יום חמישי, נובמבר 18, 2010

תפילות ירושלמיות

יום רביעי בבוקר קו 13 מהמושבה הגרמנית למרכז העיר. התחנה: רחוב חזקיהו המלך.
אני עולה לאוטובוס מתיישבת מאחור. האוטובוס כמעט ריק. בספסל המקביל בחורה צעירה מוציאה סידור.

תחנה: רחוב מבצע קדש.
האוטובוס כבר מלא. לידי בחורה מתפללת שחרית. היא נעה קדימה ואחורה בתנועות התפילה של תפילת שמונה עשרה. הבחורה בספסל ממול אומרת תהילים. הבחורה בספסל מולי מוציאה משרוול פלסטיק צרור סגולות. לפרנסה, לשלום בית ולפוריות.

תחנה: בית הנשיא.
בחור צעיר מוציא סידור ומתפלל.
אני מאבדת סבלנות מזהה תלמידים שלי, מתקדמת לעבר דלת היציאה.

התחנה ברחוב דוד המלך. אנחנו יורדים וממהרים להרצאה.

יום חמישי בבוקר.
אני הולכת ברגל לעבודה.
בצומת של רחוב יהודה וגד, בשכונת בקעה, בחור צעיר הולך עם סידור ומתפלל בדרך.

מה קרה לאינטימיות של התפילה? לתפילה הפנימית החרישית, להתקרבות המהוססת אל האני והיציאה החוצה אל הטרנסדנטי? מה עם המרחק, מה עליו? מה על המעיין המתגעגע, ועל מילות התפילה המנחמות? מה קרה לתפילה הפרטית? אין היא שקולה לתפילה הנאמרת בחיפזון האוטובוס במרוצת ההכנות ליום העבודה.

מה בין זילות הפרהסיה לקדושת המילים?

יום שלישי, נובמבר 16, 2010

הרהורים יגעים

יעפת.

אני מנסה לאחוז את הזמן והוא נשמט מתרסק על הרצפה. הידיים נותרות ריקות. אני מנסה להרים את הזמן. הוא כבד מדי. אני זורקת אותו אבל הוא עף באויר וחומק ממני. זמן גומי. ופתאום האדמה מתרחקת והרגליים שלי באויר. אני מנסה לעמוד, ולו גם על רגל אחת אבל אין קרקע. הקרקע מגיחה מצד שמאל ומכאיבה לי בכתף.
אני מנסה לעמוד ונופלת. אני מנסה לנגוס, אבל השיניים מתנדנדות וכמה מהן נופלות. אני מעבירה את הלשון על החיך החשופה וחום הדם מלוח. רעשים חודרים מבחוץ. אני מנסה להרים את היד להשקיט אותם. אבל היד נרדמה מקופלת מתחת לגוף.

וחוזר חלילה.

יום שני, נובמבר 08, 2010

I am in Baltimore.

שלכת במזרח ארה"ב. השמים הם ענן אחד מוחלט אין לדעת תחילתו או סופו מלבד גגות הבתים המרמזים אין כניסה. השמים אפורים ודומעים ומולם מתחצפים העלים ואומרים לא ניתן לכם להעכיר את מצב הרוח. אנחנו נצבע את האפור בכתמי זהב נחושת וארד וירוק הדשא יתחדד וחום יפואר ודבר לא יהיה אפור יותר. דבר.
אך העבים אינם מוכנים זוהי שעתם למלוך. הם קוראים לרוח הצפון הרעה המפיחה בעלים עלבון גשמים מיותרים שלא היה בהם דורש, מים שבוזבזו לריק. עלבון כל אלה מוטח בעלים והם נאבקים בתחילה אך חום הקיץ לקח את עוזם והם אחד לאחד מרימים ידיים וצונחים נאספים למרגלות עצם ומקשטים את הגזע. ברקבון שיאחז בהם ימצאו חיפושיות וזחלים בית. ציפורים יגלו בהם ראשית קן.

זה לא היה לשווא.