לי הלב שאצלנו כבר חסרים שני דורות מתוך הארבעה. סבתא שרה עליה השלום, סבתה של רוקי, היא בת דודה של סבתי אסתר,עליה השלום.

3. היום הגברת ב' מהקומה הראשונה נפלה במקלחת, בתה עלתה עלינו וביקשה שנעזור להרים אותה לכסא הגלגלים. שכנתה לקומה ח' שזכתה להוולד בישוב היהודי בחברון, בדיוק יצאה לעדור את גינת הבניין. איני יודעת מי מבוגרת ממי. האם זה משנה?

4. בקיץ 1984 עמדנו ארבע נשים בכניסה למוזיאון ישראל, סבתא שרה - סבתה של TK בת דדודתי מדרגה רביעית משיקגו, סבתא אסתר ואני. כל אימת שאכנס למוזיאון אזכר בארבעתנו. הערב ראיתי את TK אחרי שלא ראיתי אותה עשרים שנה בדיוק. היא נראית כמו אמה, בדיוק.

5. ביום רביעי אהיה בת 37. אני לא מרגישה 37 הזרות בין הספרות לחוויות האישיות אותן אני עוברת מתסכל אותי. הן משקרות הספרות האלה. זה לא הגיל שלי. הגיל שלי זה סגול עם גלידת וניל ומנגו.

6. אני שוכחת שאני לא גיבורת על. נגזר עלי להיות במקום אחד בזמן נתון. מתי אקבל את את עובדת היותי אנושית?





יום ראשון, אוגוסט 14, 2011

משוררת צעירה פוגשת משורר

כך כתבתי ב20 ליולי 2008

משוררת צעירה פוגשת במשורר מבוגר אותו העריצה שנים רבות
משוררת צעירה עומדת מול המשורר ואינה מוצאת מילים שאינן של מתבגרות
והוא משורר מבוגר מתבונן בה בהבנה אקראית
ומגלה בפניה את פניו
הרי פעם גם הוא היה משורר צעיר
שפגש במשוררת מבוגרת אותה העריץ.


וגם חלמתי עליו, במטע אבוקדו.

ולפני חודש שלחתי לו שני שירים שלי.
הוא ביקש ממני לא לשלוח.
הבהיר כי אינו יודע לתת ביקורת או עצות טובות.
ביקש ממני להתחייב לא להפגע.

וההערות שלו היו מדויקות. יהלום מפלח זכוכית. אני נחמדה מדי לקוראים שלי. מסבירה מדי הוא כתב.

ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו. לערוך את כל השירים מחדש?
לתת לספר הראשון שלי להיות בתולי?

או לעצור לשניה או לחודש, לקבל את עצתו להכנס לתהליך כואב של ויתור על מילים ארוכות מסורבלות מסבירות שאני אוהבת, להותיר את מילותי חשופות?

יום שלישי, אוגוסט 02, 2011

לגור בבית של שיר - ערב שירה והזדהות עם אוהל מחאת הדיור בירושלים

הנה השיר שהקראתי, חלקכם מכירים גירסאות מוקדמות שלו


שכר דירה וארנונה

א.
מורחת ליפסטיק אפור על פצעי הגדר
מכסה ערוות עוני במטפחות שקיעה וניאון
משביעה שלא נעיר את האהבה ולא נעורר
היא מבקשת את האתנן מיד.
ואני דופקת אותה בחזרה

תסתכלי על עצמך: עושק הולילנד, רפאות קטמון וטלביה, אילמות בית צפאפה ואבו טור

קחי את ה3,300 שכר דירה
בשבילי את לא עיר-בירה,
את סתם נוף
בני בתירא 8 דירה 23
ב.
יופיה
מחבל שועלים
בשנאתי אליה
אילו היה לי כח
לשנות את העיר הזאת
הייתי משברת חומות
זורקת מפתח לשמיים השוקעים
מניפה חרב מעליה
וממיתה עצמי בארון.

ועכשיו: לשלם ארנונה

יום ראשון, יולי 31, 2011

לגור בבית של שיר - ערב שירה במאהל מאבק הדיור בירושלים


"לגור בבית של שיר"
ערב שירת מחאה במאהל מאבק הדיור בירושלים
יום שני, ה-1.8.2011, 19:00
אירוע הזדהות ותמיכה עם המאהל

ביום שני הקרוב, ה-1.8.2008, בשעה 19:00, בבור שיבר (גן הסוס), ברח' קינג ג'ורג' בירושלים (מדרום למשביר), נקיים ערב שירת מחאה לאות סולידריות עם מאהל מאבק הדיור הירושלמי.
לפני כן, בין 18:00 ל-19:00 סדנאת כתיבת מחאה קצרה, עם המשוררת אורית גידלי.
הערב משותף לשני המאהלים הירושלמיים, בבור שיבר ובגן העצמאות, ואירוע תשעה באב בשבוע שלאחר מכן, ביום ראשון ה-7.8.2011, יערך בגן העצמאות.

לאירוע בפייסבוק:
http://www.facebook.com/event.php?eid=197298206993217

משתתפים המשוררים:

ארז ביטון,
חדוה הרכבי,
רחל חלפי,
ענת לוין,
עלי נסוח מואסי,
רות קרא-איוונוב קניאל,
שי דותן,
יוחאי שלום חדד,
עדי עסיס,
נועה שקרג'י,
עמיר עקיבא סגל,
גלעד מאירי,
עמיחי חסון,
רענן בן-טובים,
שלומית נעים-נאור,
נוית בראל,
דורית ויסמן,
עינה ארדל,
אלמוג בהר.

יום שלישי, יולי 26, 2011

אז מה את כותבת - שלושים ושש

אז אחד מחמשת קוראיי הקבועים התעניין לדעת מה בדיוק אני כותבת. אז הנה: שירה. חלק בכיינית חלקה טובה, חלקה בכיינית וטובה. תשפטו אתם.



שלושים ושש

אחרי חוסר הנוחות שבגוף אני עוקבת: כאב מציק בירך שמאל מושך לגב תחתון, ועד לכתף שמאל ויש כאב בשחלה הימנית ואת העניין הזה של השן שכואב כששותים משהו קר או חם או נוגסים או לא עושים כלום בכלל דוקטור כהן אומר שאולי זו דלקת. ויש את קו הגומי שמתהדק וגוף שמתעבה ומכביד שאולי קשור אחד לשני אולי לא

ובתוך כל זה יש ילדה בת תשע שרוצה לעשות
גלגלון באמצע שדה קצור
פתוח
בחול המועד פסח ברמת הגולן.

יום ראשון, יולי 24, 2011

אנחנו

ומחר הוא יוצא למלואים, הראשונים שלנו.


חלומות שווא?

התחייבתי, בפני עצמי, לכתוב. שעוד השבוע יהיה לי כתב יד. שירים שלי שיהיו מאוגדים. ויימצא להם מוציא לאור.
ומאז שהתחייבתי וקראתי בהם ותיקנתי וחזרתי וערכתי, ובינתיים שניים התקבלו לפרסום (אחד במשיב הרוח והשני במוסף שבת של מקור ראשון), ומאז שהתחייבתי חלומות רודפים אותי.

הדגם קבוע.

אני, עירומה כביום הוולדי, מכוסה כולי מול משורר שיש לי יחס דואלי כלפיו. סוג של הערצה ושלילה משולבות זו בזו.

חלום אחר - סופרת שאני מעריכה עד מאד משאילה לי את בית הקיץ שלה, ואני ערומה בבית הקיץ, והיא ומשפחתה מקדימים לחזור.

חלום שלישי, אותה סופרת שאני אוהבת ומשורר שאני קשורה אליו מאד מאד מטיילים ביחד במטע אבוקדו - ואני שונאת אבוקדו, אני מקיאה מאבוקדו - ואנו מדברים שלושתינו.

הלוואי וידעתי על מה.

יום שישי, יולי 15, 2011

הסתכלו ימינה

נוספו בלוגים חדשים לרשימת הקריאה.

אם חשקה נפשכם ביהדות, במתכונים טעימים וסתם בהרהורים מקומיים - אז יש.

יום רביעי, יולי 13, 2011

והנה גם אחותי והאחיין הבכור בתקשורת!

חינוך למופת וחופשה באילת -

הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו?

הסיפור המוזר של שושנה מרקוביץ

או בעצם של גילית חומסקי, חברתי המוכשרת והטובה.

בונוס: קרדיט לאיש שלי.

יום שישי, יולי 08, 2011

הודעה לקוראי הבלוג

אני מודה על ההתעניינות בבלוג.

אני כותבת את הבלוג הזה כבר חמש שנים, עם חלק מקוראי התחברתי, עם אחד מהם אף התחתנתי, ואין לי עניין לעמוד בקשר ישיר עם כל קוראי.

אני מוחקת הודעות שאינן מתאימות לי כבעלת הבלוג.


תודה ושבת של שלום

יום ראשון, יולי 03, 2011

המחשבות של יובל או: מי צריך את אדיפוס?

יובל: שלומיתי, מה את עושה?
שלומית: אני כותבת
יובל: מה את כותבת?
שלומית: את המחשבות שלי.
יובל: מה, את יכולה לכתוב גם את שלי?
שלומית: בטח. על מה אתה חושב עכשיו יובל?
יובל: אני חושב... אני חושב שאני מלך, את מלכה,
אמא נסיכה, וניסימי נסיך,
ועכשיו צריך לבנות שתי טירות.
אחת למלך ולמלכה
ואחת לנסיך ולנסיכה.
כתבת את זה?
שלומית: כן. יש לך עוד מחשבות?
יובל: כן כן. מה יהיה מחר לצוהריים בצהרון? בטח יהיה קוסקוס עם עוף וגזר גמדי. וגם מרק לקוסקוס. כתבת?
שלומית: כן.

יום חמישי, יוני 30, 2011

קיץ אירופאי

איזה קיץ אירופאי נוחת עלינו
נהדר.
סוף יוני. ירושלים וקריר
בערב. פליז
וצעיף. אמריקאים מרעישים במושבה הגרמנית
מוזיקה קלאסית בגן הפעמון
צ'לו מעל הבית ספר הדמוקרטי.
ריח הסושי מתערבב עם הלטינו בשר שממעל

ודמויות רפאים משוחחות

יום שני, יוני 27, 2011

טוקיו גדולה

גם לכבוד מירב והבלוג המצוין שלה המתעד את עלילותיה בארץ הדובדבן, וגם בגלל תומר יוסף,
ובעיקר בגלל שאני לא יכולה להפסיק להאזין לזה.

תהנו!

יום שלישי, יוני 21, 2011

ראשית הקיץ זה היום




מיץ של אבטיח נוזל על היד
תירס חם בחזרה מהים בהרצליה
שמיכת פיקה בדשא
מלחמת מים
עור מקולף
לבן על עור מקולף
טיולי אופניים בפרדסים של רעננה
הקטרים באים בבריכה של בני ציון
זיעה
פצעי זיעה
דאודורנט חדש
קיץ אנגלי גשום

והיום היום הראשון לקיץ.

מה זה מעיר אצלכם?

יום ראשון, יוני 19, 2011

צריכים המלצה? הנה

ואני שלומית נעים - נאור.


יום שני, יוני 13, 2011

נעים להיות נאור 3

הנה מה שכתב האיש שלי.

הוא כתב את זה בעקבות זה.

דוגמה לדברי בלע הממותקים בהתנשאות וביטול נשים.

הידד איש שלי, הידד.

יום ראשון, יוני 12, 2011

זהו. אני בגמילה

עזבתי את פייסבוק.

עכשיו יהיה לי זמן ופנאי להתמקד בכתיבה.



(זה כמו שוקולד מסתבר)

יום שני, יוני 06, 2011

נעים להיות נאור II

אז נכון שזה היה קל להוסיף את שם המשפחה של בן זוגי שיחיה. לא עמדו בפני התלבטויות כגון אלו שורד קלנר מתארת במאמרה המצוין בגלובס,
ובכל זאת.

עבורי היו שתי אפשרויות בלבד - או שנשאר כל אחד עם שמו, או ששנינו נצרף את שם משפחתנו.
הדרך בה בחרתי לעשות זאת לא היתה הטובה ביותר, אך התוצאה משמחת אותי.

וגם אותו.

האם הייתי שמחה להיות עם מקף ושם משפחה אשכנזי מובהק? לא.
האם הייתי שמחה להיות עם מקף ושם משפחה ספרדי מובהק? לא.

סבא רבא שלי עיברת את שם משפחתו מרוזנסון לרזיאל בתחילת המאה העשרים, סבא שלי עיברת מניירמן לנאור לפני כתשעים או שמונים שנה.

עבורי אין זו העדפה של שם משפחת אב על שם משפחת בן זוג, עבורי זו העדפה של ישראליות על פני מוצא אתני. לא רוצה להיות מתוייגת כאשכנזיה, לא רוצה להיות מתוייגת כמזרחית. לא בשל ראיונות עבודה או הסיכוי שמישהו ירצה - או לא - לעשות איתי עסקים.

אני ישראלית.

בדיוק כפי שילדי יהיו. בין אם משפחותינו עלו מפולין, ליטא או טריפולי - ישראלים אנחנו.

לא כך?

או שזו פריבליגיה של אשה אשכנזיה עם שם משפחה ישראלי מלכתחילה?

יום ראשון, מאי 29, 2011

שינוים בהרגלים

חזרתי לדיאטה. אחרי שנה וחצי של חוסר תשומת לב, חזרתי להשגיח על מה אני אוכלת.

ואלו התובנות שחשבתי שהן חדשות אך עלעול בפנקסי הבהיר לי שכבר בעבר חשבתי כך. כמו עם עניין הכביסה.

1. סוכרזית היא מתעתעת. כביכול מתוקה, אך עם טעם מלווה מריר. אבל לא כמו שוקולד מריר. בקטע אחר.

2. קישואים מגורדים זה תחליף לא רע לאורז, למשל -יש נזיד עשיר סמיך מהביל ורוצים משהו פריך איתו שיספוג את הרוטב ולא תשאר שלולית בצלחת.

3. בעבר לא היתה לי בעיית גמילה מלחם. היום אני מתגעגעת ללחם נטול הגלוטן שלי. כל בוקר אני מחכה לו בציפיה. אני מהרהרת בו. מה יהיה יותר נחמד? טוסט עם בולגרית לימון כבוש? או שמא מוטב עגבניה והרבה הרבה זעתר? ואולי לשמור את הלחם לסלט? כל כךהרבה אפשרויות, ורק שתי פרוסות ליום.

4. אני חולת אהבה. אני מתגעגעת. לשוקולד. לגלידה. למרקם שומני עסיס שהלשון מתערסלת בו,שמסמא את ההכרה, מתגעגעת לסימום הקל לכבדות שאחרי אכילת יתר. ההסתפקות במועט מייצרת חדות וקלילות. ואני, אני לפעמים בא לי להיות כבדה.

5. ומשהו שכתבתי, לא מזמן:


בוקר נשקלתי סוף סוף, אחרי שדחיתי את השקילה הרבה זמן.
ועליתי ארבעה וחצי קילוגרמים, שזה לא טוב מחד ומאידך זה רק ארבעה וחצי קילוגרם, וכבר ירדתי קרוב לעשרים אזה באמת קטן עלי לרדת אותם, ולרדת עוד איזה 10 ק"ג נוספים על הדרך.

אבל זה קשה, יותר מתמיד.

כי פתאום יש ביסקויטים, טעימים וזולים. ויש עוגיות בארומה, וקניתי דברים נהדרים בהולפודס - שעדיין לא פתחתי אפילו, ויש מגוון ויש מתכונים מזילי ריר של תמי, ויש הכל.

ואם פעם הצליאק עזר לי בדיאטה אז היום הוא מחבל.

וזה שקר, כי הרבה מעודף המשקל שלי מקורו בחסך של פעם, בזה שחוץ מגזר ואורז ועוף אין מה לאכול.. אהה. יש שוקולד..תבינו להיות ילדה עם צליאק בישראל בשנות השמונים המוקדמות.. לא היה כלום. אפילו לא פריכיות אורז או אטריות אורז. היו עוגיות שאמא שלי הכינה ומתנות נפלאות מחו"ל כמו קרקרים או פסטה שנדמתה כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו הכין אותה.


ויש בן זוג הכי מפרגן בעולם, שאוהב את הקילוגרמים הנוספים ואותי, שמפרגן לי לאכול עוד ביס מזה, ובואי תטעמי מזה. ומרוב שהוא דואג שהכל יהיה נטול הוא מכריח אותי לאכול כפול. והוא מבשל מצוין, יותר טוב ממני אפילו. והוא שמח בי כמו שאני, ויש לו סיוטי צליאק שבהם סיר קציצות נטמא בגלל פרוסת לחם - גם כשהוא לא לידי.

ולקילוגרמים שעליתי הוא קורא קילוגרמים של אושר.

והם כאלו, הם באמת מאושר ושמחה ומזוגיות טובה. ועכשיו אני רוצה להפרד מהם - אבל הביסקוויטים טעימים לי. ויש לי שיבולת שועל נטולה שאולי תהיה קראמבל תפוחים, ויש ניוקי מעולים קפואים שאכלתי לראשונה לפני חודשיים והתאהבתי בהם ופתאום יש מלא טעמים בעולם שלא היו קודם וקשה לי להפרד מהם.

פעם הייתי בעודף משקל בגלל הרבה אורז, תפוחי אדמה, שוקולד והתעצלות כללית.

היום אני בעודף משקל, עם כולסטרול נמוך הרבה יותר הודות לפעילות גופנית, אבל.. בתפריט יש עוגיות, פסטה, לחמניות של בלאק בורגר, לחמניניס, פיצות של אנג'לפוד... וקשה לי לומר לילדה ההיא של פעם תפסיקי לאכול את כבר לא צריכה את זה, את יכולה להגיד לא לכל האוכל הטעים.

אבל הילדה ההיא עדיין לא שבעה.

והיא לא תהיה שבעה אף פעם.

אני צריכה להשלים עם זה ולהפסיק לאכול מתוקים ופסטות ולחזור לירקות ולעוף לא כי אין משהו אחר, אלא כי אני בוחרת להיות רזה, מגיע לי להכנס למידה 44, מגיע לי להרגיש קלה.

וזה קשה.

יום שני, מאי 23, 2011

זהו נשברתי

חוזרת לקחת קונצרטה.

מקווה שכך תחזור היעילות לחיי.

יום ראשון, מאי 15, 2011

מארינה המקסימה

באיחור של אי אילו שנים, והודות לרוני גלבפיש המקסימה אף היא גיליתי את מארינה מקסימליאן בלומין.
ומאז - אני שבויה.

תהנו

עמוק בטל



סתיו



וידוי, בשפת הסימנים

יום חמישי, מאי 12, 2011

פגום, אתה פגום

היינו בחתונה, של חברים טובים טובים.
ועלה הרב לברך.
רב טוב מאיר פנים.
והרב אמר לחתןכלה מילים אישיות, ואמר לחתןכלה שכשהם היו רווקים הם היו פגומים. שרווקות היא פגם.

ועמדנו בקהל, כבר נשואים, ואיתנו חברים טובים טובים. רווקים.

והמילים האלה של הרב נחרתו בו. ואני עדיין כועסת עליו. ואולי יום אחד אשב לשוחח איתו ולהסביר עד כמה הוא פגע בחבר טוב טוב במילים שלו.
בינתיים כתבתי את זה:



פגום אתה פגום
לילות חסרים חדר מותש
פתקאות אבק חלונות
שעות סרות טעם בוהקות מדי
מולך קפה מתמעט
ואתה מלא מילים מיותמות
מתעצם מאשפות יכול היה להיות
ומצטדק למול עיניים חקרניות
מחליף נושא שיחה, קם מהשולחן ניגש
למטבח צלחות דהויות וסכו"ם קטוע
דבר לא נוגע בך
דבר לא ינוע
עד שבהיסח הדעת לוחותייך ישוברו רסיסים
רסיסי מים יציפו שיש
וזיכרון חם עמום סמיך מעדן יעלה

ותתמלא.

יום שלישי, מאי 10, 2011

חג עצמאות שמייח

השנה אני חוגגת כמו שבדיוק רציתי.

בערב:
תפילה מרגשת וארוחת חברים עם קידוש ושמחה

ביום: חידון התנ"ך, משפחות

ועוד שמחה

שככה ימשיך.

יום ראשון, מאי 01, 2011

יום רביעי, אפריל 27, 2011

למה את לא כותבת כאן?

מה, התחתנת ואין לך זמן?
מה, לא נאה לך?

אני מתרכזת בכתיבת שירה עכשיו.

אנא המתינו עוד קצת

יום שבת, אפריל 09, 2011

יום שני, מרץ 28, 2011

הפסקול שילווה אותי היום

מוקדש לניסימי, האיש שלי.


מודה אני - אפרת גוש



ולגברים שבינינו - מאיר אריאל



אהוד בנאי - היום



נינה סימון: -מרגישה טוב, שאמרה: "זה יום חדש עבורי ואני מרגישה טוב".



אנעים זמירות: המדרגות




אתי אנקרי - בכל ליבי

היום כ"ב אדר ב' התשע"א

מתוך קדושה ושמחה, מתוך שעשוע וגעגוע.

היום.

יום ראשון, מרץ 27, 2011

מחר - לאה גולדברג

אולי מחר אני אהיה יפה מאוד
ובשחור אישוניך אהיה לבנה,
ותראינה עיניך, כי אני יפה מאוד
ומצחי טהור כאור הלבנה.

אולי מחר אני אהיה צעירה מאוד
ואהבתי מאירה מאוד,
ואהבתך
כמו חזרה מנכר לביתך.

הה, מה טוב לו לשב מנכר.
מחר, שאהבה נפשי,
מחר, שאהבה נפשי
אולי - מחר

יום חמישי, מרץ 24, 2011

פחות ממאה שעות רווקות

ומלא דברים שטרם עשיתי.

לא נורא.

יום ראשון, מרץ 20, 2011

דברים שלא ידעתם על הכנות לחתונה

1. זה מביך להתארס. כולם שרים לחתן ולכלה העתידיים, והם בכלל בצד שרגיל לשמח אחרים.

2. זו זכות גדולה ככה לשמח אנשים, ההודעות מייל וסמסים, השיוחות הטלפוניות (!), וואוו.

3. מגבות. מסתבר שמגבת זו המתנה לזוג שמתארס. מצויין - אם כך אז כדאי מגבת-כמה-שיותר-גדולה. תפנקו אותנו, למה לא?

4. יש מחלה מיסתורית התוקפת כלות לעתיד והיא טפשת הנישואין. סימפטומים: עייפות כרונית וקיצונית, קשיים בסידור ספרי בן הזוג בספריה המשותפת, חוסר יכולת לזכור את מי הזמנת לחתונה ואת מי שכחת להזמין. אובדן כושר ההתמצאות במרחב ובעיקר בשאלת "איפה המפתחות", משפטים לא הגיונים, עוד.

5. יש מבין האנשים שסבורים שזה סוג של נס. בכל זאת תשע וחצי שנים מפרידים בין החתן לכלה. אבל אנחנו לא מרגישים את זה, לנו זה פשוט אז אין טעם בשאלות מציקות. תודה.

6. נעלים לכלה. אין דרך אחרת לומר זאת, אז נאמר זאת בפשטות - נעליים לבנות, בהירות, בצבע שמנת, אוף וויט, פנינה או לבן שבוא הן לא מאד פרקטיות מחד - משום שהן מלכלכות מהר ומאידך - הן מאד יקרות. צעד לא כלכלי בעליל.

7. אני מוקפת באנשים ונשים חמים ואוהבים מפרגנים ותומכים. כיף לי. כיף לנו.

יום שלישי, מרץ 08, 2011

יום האישה הבינלאומי - הפוסט המסורתי

והנה משנה שעברה : תש"ע

לקט כתבות:


דפנה לוי בבלוג המצוין שלה

צפי סער בהארץ

הפמניזם שלי על רגל אחת מYNET

ובונד, ג'יימס בונד.

שנת נשים טובה שתהיה לנו
שנת שיווין זכויות וחובות
שנה ללא הטרדות
שנת יצירה ועשיה

שנת אישה מרוצה.

יום חמישי, מרץ 03, 2011

חתולת המקרה

טולה חסרה לי.

היא ברחה מהבית לפני כחצי שנה, ודווקא לאחרונה חסרונה מכה בי.

סביב יום השנה לאבא חלמתי שהיא חוזרת.

ועכשיו כשאני תכף מתחתנת אני שוב חולמת עליה, ורואה אותה ברחובות בזוית העין והלב הולם.

כן כן זו טולה,

אך היא איננה.

לא שיערתי שחסרונה דווקא כשחיי כה מלאים יכה בי כך.

אני מגלה שמקומה של טולה לא היה רק כדי לכסות על העדר בן זוג או קרבה.

היא הביאה שחוק ושמחה, תנועה קופצנית חתולה לבנה רודפת אחרי כדורי עם פעמון מתגלגל בכל החדר מצטנפת מנמנמת וחוזר חלילה.

טולה דור שלוש


טולה דוגמנית


יום שלישי, פברואר 15, 2011

קוראים בין השירות: משיב הרוח

אני אקריא שם את "צלקת יוני", ושיר מצוין של טלי בן-ענת, תבואו, כן?

יום ראשון, פברואר 13, 2011

מי אמר שמהיכרויות באינטרנט לא יוצא כלום?

מגיע לנו מזל טוב.

ראשית, מגלגלים זכות לידי זכאי, ודרך הבלוג של אלירז הגיע אלי נ'.

והרבה מילים אפשר לומר על הקשר בינינו, שצמח מתוך האינטרנט והמיילים, קשר שלולא ג'ימייל לא היה מתקיים. אך גם המילים העצומות ביותר הן חיוורות מדי עבורי היום.

אסתפק בשיר הזה, המוקדש לו.

ואם קשת אחת תופיע
תופיע גם השניה
ואמרת שאתה אוהב אותי
שאני יקרה

ואם תופיע שניה
תופיע גם שלישית
וגם אם יפטרו אותי
עדיין תאהב אותי
ובתל אביב גשם
וירושלים יבשה

ומחירי הדלק עלו
אבל קשת זה בחינם

ואהבה זה הרבה עבודה

יום שני, פברואר 07, 2011

תל אביב ואומנות הפיתוי?

יום חמישי שעבר. לפני צילומים לחמישה בעקבות פרשה, דיונים על הצעת החוק. אני בתל אביב. נכנסת לבית קפה שהחבר שלח אותי אליו.
אין שולחן פנוי. בצד שמאל שני גברים מסובים לשולחן אחד ובצמוד אליו שולחן קטן.
אני בחצאית. גרביונים עבים. רואים עלי שאני דתיה.
אני שואלת אם אפשר להשתמש בשולחן הנוסף. הם מסכימים. אחד מהם מציע שאצטרף אליהם. אני מסרבת בנימוס.
אני מתיישבת לעבוד. מיילים. שיחות טלפון. עוד מיילים.איש יחסי הציבור, והח"כ והשרה. לא. עוזר השר ההוא לא עונה לי. מייל נוסף. עונה. הגבר לידי מתבדח שהוא רוצה אחוז מהעסקים שלי. עניתי שאין בהם כסף. הוא שואל במה אני עוסקת. אני מסבירה. מחליפים כרטיס ביקור.
הוא משלם על הקפה שלי.

האם הוא התחיל איתי או סתם היה מנומס?

הערב. אני בסוזן דלל. לפני הופעת מחול אחרי גל גבאי שעושה סדר. אני מאופרת ולבושה היטב. השיער עשוי. אני בחצאית. גרביונים עבים. רואים עלי שאני דתיה. נכנסת לבית קפה. מתיישבת לבד בשולחן. גבר, בגיל העמידה, שואל אם הוא יכול להצטרף אלי ולהזמין אותי לקפה.

הוא נראה לי אדם טוב. דוד כזה. נחמד. בודד אולי. וכמעט נענית להצעה. ואז עולה בי השאלה - האם הוא מתחיל איתי? אולי אני צריכה ליישם מה שלמדתי שבוע שעבר?

אני מסרבת בלי להישיר מבט.
הוא שואל מדוע.
אני עונה כי אני עובדת.

ומשהו נחמץ בי.
אולי יכולתי להפיג ולו במעט את בדידותו.

יום ראשון, ינואר 30, 2011

יום ראשון, ינואר 23, 2011

יום שני, ינואר 17, 2011

ט"ו בשבט

התבקשתי לקחת חלק בבלוג של אתר מדרשת על ט"ו בשבט. מה שכתבתי אישי מדי, ולכן נשאר כאן.



אבא נפטר בשבת שירה שהפכה לשבת בכי דומיה נהי והשלמה ונקבר בי"ד שבט.

גם ט"ו בשבט, שהיה היום השני לשבעה נלקח מאיתנו והתכסה אפר.
גם היום, כעבור שתיים עשרה שנה, טעמו של ט"ו בשבט חמצמץ.

ואני רוצה לחגוג להשיב את טעמו האבוד של החג לרקוח ערבוביא של זכרון ושכחה:


בואי חיטה, בואי שעורה: לחמכם הוא נחמת אבא. אבא אהב לחם שחור פשוט עם פלפל שחור.
לומר לגפן יינך הוא יין יישמח לבב אנוש, בואי ושמחני. בכוסות בוהקות של יין אדום ויין לבן מבעבע, שמחני יין המשכח כאב בת הרואה בהתמעטות אביה.
לקרוא לתאנה בואי וריח מתקך יעלה בפני ואשכח צער המחלה, עלייך יכסו על אותות היתמות מעגלי עיניים שחורות ותמימות שנפגמה.
בוא רימון, פזר שש מאות ושלוש עשר גרעיני מצוותיך וסייע לי לעבוד את השם בלבב שלם בלי כעס ובלי התרסה.
בוא שמן זית, נסוך עצמך על ידי רכך מגען.
ובשבתות כשאבא היה מרגיש טוב הייתי דוחפת אותו בכסא הגלגלים לבית הכנסת. והיו עליות קטנות בדרך והיה את השיח עם פרחים נהדרים סגולים וורודים. עלי פרח בשרניים וריח מתוק נמסך למרחוק. ואבא היה עוצר מול הפרח ונהנה מהריח. לבית הכנסת הייתי מגיעה עם ידיים אדומות, החיכוך עם הפלסטיק יצר יבלות קטנות. מדליות של גאווה.
בואי תמר דבשך הסמיך יעלה ארוכה על פצעי ליבי ויתן לי להזכר בפעם האחרונה שראיתי את אבא בלי הכיווץ ההוא בלב.

ובוא ט"ו בשבט ולמדני את השיר הפשוט של החיים המלווים במוות, הצער המהדהד בשמחה, ותן לי להיות פשוטה, לשמוח לקראתך.

יום חמישי, ינואר 13, 2011

מחר נעלה לקבר של אבא.

דברים שכתבתי אז.


אסור לך ללמוד תורה
או משנה ואל תציעי
לאנשים שתיה ואל
תקומי
אנחנו נביא לך
ואל תגידי שלום
ואל תסתכלי במראה
וגם אל תתאפרי
ולמה את נועלת נעלי בית?
רק גרביים
רק גרביים מותר
ותהיי רצינית
אל תלכי לישון
אנשים מגיעים
ותבואי להגיד שלום
בעצם אל תבואי להגיד שלום
תגידי תודה שבאתם
לכל האנשים
וכשמגיעים אנשים חשובים
אז תבואי לשבת איתם
ואל תסתכלי במראה
והנה תאכלי ביצה זה עגול
זה טוב
ותאכלי משהו תשתי
את צריכה להיות
חזקה תדאגי
לאמא
תהיי חזקה

יום ראשון, ינואר 02, 2011

מזל טוב לוולווט

היא בת חמש.

בזכות וולווט ובלוג נוסף החלטתי לפתוח בלוג משלי.

אז תודה לך וולווט.

(פעם כשיהיה זמן יהיה על זה פוסט ראוי)