יום רביעי, נובמבר 21, 2012

מחשבות לא חשובות על כתיבה


1. בעבר לכותבים היה הרבה יותר קל. מכונת הכתיבה היתה תחנת העבודה שלהם, והיא איפשרה רק סוג אחד של פעילות. כתיבה. עבור בידור או חדשות  היה צורך להדליק את מכשיר הרדיו, עבור חברה היה צורך להתלבש וללכת לבקר שכן או לשבת בבית קפה לשעה קלה, עבור תחקיר היה לקום ולנסוע לארכיון הלאומי או לספריה הציבורית או האקדמית הקרובה.

היום הכל נעשה בתחנה אחת, המחשב האישי המקולל. רוני גלבפיש הנהדרת סיפרה שהיא כותבת על מחשב מעוקר אינטרנטית, לי אין עדיין אומץ לעמוד בודדה מול שלמות הדף הלבן, מול עוני מילותיי מול דלות רעיונותי. אני צריכה את הסחות הדעת כן אדם חסר בטחון המנסה להתחיל בדיאטה. העוגיה היא מקום המפלט ומקור הסכנה.

2. האימהות מקשה על הכתיבה. עזבו את המחסור בזמן, את השעות הקצובות בין ערה להאכלה לבין האיסוף מהגן המקלחת ההשכבה טיפות ויטמין די וטיפות עיניים מכונה כביסה ייבוש קיפול איפה המוצץ וחוזר חלילה.

כשאני קוראת מסיפורי הקצרים, או משירי הפחות קצרים, אני מזהה את הכאב הייאוש, חוסר האופטימיות והמחנק ממנו הם נכתבו.  איני יכולה להמשיך לקרוא בהם. כדי להיות אמא רעה מספיק או טובה דיה עלי להשתיק את הקולות האלה ולהתמלא בשחוק ובשמחה. לא בהכרח המקום ממנו נולדת ספרות או שירה נהדרת.

3. ימי החופש שלי עומדים להסתיים. תכף מתחילה עבודה חדשה ומרגשת. ודווקא עכשיו כשתכף הזמן החופשי מסתיים מסתדרות לי המילים ומאפשרות לי לכתוב. אולי תום הזמן, אולי רוחות המלחמה הרעה. משהו זז אצלי. הלוואי וירבו מילותי ויתחדדו זו בזו. כצבת בצבת עשויה.


יום חמישי, נובמבר 15, 2012


אני עוברת על דברים שכתבתי בעבר ועיצבונם מכה בי פעם אחר פעם. למשל זה: בטיסה ממוסקבה לסמרה מאוחר תכף יהיה חצות ואני עייפה וישבתי במרכז המטוס הריק במושב הסמוך ישב גבר בן שישים לערך עור כהה ומבנה פנים אסייתי. הוא חובש כובע חום כהה. הוא מבחין שאני מסרבת לארוחה הכוללת כריך עם בשר חזיר. גם הוא מסרב. מוסלמי. הוא פותח איתי בשיחת נימוסים קצרה. אני אוהבת את מוסקבה, לא, אני לא רוסיה, סליחה על הטעויות בדקדוק, כן המבטא שלי מבלבל, סליחה. הוא שואל אותי לאן אני טסה. הוא שואל אותי אם אני נשואה. הוא שואל אותי אם יש לי אבא. ההלויה של אבא היתה יום לפני ט"ו בשבט ושמים קודרים עטו כחול חגיגי כמו שאבא אהב. ונסענו בשיירה ארוכה לבית הקברות והברושים עמדו ושתקו כשהגשם ירד. כל הדברים שאינם לי הוא מבקש לדעת עליהם. ומה אני עושה באמצע הלילה חוצה את רוסיה אם אין לי אבא ואין לי בעל. לא שמעתי מוזיקה קרוב לשבעה חודשים והשקט שמילא אותי הקשה עלי תפקודי יומיום לא היה לי לאן להימלט, מילים של צער ונחמה שלא תדעו עוד צער בבניין ירושליים תנוחמו בתוך שאר אבלי ציון תהיי חזקה בשביל אמא אני אהיה חזקה בשביל עצמי אני צריכה לשמוע רעש אחר אני צריכה מנגינה חיצונית שאינה נובעת ממני כי בי אין מנגינות רק מילים ארוכות מפותלות. כל מקום היה מלא בצער ואין אתר פנוי מליה. ורציתי לשמוח והתביישתי כי לא ידעתי איך לכמת את ההקלה שחשתי בידיעה כי אבא אינו שרוי בסבל עוד ורציתי לשמוח כי המוות התרחק ממני ולא ידעתי שמותר. והמילים המלחשות על גבי הן מילים שאין לי למי לומר אותם כי אנשים שאהבתי הלכו ממני ואני יכולה לזעוק אך אין לקולי תהודה ואני מלחשת לכל עבר מסננת מילים או מוטב, שותקת. הוא מסתכל עלי כלא מאמין וחוזר על השאלה שנית. יש לך בעל? יש לך אבא? אני עונה בשלילה והתמיהה על פניו גדלה, מי מגונן עליך עיניו שואלות. מי מחכה לך בבית. מי אינו ישן וסופר שעותייך. בביקורות הדרכונים במסוף החדש המואר באור בוהק ומסמא בשעת ליל ומצופה שיש מבריק ישר עם נחיתתי בארץ הפקידה מסתכלת על תמונתי ושואלת לשם אבי. אני לשניה שותקת ועונה. אולי זו טעות לכתוב ממקום כל כך אישי. אני צריך לפתח לי פרסונה כותבת, מרוחקת ממני עם חוויות חיים אחרות.

יום חמישי, נובמבר 01, 2012

חוזרת לכתוב

השיער אסוף.  הקפה מוכן. היד מוכנה. והלב פועם.

זהו אני מתחילה