יום רביעי, נובמבר 21, 2012

מחשבות לא חשובות על כתיבה


1. בעבר לכותבים היה הרבה יותר קל. מכונת הכתיבה היתה תחנת העבודה שלהם, והיא איפשרה רק סוג אחד של פעילות. כתיבה. עבור בידור או חדשות  היה צורך להדליק את מכשיר הרדיו, עבור חברה היה צורך להתלבש וללכת לבקר שכן או לשבת בבית קפה לשעה קלה, עבור תחקיר היה לקום ולנסוע לארכיון הלאומי או לספריה הציבורית או האקדמית הקרובה.

היום הכל נעשה בתחנה אחת, המחשב האישי המקולל. רוני גלבפיש הנהדרת סיפרה שהיא כותבת על מחשב מעוקר אינטרנטית, לי אין עדיין אומץ לעמוד בודדה מול שלמות הדף הלבן, מול עוני מילותיי מול דלות רעיונותי. אני צריכה את הסחות הדעת כן אדם חסר בטחון המנסה להתחיל בדיאטה. העוגיה היא מקום המפלט ומקור הסכנה.

2. האימהות מקשה על הכתיבה. עזבו את המחסור בזמן, את השעות הקצובות בין ערה להאכלה לבין האיסוף מהגן המקלחת ההשכבה טיפות ויטמין די וטיפות עיניים מכונה כביסה ייבוש קיפול איפה המוצץ וחוזר חלילה.

כשאני קוראת מסיפורי הקצרים, או משירי הפחות קצרים, אני מזהה את הכאב הייאוש, חוסר האופטימיות והמחנק ממנו הם נכתבו.  איני יכולה להמשיך לקרוא בהם. כדי להיות אמא רעה מספיק או טובה דיה עלי להשתיק את הקולות האלה ולהתמלא בשחוק ובשמחה. לא בהכרח המקום ממנו נולדת ספרות או שירה נהדרת.

3. ימי החופש שלי עומדים להסתיים. תכף מתחילה עבודה חדשה ומרגשת. ודווקא עכשיו כשתכף הזמן החופשי מסתיים מסתדרות לי המילים ומאפשרות לי לכתוב. אולי תום הזמן, אולי רוחות המלחמה הרעה. משהו זז אצלי. הלוואי וירבו מילותי ויתחדדו זו בזו. כצבת בצבת עשויה.


יום חמישי, נובמבר 15, 2012


אני עוברת על דברים שכתבתי בעבר ועיצבונם מכה בי פעם אחר פעם. למשל זה: בטיסה ממוסקבה לסמרה מאוחר תכף יהיה חצות ואני עייפה וישבתי במרכז המטוס הריק במושב הסמוך ישב גבר בן שישים לערך עור כהה ומבנה פנים אסייתי. הוא חובש כובע חום כהה. הוא מבחין שאני מסרבת לארוחה הכוללת כריך עם בשר חזיר. גם הוא מסרב. מוסלמי. הוא פותח איתי בשיחת נימוסים קצרה. אני אוהבת את מוסקבה, לא, אני לא רוסיה, סליחה על הטעויות בדקדוק, כן המבטא שלי מבלבל, סליחה. הוא שואל אותי לאן אני טסה. הוא שואל אותי אם אני נשואה. הוא שואל אותי אם יש לי אבא. ההלויה של אבא היתה יום לפני ט"ו בשבט ושמים קודרים עטו כחול חגיגי כמו שאבא אהב. ונסענו בשיירה ארוכה לבית הקברות והברושים עמדו ושתקו כשהגשם ירד. כל הדברים שאינם לי הוא מבקש לדעת עליהם. ומה אני עושה באמצע הלילה חוצה את רוסיה אם אין לי אבא ואין לי בעל. לא שמעתי מוזיקה קרוב לשבעה חודשים והשקט שמילא אותי הקשה עלי תפקודי יומיום לא היה לי לאן להימלט, מילים של צער ונחמה שלא תדעו עוד צער בבניין ירושליים תנוחמו בתוך שאר אבלי ציון תהיי חזקה בשביל אמא אני אהיה חזקה בשביל עצמי אני צריכה לשמוע רעש אחר אני צריכה מנגינה חיצונית שאינה נובעת ממני כי בי אין מנגינות רק מילים ארוכות מפותלות. כל מקום היה מלא בצער ואין אתר פנוי מליה. ורציתי לשמוח והתביישתי כי לא ידעתי איך לכמת את ההקלה שחשתי בידיעה כי אבא אינו שרוי בסבל עוד ורציתי לשמוח כי המוות התרחק ממני ולא ידעתי שמותר. והמילים המלחשות על גבי הן מילים שאין לי למי לומר אותם כי אנשים שאהבתי הלכו ממני ואני יכולה לזעוק אך אין לקולי תהודה ואני מלחשת לכל עבר מסננת מילים או מוטב, שותקת. הוא מסתכל עלי כלא מאמין וחוזר על השאלה שנית. יש לך בעל? יש לך אבא? אני עונה בשלילה והתמיהה על פניו גדלה, מי מגונן עליך עיניו שואלות. מי מחכה לך בבית. מי אינו ישן וסופר שעותייך. בביקורות הדרכונים במסוף החדש המואר באור בוהק ומסמא בשעת ליל ומצופה שיש מבריק ישר עם נחיתתי בארץ הפקידה מסתכלת על תמונתי ושואלת לשם אבי. אני לשניה שותקת ועונה. אולי זו טעות לכתוב ממקום כל כך אישי. אני צריך לפתח לי פרסונה כותבת, מרוחקת ממני עם חוויות חיים אחרות.

יום חמישי, נובמבר 01, 2012

חוזרת לכתוב

השיער אסוף.  הקפה מוכן. היד מוכנה. והלב פועם.

זהו אני מתחילה

יום חמישי, אוגוסט 30, 2012

מאז האמהות למילה פנאי נוספה בהילות.


יום ראשון, אוגוסט 19, 2012

יום הולדת שמח

אני בת ל"ח שנים.

וטוב לי

יום ראשון, יולי 29, 2012

איכה היתה לזונה




ההכנסות
ההוצאות
החובות
הבוז
השנאה
ההשפלה
הרעב
הצמא
הסירוב
הרעב
הבושה
הכאב
הצריבה
החרטה
הריקנות
ההדחקה
הבושה
הכסף

הלחם. 


מנחם אב התשע"ב

יום רביעי, יולי 18, 2012

שלא ימותו יותר צעירים

משפט שאמא שלי אומרת כשמגיעה שמועה רעה על מותו של אדם שנפטר בשיבה טובה.

אתמול הייתי בבית הלויות בהר המנוחות. סבתה של חברתי נפטרה בגיל תשעים ושלוש.
אשה מלאת חיים, שאהבה מסיבות, תה עם חלב ועוגיות ללא גלוטן. אשה שופעת חיים וצחוק, שפתחה בשיחה עם כל אדם, שנכדותיה ראו בה חברה.

אולם ההספדים היה מלא באנשים, בסיום ההספדים בנה ביקש שהקהל ישיר את "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר", הקהל נענה, והמזמור התאים כל כך למי שזכתה לאריכות ימים "אך טוב וחסד ירדפוניי כל ימי חיי, ושבתי בבית ה' לאורך ימים".

וברקע,  ברחבה בחוץ מתקבץ הקהל להלוייתו של אדם צעיר, בן שלושים פלוס, שנלחם שנה בסרטן, והותיר מאחור משפחה ענפה.

והפער בין שתי הלוויות מחמיץ את הלב ומטלטל. 

יום רביעי, יוני 20, 2012

בימים האלה, בזמן הזה, לפני חמש שנים.


צַלֶּקֶת יוּנִי

א
פַּחַד אַיָּלָה תּוֹקֵף וּמַרְדִּימֵךְ כִּבְאַחַת
תֵּכֶף יִתְקֹף הַנָּחָשׁ וְסַכִּין תּוּנַף
הַחֲתָךְ יִהְיֶה פָּשׁוּט אֹדֶם בֶּטֶן יִתְגּוֹלֵל כְּלֵי הַדָּם
לֹא יִפָּגְעוּ הַמְנַתְּחִים יְדַלְּגוּ בְּבִטְחָה עַד שֶׁיִּמְצְאוּהוּ
וְיַעַקְרוּהוּ מִתּוֹכֵךְ גּוּשׁ גּוּף דָּם נוֹזֵל בֶּטוֹן יִסְתַּלֵּק כִּבְאַחַת
וּמַעְיָן בָּךְ יִנְבַּע וְאַתְּ תִּשְׁתַּחְרְרִי מִכֹּבֶד הַכְּבָלִים שֶׁלִּפְּפוּךְ יְרָחִים רַבִּים.

ב
וּבְכָל שָׁנָה בְּחֹדֶשׁ יוּנִי עוֹבֶרֶת בִּי סַכִּין
מִתְיַפַּחַת
זוֹ לֹא סַכִּין כְּבוּשַׁת דָּם
זוֹ סַכִּין מַיִם
שֶׁאֲנִי מַיִם וּבָעֹל לֹא מָשַׁכְתִּי.
וְאִם בָּעֹל לֹא מָשַׁכְתִּי, מַדּוּעַ נִצְלַק הַבָּשָׂר?
וְלָמָּה נִטְמַן בִּי גּוּשׁ דָּם מַיִם אֲצוּרִים מָרִים
וְלֹא זֶרַע גֶּבֶר חוֹלֵף בְּשַׂר חַיִּים
וּמִי יִסְמֹךְ יָדַיִם, וּלְמִי בְּדִיּוּק אֶצְעַק?
וּמַדּוּעַ שֶׁלֹּא אֶצְעַק.
גּוּף בּוֹדֵד חוֹצֶה שְׁלוֹשִׁים

(דַּי לִלְּחִישׁוֹת בְּמִסְתְּרֵי חַדְרֵי טִפּוּל וּבְהֶעָרוֹת שׁוּלַיִם
מֵעַל כּוֹסוֹת קָפֶה בַּאֲמִירַת אַגַּב: כֵּן. זֶה קוֹרֶה בַּגִּיל הַזֶּה.
יֵשׁ לִזְעֹק אוֹתָהּ בְּפַרְהֶסְיָה)

וְהַצְּעָקָה תִּשָּׁמַע וְתֵחָרֵט
לֹא בְּאַדְווֹת הַמַּיִם אֶלָּא בִּוְרִידֵי הַבָּשָׂר,
צְעָקָה חוֹצָה גּוּף לִשְׁנַיִם
מֵהָרֹאשׁ הַדּוֹאֵג וְעַד לְמִכְסֵה
הַהוֹלָדָה
וּמֵהָרַגְלַיִם הַמְהַסְּסוֹת וְעַד לְמִכְסֵה
הַהוֹלָדָה
מִצַּד יָמִין לִשְׂמֹאל
סְמַיְלִי בִּיקִינִי
צַלֶּקֶת נֶפֶשׁ

לֹא עֲרוּפָה אָמַרְתִּי, מְצֻלֶּקֶת.

(פורסם בגיליון נשים של משיב הרוח, וזכה למעט פירגון ממנחם בן)

;

יום חמישי, מאי 17, 2012

הורות (או מזל טוב)


הורוּת

וְאַחֲרֵי שֶׁנְּסַיֵּם לְשׂוֹחֵחַ עַל כָּל מַה
שֶּׁחָשׁוּב וּפּוֹלִיטִי
וּנְשַׁלֵּם דּוּחוֹת חֲנָיָה
וְנַחְלִיף שְׁמוֹת מִשְׁפָּחָה
וּנְתָאֵם מַס
נוּכַל לַעֲבֹר לַשָּׁלָב הַבָּא:
לִתְפֹּר לָנוּ בֻּבַּת בֶּטֶן.
תִּינוֹק!
נִקְרָא לַבֻּבָּה.
אֶת תִּינוֹק! שֶׁלָּנוּ נַשְׁקִיט כָּל עֶרֶב לִישֹׁן
בַּבֹּקֶר נַאֲכִיל אוֹתוֹ בִּמְזוֹן תִּינוֹקוֹת
מְשֻׁבָּח וּנְלַמֵּד אוֹתוֹ לִקְרֹא
צָרְפָתִית לִכְשֶׁיִּגְדַּל נוֹסִיף לוֹ
בֻּבָּה אָחוֹת. תִּינֹקֶת! נִקְרָא לָהּ הַפַּעַם.
וְאִם נַצְלִיחַ, נַמְשִׁיךְ הָלְאָה.




נכתב עוד לפני שהתחתנו, או בחודשים הראשונים לנישואין, אני לא זוכרת.

ולא, לא  קראנו לה תינוקת! אך אנו בכל זאת  מאכילים אותה מזון תינוקות משובח. 

יום שני, אפריל 09, 2012

שלושים ושש

<נכתב שנה שעברה, בעקבות טיול בחול המועד פסח ברמת הגולן. כחודש לאחר החתונה>


36
אַחֲרֵי חֹסֶר הַנּוֹחוֹת שֶׁבַּגּוּף אֲנִי עוֹקֶבֶת.
כְּאֵב מֵצִיק בְּיֶרֶךְ שְׂמֹאל מוֹשֵׁךְ מֵהַגַּב הַתַּחְתּוֹן וְעַד לְכֶתֶף שְׂמֹאל
וְיֵשׁ כְּאֵב בַּשַּׁחֲלָה הַיְמָנִית וְאֶת הָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁל הַשֵּׁן כְּשֶׁשּׁוֹתִים מַשֶּׁהוּ קַר אוֹ חַם אוֹ
נוֹגְסִים אוֹ לֹא עוֹשִׂים כְּלוּם בִּכְלָל. דּוֹקְטוֹר כֹּהֵן אוֹמֵר שֶׁאוּלַי זוֹ דַּלֶּקֶת.
וְיֵשׁ אֶת קַו הַגּוּמִי שֶׁמִּתְהַדֵּק וְגוּף שֶׁמִּתְעַבֶּה וּמַכְבִּיד וְיֵשׁ רְגִישׁוּת יֶתֶר בפנים וְלִפְעָמִים בַּזְּרוֹעוֹת שֶׁאוּלַי קָשׁוּר אֶחָד לַשֵּׁנִי
אוּלַי לֹא וּבַחֹשֶׁךְ כֵּן
וּבְתוֹךְ כָּל זֶה יֵשׁ יַלְדָּה בַּת תֵּשַׁע שֶׁרוֹצָה לַעֲשׂוֹת גַּלְגַּלּוֹן
בְּאֶמְצַע שָׂדֶה קָצוּר פָּתוּחַ
בְּחֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח
בְּרָמַת הַגּוֹלָן.

(פורסם בגיליון מזמור 8 של משיב הרוח)

יום רביעי, מרץ 14, 2012

יום האישה

איך קרה שהשנה ששכחתי מיום האישה? דווקא השנה, כשאני לומדת בבית מדרש פמיניסטי, אצל חנה פנחסי המבריקה, כשאני נשואה, שאני חווה חויות נשיות של הדרה והאדרה, אני שוכחת מיום האישה? כן. מסתבר שכן. תפוחי האדמה שיש לקלפם, ערימות הכביסה המקומטות להכעיס, מוצרי קוסמטיקה שמעולם לא ארכוש, כל אלה חסמו אותי. (שקר) אז לכבוד שכחת יום האישה, והסיכוי לזכות בשרשרת ממרב הראל המוכשרת, אני מעלה פה מבחר לינקים לדברים שכתבתי בעבר, כאן ובמקומות אחרים, הקשורים ליום האשה, וכמובן את הכרזה של כביסה שחורה, שתלויה אצלי במשרד. כל יום שבו אני נזכרת בסבתא אסתר, הוא יום האישה עבורי. הנה ציטוט אחד מדבריה: "יש לתת לאישה יותר חינוך פוליטי-מדיני (לא פוליטי מפלגתי), להדגיש שהאישה היא ככל אדם ואזרח במדינה, שכל בעיה חייבת לעניין אותה. שהאישה תדע כי יש בכוחה לתרום מבחינה שכלית לכל שטח ועיסוק ציבורי" (ח"כ אסתר רזיאל-נאור בראיון לידיעות אחרונות על מעמד האישה 1965). והנה לינקים ליום האישה' או לכל מה שנראה לי קשור לנושא בשנים עברו: הכרזה הקבועה ליום האישה להיות אשה קטנה מכון פועה? אני כתבתי על זה ראשונה ותודה למרב, שברת שתיקה ארוכה

יום שלישי, פברואר 28, 2012

היום לפני שנה

הוא הציע לי נישואין.

להיות איתו לנצח.

לשנות את מהלך חיי ולנסות משהו חדש


איזה מזל שהסכמתי.


זה מה שכתבתי אז

תודה איש שלי, תודה.

יום ראשון, פברואר 05, 2012

שלוש עשרה שנים בלי אבא

תראה אבא,
שלוש עשרה שנה עברו מאז הפעם ההיא, בה נפרדנו בגשם הגדול יום לפני ט"ו בשבט.

וכה הרבה השתנה.
גדלנו.

נעה ואודי גדלים ורבים, והילדים גבוהים ויפים.
משה ומיטל חזרו מניו זילנד וילדיהם מלאי צחוק וגיל,
ואני וניסימי כאן ברבים.

ואמא גיבורה כמן סופר וומן כמו לביאה מחלימה משבר מטופש באגן. אם היית כאן היית אומר שהנה ההוכחה המדעית לכך שנקיון הבית מסוכן לבריאות.

ותראה יפה פה, רעננה שאהבת גדלה רכבות חוצות את הארץ אפילו בחיריה מקימים פארק רק על תשאל על שם מי הוא נקרא.

ועוד ישראלי זכה בפרס נובל, והפעם בכימיה, ועוד סרט ישראלי מועמד לאוסקר, היית נהנה ממנו אני חושבת.
ובסך הכל עולם טוב השארת לנו, עולם יותר טוב מזה שנולדת לתוכו.

למדת אותנו להתייחס לעולם ולגרים בו בתובנות ובאחריות, לצחוק עם העולם ולהנות מהטוב שבו.
ממוזיקה טובה - לא שלמה ארצי, וצדקת אבא.
לא הספקנו לומר לך, שלמה ארצי באמת לא משהו.

למדת אותנו להנות מיין טוב, מברנדי ומדברים המרחיבים דעתו של אדם בכלל.
לימדת אותנו מה קורה לפיל ששתה תה ובדיוק יש לו אפצ'י, לימדת אותנו לשחק שחמט,
לטעון טענות בצורה מסודרת, יחסית, ולקבל את העובדה שבתך מאחסנת את ספריה במקרר בשיוויון נפש.

למדנו ממך שעדיף עשיר ובריא על פני עני וחולה, ואנחנו משתדלים -להיות בריאים ככל שניתן לכל הפחות.

ואם יכולת לראות כמה חברים הגיעו כדי להיות אתך פעם נוספת, בטח היית מתבייש, זז לשניה הצידה נותן להם מקום, להרגיש נוח, ואז מצטרף.
להתראות אבא שבת שלום.

Approaching You in English גרסת המציאות

הספר יצא לאור, בהתרגשות עצומה, ולאט לאט מגיעות הביקורות.

הנה אחת, נהדרת.

והנה, כאן קונים את הספר.