יום שני, דצמבר 27, 2010

יש יום: אירופה

ויש יום בו כל אירופה מכוסה שלג, תחבושת שלג
וכל אנגליה מכוסה שלג, סדין שלג

אך עדיין ניתן להבחין בכתמים אדומים.

יום חמישי, דצמבר 23, 2010

קצת תמונות מניו זילנד



שיר לנעמי שמר

שלומית בונה סוכה.
יופי נומישמר, מה חשבת לעצמך?
ואם אותך היה קושרים לחג, איך היית מרגישה?

בטח היית מרירה, אהה?

יום שני, דצמבר 20, 2010

איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו?

אני עייפה.

יותר מיום - יומיים. אני עייפה כבר חודש, או חודשיים.
זה לא דיכאון.

אני שמחה, וטוב לי, כמו שהרבה זמן לא היה לי טוב.
ואני בריאה, ברוך השם, כמו שהרבה זמן לא הייתי בריאה.

מדוע אני עייפה?
במין אובסיסיביות נוירוטית אני חופרת בעצמי, מקלפת גלדים, נותנת לאדום החם והצורב לפשוט בי.

אולי אני מרשה לעצמי להיות עייפה עכשיו, כי יש מי שיתפוס אותי אם אשקע בשינה.
אולי ערנות היתר של העבר מקורה היה בהשרדות, בתחושת אני לבד אצליח, אני לבד אעשה הכל, ופתאום מתעורר בי הרצון להוותר, להתכנס, להכנע.

ויותר מהכל לישון.

(ואי אפשר, ואין זמן, ותקציב, והרצאה, ונסיעה לחו"ל, ולראות חברות, ולסדר את הבית, וכביסה).

וקשה לי להרדם בלילה. אולי זה מהקונצרטה, שאני נוטלת אותה כדי שאוכל להספיק יותר ולהיות מפוקסת, אבל קשה להרדם.

אתמול בשניות של ההרדמות, השניות בהן מתעורר בי הגעגוע לתקופת המשקפיים, לפייד-אאוט הטבעי לי בהסרת המשקפיים ובהיה בעולם המטושטש. המעבר הזה חסר בי.

אתמול בשניות האחרונות של הערות, ממש לפני ההרדמות, נזכרתי בשיר הזה של דורי מנור.

"ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו"

למדתי אצל דורי, ואני זוכרת אותו עומד בכיתה, ומקריא את השיר הזה בהטעמה, ואת ההתרגשות בכיתה היתה ניתן לראות בזיע הפנים המשותף לכולנו. היינו עדים יחדיו לרגע אישי מאד, פרטי ביותר, ומשום כך כללי.


הנה השיר, לא הצלחתי למצוא אותו מנוקד ברשת, עמכם הסליחה:


איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו?
איך יכול אדם להאמין שהוא לבד?
אדם נפרם מילדותו כמו חוט מתוך מרבד,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.

אדם נוסע בנפשו לוילנה או מדריד,
צפונה מהזמן ומערבה מעצמו,
אדם בונה גונדולות ומפליג מוריד לוריד,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.

בפוך לבן הוא מתכסה, וחש כיצד היתה
אמו עכשיו כורעת וחופה את המיטה,
הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.

הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.

והנה שלומי שבן מבצע את השיר המקסים הזה.

ואני מנסה להרדים את עצמי, ונכשלת.

(גיליתי את הביצוע הזה כשחיפשתי אחרי מילות השיר, מאז זה מתנגן ללא הרף, וכבר נשלח לניו יורק, בחיי שהבלוג הזה אינו אתר פולחן לשלומי שבן, לפעמים זה לא נראה ככה, אני יודעת)

יום שישי, דצמבר 17, 2010

ותורה,מה יהא עליה?

מכל הכיוונים זה מגיח, אמירות אומללות של רבנים, התבטאויות גזעניות בשם הדת, פקידית דת יושבים בירושלים ומכתימים את היהדות. הנה התגובה הצנועה שלי.

ותודה לוולווט שפירסמה

יום חמישי, דצמבר 16, 2010

ככה סתם

כי מגיע לו.
כי הוא עושה הכל לשמח אותי, אז הנה

שב אחורה, תחייך ותהנה.

ואתם קוראים יקרים, מה דעתכם על תחייתו של השיר הזה?
איזו מגירסאות הכיסוי הכי מוצלחת לטעמכם.

כהרגלנו, נפתח במקור, ומשם נעבור לגירסאות הכיסוי השונות.

ככה סתם בביצוע התרנגולים. הקליפ תמוה, אכן.



ככה סתם בגירסת שלמה ארצי, עם אילתורים מצחיקים. יש לו חוש הומור מסתבר.





שלומי שבן בגירסת הרדיו



פעם ידע להנות, ככה סתם בגירסת "זהה את הזמר הבא עם כריות הכתפיים המודגשות", מתוך סיבה למסיבה:


ככה סתם דניאל זמיר וקובי אוז. שמו לב לחידוש



בפעם הקודמת בדקנו את "מרוב אהבה שותק" בביצוע הבנאים.

ותודה לאיתמר זוהר על ההשראה.

יום ראשון, דצמבר 12, 2010

אז למה את לא כותבת?

כי יש לי יותר מדי רעש בראש

כי אני עמוסה בהוראה, כתיבה ועבודה

כי הרבה דברים קורים

כי יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם שאין לי כוח לכתוב בכלל.

לאט לאט. צריך לחמם את השריר של הכתיבה מחדש ולתרגל אותו.

שלא תשכחנה המילים

שלא יאבד הטעם

יום חמישי, נובמבר 18, 2010

תפילות ירושלמיות

יום רביעי בבוקר קו 13 מהמושבה הגרמנית למרכז העיר. התחנה: רחוב חזקיהו המלך.
אני עולה לאוטובוס מתיישבת מאחור. האוטובוס כמעט ריק. בספסל המקביל בחורה צעירה מוציאה סידור.

תחנה: רחוב מבצע קדש.
האוטובוס כבר מלא. לידי בחורה מתפללת שחרית. היא נעה קדימה ואחורה בתנועות התפילה של תפילת שמונה עשרה. הבחורה בספסל ממול אומרת תהילים. הבחורה בספסל מולי מוציאה משרוול פלסטיק צרור סגולות. לפרנסה, לשלום בית ולפוריות.

תחנה: בית הנשיא.
בחור צעיר מוציא סידור ומתפלל.
אני מאבדת סבלנות מזהה תלמידים שלי, מתקדמת לעבר דלת היציאה.

התחנה ברחוב דוד המלך. אנחנו יורדים וממהרים להרצאה.

יום חמישי בבוקר.
אני הולכת ברגל לעבודה.
בצומת של רחוב יהודה וגד, בשכונת בקעה, בחור צעיר הולך עם סידור ומתפלל בדרך.

מה קרה לאינטימיות של התפילה? לתפילה הפנימית החרישית, להתקרבות המהוססת אל האני והיציאה החוצה אל הטרנסדנטי? מה עם המרחק, מה עליו? מה על המעיין המתגעגע, ועל מילות התפילה המנחמות? מה קרה לתפילה הפרטית? אין היא שקולה לתפילה הנאמרת בחיפזון האוטובוס במרוצת ההכנות ליום העבודה.

מה בין זילות הפרהסיה לקדושת המילים?

יום שלישי, נובמבר 16, 2010

הרהורים יגעים

יעפת.

אני מנסה לאחוז את הזמן והוא נשמט מתרסק על הרצפה. הידיים נותרות ריקות. אני מנסה להרים את הזמן. הוא כבד מדי. אני זורקת אותו אבל הוא עף באויר וחומק ממני. זמן גומי. ופתאום האדמה מתרחקת והרגליים שלי באויר. אני מנסה לעמוד, ולו גם על רגל אחת אבל אין קרקע. הקרקע מגיחה מצד שמאל ומכאיבה לי בכתף.
אני מנסה לעמוד ונופלת. אני מנסה לנגוס, אבל השיניים מתנדנדות וכמה מהן נופלות. אני מעבירה את הלשון על החיך החשופה וחום הדם מלוח. רעשים חודרים מבחוץ. אני מנסה להרים את היד להשקיט אותם. אבל היד נרדמה מקופלת מתחת לגוף.

וחוזר חלילה.

יום שני, נובמבר 08, 2010

I am in Baltimore.

שלכת במזרח ארה"ב. השמים הם ענן אחד מוחלט אין לדעת תחילתו או סופו מלבד גגות הבתים המרמזים אין כניסה. השמים אפורים ודומעים ומולם מתחצפים העלים ואומרים לא ניתן לכם להעכיר את מצב הרוח. אנחנו נצבע את האפור בכתמי זהב נחושת וארד וירוק הדשא יתחדד וחום יפואר ודבר לא יהיה אפור יותר. דבר.
אך העבים אינם מוכנים זוהי שעתם למלוך. הם קוראים לרוח הצפון הרעה המפיחה בעלים עלבון גשמים מיותרים שלא היה בהם דורש, מים שבוזבזו לריק. עלבון כל אלה מוטח בעלים והם נאבקים בתחילה אך חום הקיץ לקח את עוזם והם אחד לאחד מרימים ידיים וצונחים נאספים למרגלות עצם ומקשטים את הגזע. ברקבון שיאחז בהם ימצאו חיפושיות וזחלים בית. ציפורים יגלו בהם ראשית קן.

זה לא היה לשווא.

יום שני, אוקטובר 25, 2010

אני בהולנד

והיום השמים נמלאו קשת בענן אפור קשת מלאה צבעים
ואלוהים חדר לכל המקומות שהותרתי לו

יום ראשון, אוקטובר 17, 2010

יום שבת, אוקטובר 16, 2010

מרוב אהבה שותק

מה בין אהבה לדיבור, בין אהבה לשתיקה?

לאלוהי הבנאים התשובה,

לנו נותרה השירה.

ואיזו שורה אהובה עליכם ביותר?

ואיזו גירסא אתם מעדיפים?

שתפו - נא


הגירסא הישנה והשמחה במקצת של יוסי בנאי, כמובן.




והנה הגירסא החדשה של בעז בנאי, יש בזה משהו קצת אפל, נכון?

יום רביעי, אוקטובר 13, 2010

בתים מתרוקנים
מתארגזים

חדרים מתמלאים
(איפה הסלוטייפ)


הגוף מתרוקן
ונאנח

יום ראשון, אוקטובר 10, 2010

החודש אכתוב מעט

ואעשה הרבה.
עמכם הסליחה

יום שני, אוקטובר 04, 2010

תחבורה ציבורית

אני עדיין לא ממונעת, ומחד זה מסבך את החיים ומאידך גם לזה יש קסם.

לא, לא, אני לא מתכוונת לאותם נהגי מונית המתחילים איתי - "על הנסיעה הבאה איתך אני משלם, וגם נזמין לנו אולי איזה כוס קפה?", לא. אני מדברת על גזענות.

לא מהסוג המכוער והפומבי, זה שיש לבערו מהשורש ומוסכם שהוא חמור ביותר, אני מדברת על הגזענות הקומית. אותו ענף הקרוב עד כדי בחילה קיומית לשובניזם הקומי, שאלו היוצאים נגדו נענים בתשובה, נו, זו רק בדיחה מה את רוצה, שנהיה עצובים כל היום?

אני נכנסת למונית. נהג שנראה על פי אופן מבטאו כי הוא מרוקאי, את פדחתו מעטרים מה שהיו בעבר תלתלים ג'ינג'ים.

הוא שואל לאן אני רוצה להגיע, אני משיבה, ומיד פוצח בשלל בדיחות על אתיופים ומתמטיקה, פולניות שאף אחד לא רוצה להתחתן איתן, רוסים שעובדים בסופר.

עם הגיענו למחוז חפצי עצרתי את עצמי מלשלם לו ולשאול אם יש בדיחות על מרוקאים. אבל אני פולניה קרירה חסרת הומור שעסוקה בלקטר או להכין איזה דבר אוכל לא טעים בעליל כשכולם נהנים. אז שילמתי. יצאתי החוצה בענווה.

אני, אני אצחק בקבר.

העיקר שכל האתיופים, הרוסים, הכורדים, הפרסים, העיראקים, הליטאים, ההונגרים, הרומנים, התימנים, הצרפתים, האנגלים האמריקאים והמרוקאים יהנו.

יום שני, ספטמבר 27, 2010

אני בגולן

(ועוד אכתוב פוסט על שדרות)

ושקט כאן. כלבים נובחים. ארוחת ערב מתרגשת ברגעים אלו.

ואפילו לכתוב לא בא לי.

וככה להיות בשקט ובאי עשייה

יום רביעי, ספטמבר 22, 2010

לכבוד חג הסוכות. לא קשור אלי.

(מחווה לאיתמר זוהר)

וידוי אישי וחושפני וחד פעמי: את השם שלי שנאתי בילדותי. בעיקר בגלל נעמי שמר. מתיקות השיר הדמות המלאכית, העומלת ועושה למען הסוכה (האם שלומית אי פעם תשב בסוכה שהיא בנתה בעצמה ותנוח, אולי תקרא ספר, תשתה מיץ או תאכל פרי בסוכה שלה, - מעשי סוכות החביבים עלי מאד מאד) ולמען השלום לא ממש התאימה לי, וגם השאלה הקבועה, הנלווית להצגת שמי מאז ומעולם:

נו, אז את בונה סוכה? - גרמו לי למבוכה תמידית.

היום אני בשלום עם השם שלי, ובעיקר בזכות כינוי חיבה שהוצמדו לו. (לא מגלה לכם).

והנה לכבוד סוכות שלל ביצועים:


הקלאסי קצת מטריד חנן גולדבלט, ובכל זאת.



המזרחי, כן כן. מישהו מממלכת פרץ.




האלקטרוני:

הנה אני מגניבה! אני קינקית! אני כוכבת רוק ולא חנונה משקפיים!



וגם שלמה ארצי והקהל

לקחי מלתחה

1. יותר מדי גופיות. ואצלי הגופיה משמשת כמצמצמת מחשוף. לא צריך יותר מאשר שתיים בארבעה צבעים. זה יוצא שמונה. מדוע יש לי יותר מחמש עשרה גופיות אם כך?


2. יותר מדי שחור. אמנם מרזה, אמנם מתאים לי, אבל ירחם ה' זה צבע כבד. מכביד ועגום. הלאה שחור, הלאה.

3. צעיפים. מדוע יש לי צעיף- מטפחת ורוד פוקסיה עם עיגולים בצהוב וכחול? פשע אופנה שלא מהרה יסלח.

4. חולצות טריקו: לא מחמיאות לי בשום מצב. גם לא חולצות מכופתרות. אז איזה חולצות נשארו לי ללבוש? אני תוהה. תוהה.


5. ואיך זה שהארון שלי באמת מלא מלא בגדים,אך עדיין, כן, עדיין, אין לי מה ללבוש?

יום שני, ספטמבר 20, 2010

מ' התחתנה הערב

הקוראת הקבועה, אחד מחמשת הקוראים הקבועים התחתנה היום.


אז את, כן כן את, אחרי החופה המרגשת הביתית והמשמעותית שהיא כל כך אתם, בגינת הבית בו גדלת, סבב ריקודים כייפי במיוחד שמלה מהממת נעליים בלתי נשכחות וחיוך ענק כל מה שנותר לי לאחל לכם זה:

שאת והאיש שלך תזכו להקים בית מלא אור וצחוק, הבנה וקבלה, היות שם עבור אחד והשניה, בית צומח משגשג ושתקימו משפחה לתפארת.

אוהבת

יום שישי, ספטמבר 17, 2010

יום כיפורים זה

אני לא מוכנה ליום כיפור עדיין. חכה לי יום כיפור. תן לי איזה שבועיים. לפרוק ארגזים, להבין מה קורה איתי למחול, לסלוח.

אתה מבין, יום כיפור, השנה זה אחרת.

אולי זה שעון החורף שגם הוא הקדים השנה. אור בין הערביים בשעה חמש כואב לי בחזה, מפעיל לחץ שאין זמן תכף ירד החושך ויש עוד הרבה לעשות. האם כך מרגיש אדם בסוף ימיו?
והאוטובוס מלא אדם טיפין טיפין הם יורדים ברחוב של עיר וממלאים אותה כל אחד מהם בנפרד. והאיש עם תיק הג'יימס בונד לא הסכים לשבת בכסא שפינו לו באוטובוס. אינו מבחין בשנותיו שעטו עליו ונדמה בעיני עצמו כאחד החזקים והצעירים. והאוטובוס נותר ריק מלא באור ניאון קר וחד מגלה שאריות מסטיק ועטיפות ממתק.

אתה מקשיב, יום כיפור?
יש לי יותר מדי חפצים. בעבר הם הגנו עלי ונתנו לי מחסה. כמו השומנים סביב מותני. בשנה האחרונה אני נפטרת מהם ומגלה עד כמה הם עיכבו אותי. וכך גם החפצים. למעלה מעשרים וחמישה זוגות נעליים, מהם בשימוש קבוע חמישה. מערכות אוכל רבות שלושה סטים כל כלי תה. סכום לרוב. ואני ממילא לא מארחת יותר משישה אנשים בו זמנית בשנים האחרונות. מדוע אני לא נפטרת מהכלים? לא רק בשל יופיים והאיכות הטובה והצבעים המשמחים. הם מרמזים לי על ארוחות מפוארות מלאות אדם צחוק הומה ובכי ילדים מתגלגל לכדי שמחה.

אתה מביט, יום כיפור?
רוב מלתחתי בנויה על בגדי חורף. בצבעי חום שמנת ואפור מעט בורדו וטיפה שחור. בגדי חורף חמים מנחמים ועסיסיים. מה חבל שהחורף כאן מונה רק ארבעה חודשים. מה אעשה במעיל צמר הגמל בסגנון הגטו-שיק? בשלל הצעיפים , כובעי הצמר, הכפפות. מדוע כה מעט חולצות קצרות וקלות? כיצד קרה שמלתחתי לא הפנימה את מזג האויר הארץישראלי?

אתה מאזין יום כיפור?
בכל הדיסקים שלי אין את המנגינה הפנימית הרוטטת אליה אני כמהה. מנגינה המלווה את צעדי המחול האיטיים שאני מצויה בהם, ניגון שכזה שיתן לי סבלנות ויגלה לי את הצעדים הבאים. נינה סיימון וליאונרד משתדלים, אביתר בנאי והתזמורת העממית מנסים אבל עדיין אני חסרה את התו האחד המכוונן ממני והלאה.

אז תראה יום כיפור, תעזור לי להכנס בשערייך למרות שאני לא מוכנה עדיין, שביתי אינו ביית וחפציי בארגז, שאין לי מושג היכן נמצא ספר התפילות ולא הספקתי לבקש סליחה מכל מי שרציתי ושכחתי מאזכרה חשובה שהיתה אתמול ומהמת לא אוכל לבקש סליחה.

עזור לי יום כיפור למחול לעצמי, וממני והלאה לכל מי שפגע בי ובעיקר שימחלו לי כל אלה שפגעתי בהם מדעת או מחוסר דעת, בין אם בלשון הרע או בלשון מחודדת ומצלקת. בין אם מתוך חוסר מענה לאימייל או להודעת טלפון או שנדמה היה לי שקצרה ידי לעזור להם.
ויום כיפור - תהיה כאן כל יום, שאהיה קשובה ומוחלת ומדוייקת יותר כל יום במשך השנה.


ובעיקר יום כיפור, בלי ייסורים, בלי יסורים.

יום חמישי, ספטמבר 16, 2010

אם אבק היה עולה כסף

היינו רואים פחות ממנו?

יום רביעי, ספטמבר 08, 2010

שנה טובה

שנת אהבה
שנת בריאות
שנת גדלות
שנת דירה חמודה
שנת הפתעות נפלאות
שנת ואהבת לרעך כמוך
שנת זיו ואור
שנת חמימות
שנת טוב לב
שנת יצירה
שנת כתיבה טובה
שנת לשון הטוב
שנת מתיקות
שנת נחת
שנת סעודות משובחות
שנת עבודה ראויה
שנת פרנסה טובה
שנת צדקה וצדק
שנת קירוב לבבות
שנת ראיית הטוב
שנת שלום ושלווה
שנת תבואו תעשו שבת, למה לא רואים אתכם יותר.

יום שני, ספטמבר 06, 2010

תל דן

נשמה דרומית
לא תוכל להבין
את האלוהים הנגלה
בפכפוך מעיין
בחסידה חוצה עמק
ובשבר ענן סורי מנגב חטאי אתמול

עבורם אלוהים יתגלה רק בחושן הכהנים
בעיר עטופת חומה

והנה הסוד:
אלוהים הוא החיכוך
בין המים לאבן.

יום ראשון, ספטמבר 05, 2010

מחשבות שנה חדשה

יומולדת בא' אלול גוזר עליי ארבעים יום של חשבון נפש, והחלטות לשנה החדשה.

ואני עסוקה בימים אלו במחשבות על האשה שאני רוצה להיות.

והאשה ההיא, שזו אני.

היא רגועה, ושמחה.
ויש לה זמן פנוי. והיא מאירה ונינוחה.
והיא מתעמלת ורוקדת ויש לה זמן לכתוב.
והיא אינה נוחה לכעוס והיא רחוקה מהקנאה, ויש לה עין טובה והיא אינה מהעולבין או הנעלבין.


ויש לה בית מסודר, אבל נעים. כזה שאפשר לבלגן אבל לא רוצים כי כיף ככה כמו שעכשיו.
ויש בו פרחים בעציצים. וויש שטיחים ויש כריות ויש פתקים חמודים על המקרר.
ויש מרק מוכן בסיר במקרר ויש עשבי תיבול באדנית.

ומערכת הסטריאו משמיעה את נינה סיימון. או לאונרד כהן. או ניל יאנג.

ויש מרחב ויש הכלה

ויש לה בית.

יום שלישי, אוגוסט 31, 2010

מתנות יומולדת

ככה באיחור גיליתי מה אני רוצה ליומולדת.

1. אייפוד טאצ'
2. מצעים שווים
3. מנוי לסינמטק
4. כמה ספרים טובים
5. מייבש חסה
6. כוסות זכוכית לקפה שחור של נהגי משאיות
7. חלוק רחצה כייפי

8. עזרה בפינוי בגדים ישנים וגדולים מדי מהארון שלי.

יום ראשון, אוגוסט 29, 2010

מדוע אסור לערוך חיפוש גיגול עצמי?

כי מוצאים דברים כאלה
וזה נאחס מכמה סיבות.

האחת: אני נכללת ברשימה הזאת.

השניה: התוכן. אולי זה נכון?


ואני מנחמת את עצמי באפשרות הצינית שמישהו נשכר כדי לשרבט מילים כדי ליצור תנועה רבה יותר באתר.

יום חמישי, אוגוסט 26, 2010

הצעה לשיר ערש חדיש

יום שלישי.

לא הולכים לערב טאפאס במקום של איציק.

בעסה.

הולכים להופעה של שלומי שבן מארח את בארי סחרוף ויודית רביץ.

יש.

והנה שיר הערש המוצלח ביותר של כל הזמנים.
אין טעם לצטט משפט אחד, כולם מבריקים וכואבים.

בואו נהנה ביחד.

יום רביעי, אוגוסט 18, 2010

רשימת בתי הקפה האהובים עלי בירושלים נכון לעכשיו

פעם בעבר הנפקתי רשימה כזו, שחמשת קוראי אהדו אותה, אז הנה גירסת קיץ 2010 הקיץ החם ביותר בהיסטוריה.

בעבר ישבתי לא מעט ברשתות, זה השתנה ובכוונה לא צירפתי בתי קפה של רשתות. אני מעדיפה בתי קפה עצמאיים, אבל גם ב"קפה - קפה" וגם ב"בן עמי" יש מנות כייפיות ללא גלוטן.. ככה שלעיתים תראו אותי שם נהנת מטוסט, עוגה טובה או מפסטה. הללויה!


1. קפה קדוש בשלומציון המלכה. שרות אדיב קהל כייפי חלק זרוק חלק מעונב, תפריט מצוין. נקודות חשמל מרובות ללפ טופ שרותים נעימים ונקיים.

מנת הבית: סלט ניסואז עם טונה מעושנת.

2. מזרחי ברחוב השזיף בשוק מחנה יהודה. למרות האקוסטיקה הנוראית. אוירה כייפית תפפריט מוקפד.

מנת הבית: סלט יה-יה או מרק יוגורט

3. המקום של איציק בדרך בית-לחם. אוירת שכונה מיזוג אויר מצוין. תפריט פשוט טעים ולא מתחכם.
אין הרבה מקומות ישיבה ועדיין כיף גדול. גבינות מעולות. בימי שלישי טאפאס בר חביב.

מנת הבית: ארוחת בוקר. בעיקר ביום שישי

4. נאדי ברחוב שמואל הנגיד מול בצלאל הישן: מיקום מעולה במרכז העיר, מוזיקה מצוינת. נקודות חשמל לא מעטות ביחס לכמות הכסאות, וגם כיף לשבת בחוץ.

מנת הבית: שקשוקה ירוקה.


המלצות נוספות יתקבלו בברכה

יום ראשון, אוגוסט 15, 2010

אז מה היה לנו?

הבטחתי לכתוב משהו לקראת לכבוד ואחרי היומולדת.

הבטחתי לעצמי אני מתכוונת.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הפומבית הזו, כדי להבין מה קורה אצלי.

זו היתה שנה משונה.

השנה התחילה במעבר דירה כפוי בנסיעה לאנגליה שלוותה באכזבה גדולה ובבהירות חדה, ואז מוות, ופרידה, ואז טולה הגיעה אלי ביום של ההופעה של לאונרד כהן בפארק, הישר מהסט של סרוגים - חתולתסלב, זה ההסבר הטוב ביותר להתנהגות שלה.

אני לא מדייקת בתאריכים, ארוע רדף ארוע.
אני נותרתי מאחור, מלקטת את המשברים ומנסה לאחד אותם לכדי סיפור אחד.

השנה התחילה במאמץ העצום של סיום התואר השני - תוך פחות מ20 יום הוגשו כל החובות, וזהו סיימתי את זה, למרות ובגלל הפרעת הקשב - יש לי תואר שני.

החורף היה קשה. עצבות, ומהלכים שלא הסתייעו, וכתיבה כתיבה רבה ומאומצת, וניסיון לכתוב אחרת ולבחור לי פלטת מילים שונה.

תחשבו, להבדיל, על התקופה הכחולה של פיקאסו.
הוא מכיר רק כחול. רק כחול טוב לו.לפעמים הוסיף נגיעות של אפור או - לשם שינוי טיפה ירוק נזרק פנימה.
עם קצת סגול בצד, ופתאום הוא מנסה לצייר באדום. ודקה לפני ההצלחה הוא נכנס לחרדה עצומה. האם האדום יביע את מה שהכחול הצליח?

ככה אני הייתי השנה, מנסה להחליף מילים. מנסה לחשוב אחרת.

והחורף היה קשה, קשרים שלא הצליחו, שירים שסורבו לפירסום, בחור שפנה אלי ורציתי והוא לא רצה, בגלל אילוצי זמן הוא אמר. אך עם תחילת חודש אדר הוא הרבה בשמחה וחזר לחיי, והוא מלמד אותי כל יום שיעור בשימחה ובנתינה.

ומהאביב דברים הסתדרו.


מה איפשר את השינוי?

אני בעצמי לא לגמרי יודעת.

הטיול לניו זילנד איפשר את זה.
היה שלב בטיול, בטה-אנו ששמתי לב שלא חשבתיעל העבודה כבר כמה ימים. בתחילת הטיול לא יכולתי להפסיק לבדוק מיילים. לענות להם. לפתור בעיות, להציע פתרונות. ופתאום בבת אחת - זה לא היה חלק ממני.

הטיול היה ביטוי עז של רצון, שבירה של הטבע. מעולם לא יצאתי לי לחופשה ארוכה. תמיד החופשים אצלי היו שאריות נסיעות עבודה חו"ל, למעט שבוע בניו יורק בסוף השליחות, תקופה של חוסר יציבות וחוסר ידיעה.

אני לא יודעת לצאת לחופשה.
אני לא יודעת מתי להפסיק
אני לא מרשה לעצמי להנות
אני מוצאת תירוצים למה ללכת לעבוד ולא להשאר בבית ביום מחלה.

גם בשבת עולים לי רעיונות שקשורים לעבודה.
והנה בטה אנו כל מה שהיה אכפת לי היה ספרי מתח, והנוף מולי והכתיבה שלי.

ועכשיו הסיפור שהתחלתי בטה-אנו כבר כולל יותר מ20 עמודים, והוא סיפור קצר שכנראה יהיה ארוך, והוא מעסיק אותי, כמעט כל יום.

והיו אנשים שעזרו בגדילה הזו.
החבר לשעבר.
החבר הנוכחי.
חברות נוכחיות שמלוות אותי הרבה שנים.
חברויות חדשות שסיפק עולם האינטרנט, חברויות שנעשו אמיתיות וקרובות.
הבחור שנותן לי פתח ומרווח ומסגרת שבה כל מה שאני יכול להתקיים בשלום ברוחב לב.
רב שפגשתי שבירך אותי בברכה מדויקת, ונתן לי כלים למצוא את אלוהים בעולם שלי.
מורה לכתיבה שמאיר על החיים שמחוץ לכתיבה דרך הכתיבה, ולהפך.
חברות מהלימודים שמבינות את השפה שלי.
השכנה שהיא קרובה קרובה שלי.
וחברה שמסדרת את חיי ומעניקה לדירה שלי ולי בהירות משותפת.
וחברה מניו יורק שמושכת בחוטים ומעניקה לי בית.
והאחיינים שלי.

ולמדתי להפרד - לא רק מהמתים, בזה אני נכשלת דווקא, אבל מחפצים. אני מוסרת ומעבירה הלאה, ותורמת, ונפטרת ומעניקה והכל - כדי שיהיה לי יותר מרווח. כי עודף הבגדים והנעלים והתיקים והניירות חוסם אותי מליצור, מלחשוב בשקט, ממתינות רוח.


ויש צמיחה - מבחינה מקצועית, אני כבר מוכרת ומרצה בכנסים בעולם, מופיעה באינטרנט ושאר זוטות.
אני אפילו חוקרת ספרות.
ומבחינת הכתיבה - אני מרגישה יותר מדויקת. ולאט לאט יותר דברים יתפרסמן אני מקווה, וברור לי מה הכיוון שלי, ומה העיקר ומה פחות. ופחות זה קצת.
ואני נראית יותר טוב, אם יורשה לי, וחוץ מהחיידק שהתלבש עלי לכבוד היומולדת גם מרגישה יותר טוב.

אז סך הכל- זו היתה שנה טובה - או כפי שכתבתי בטה אנו - בלי לדעת דבר:


ויש יום שמתחיל אפור ובו אין שמש ופתע השמש משחקת מחבואים עם העננים ורוקמת טלאי אור על ההרים. והעננים נהיים השמיכה בה מתכסה ההר בטרם ילך לישון והשמש היא אמא המעירה את ההר לעמל יומו שישגיח על הגבעות ועל האגם. ואותו יום יזכר כיום שטוף שמש. שאחריתו היא מהותו
.

שאחריתו היא מהותו.

ומה אני מאחלת לעצמי לשנה הקרובה:

יישוב טוב, מרווח ליצירה ועשיה ובניה, והחלטות טובות, ודיוק.

זה מה שחסר לי.

דיוק.

יום שלישי, אוגוסט 10, 2010

שתיקה

עוד יומיים יש לי יומולדת

ויש לי דלקת גרון ואני לא יכולה לדבר, הגרון נפוח מדי.

ויש לי הרבה מה לומר. על החיים, על הכתיבה, על מעבר דירה וחברות ועל זוגיות אבל אני לא יכולה לדבר.

ואני צריכה להיות במלוא כוחותי, מחר ערב משפחתי אצל אחותי, רביעי כמה חברים באים חמישי עוד משהו ואני לא יכולה לדבר.

רק לישון או לבלוע כדורים או גלידת סורבה שמצננת את הדלקת.

אולי מחר אם החום יירד אוכל לכתוב אבל ברגע זה, בו אני חסרת שינה ועייפה ולא מצליחה להרדם וכואב לי איני מסוגלת לכלום.

מה המטרה של הפוסט הזה?
רחמים עצמיים? תזכורת יומולדת? ניסיון לחלץ עצמי מהמעגל האכזרי?

כל התשובות נכונות.

גלידות סורבה יתקבלו בברכה.

יום חמישי, אוגוסט 05, 2010

שירים שיקררו אתכם.

ננסי סינטרה בנג בנג.
מאז שהוצג בפני לא מצליחה להפסיק לשמוע אותו



בלאגן: שקט והרבה ומיד



רחובות לונדון וקצת גשם קייצי ראלף מקטייל.



תמזגו לכם כוס גדולה של מים והרבה קרח וטיפה לימון תתרווחו ותאזינו, ירידה של 2-3 מעלות מובטחת.

מוזמנים להציע שירים - אני אוסיף אותם לטובת הכלל והקירור כמובן.

יום ראשון, אוגוסט 01, 2010

ויש יום

ויש יום בו השמש תתעלל בגבעות תלהיט תקפוח תשחית ולשווא. נחמת הגשם עדיין רחוקה אך צלקות השמש קרובות. הנה שם אין עשב גדל, והנה עלים חומים והנה עשב ירוק מבריא נהפך לקלחים חומים ומרחיקים. והנה דרדרים עולים במקום פרחים והרוזמרין מתייבש ומפיח ריחו בחוזקה וצקצוק הרמשים קרוב ומציק.

יום שלישי, יולי 27, 2010

אין לי בית

יש לי ספרים
יש לי מחבתות
יש לי חתולה
יש לי בגדים
יש לי קייטצ'נאייד
יש לי דיסק חתום של הקאונטינג קראוז
יש לי סיכומים של שני תארים
יש לי תמונה עם אהוד בנאי
יש לי חברים
יש לי מעבד מזון
יש לי מחשב נייד
יש לי מחשב נייח
יש לי חוש הומור
יש לי מכונת כביסה
יש לי מכונת יבוש
יש לי ציור מקור של אורי ליפשיץ
יש לי ספה אדומה
יש לי מיטה
יש לי ארון
יש לי ארון נעליים
יש לי סט בשרי
יש לי סט חלבי
יש לי קרשי חיתוך פרווה
יש לי חבר
יש לי שלוש מערכות תה
יש לי כפיות משוגעות
יש לי תרסיס שמן בטעם חמאה
יש לי יותר מדי בגדים
יש לי דיוידי
יש לי מעט סרטים
יש לי יותר מדי דיסקים
יש לי תכשירי פינוק של ללין
יש לי סדינים
יש לי מגבות
יש לי מפות שולחן
יש לי פותחן קופסאות
יש לי סט כלי עבודה פרחוני
יש לי שלוש כונניות ספרים
יש לי תכשיטים בעיקר מפלסטיק
יש לי שבעה אחיינים
יש לי אחיינית
יש לי רדיאטור
יש לי יותר מדי תיקים
יש לי וילונות
יש לי מצלמה


אין לי בית

יום שני, יולי 26, 2010

דירה להשכיר:

המצב ממשיך להיות קשה. עוד דירה אפלולית הבוקר הראתה לי שאני חיה בעולם מקביל.

והחבר כבר מציע לי לוותר על החתולה ולשמור על דירה.

במצבי הנוכחי החתולה תמצא דיור עוד לפני.

יום שישי, יולי 23, 2010

דירה להשכיר : המילון

חיפושי הדירה נמשכים ביתר עוז ותסכול.

ויש צורך בניסוח מילון.

2800 ש"ח: דירת מרתף חשוכה. גם אם משופצת היא חשוכה.

אני אחלה בעל בית, אל תדאגי, בכל בוקר אני בשש בחצר המשותפת ותוכלי להכין לי כוס קפה: התחלה של הטרדה.

כניסה מיידית: תוך שבועיים - חודש.

דירת שניים וחצי חדרים: חדר שינה, הול, ומטבח. בטח שזה שניים וחצי. כי ההול זה חדר נוסף והמטבח מרווח.

גם לכם כואב?

תוסיפו

יום חמישי, יולי 22, 2010

ויש יום

ויש יום בו בליל שפות יעלה והניסיון לפרקן ולשייכן ירשם אך טעם לא יהיה בכך. אין אלה קולות שפה זרים אלא מחשבות ניתקות ומתרחקות מחשבות שיש לגרשן כי אין בהן כוח מבריא. יש בהן כוח מפתה משחית מתלקק ומצלק.

ספר

ואני רוצה לפתוח בספר ולטבוע בו. להטמע בין דפיו להסתתר מאחורי האותיות להבלע עם כל נקודה שחורה בסוף משפט. ומדי פעם להציץ מבעד לכריכה ולראות שדבר בחיי לא השתנה. מיום שנעלמתי בין הדפים לא התעניינו בלכתי. באחד מהעיתונים הופיעה ידיעה צדדית.

ותו לא

פרשת ואתחנן באתר מאקו

הנה היא.
ואני מרוצה.

יום רביעי, יולי 21, 2010

בחזרה למוזיקה

הסתיימו תשעת הימים של אבלות עד לתשעה באב, וכעת אני חוזרת להאזין למוזיקה.

בקולי קולות.

הנה כמה ממתקים:

הג'ירפות:



התפוחים:



ויה קון דאוס:



תהנו לכם, עם כוס יין ביד אחת ודבר בשר בשניה.

יום שישי, יולי 16, 2010

דירה להשכיר

אני חלק מתופעה. אני לא אינדיבידואום עצמאי ושונה.

כמו עוד הרבה שוכרי דירות ירושלמים שיחת הטלפון ההיא מבעל הבית הגיעה גם אלי.

הוא רוצה למכור, במחיר מוגזם, ועלי לצאת מהדירה.

אני מנסה לנהל משא ומתן.

אתה יכול להשכיר את הדירה ביחד איתי, כדיירת נהדרת.

דירה מרוהטת יותר אטרקטיבית.

אבל בשורה התחתונה - הוא חושב שהדירה עמוסה מדי ואי אפשר לראות עד כמה שהיא גדולה.

וכמו שא' אמר 37 מטר מרובע, ברגע שנכנס מזלג נהיה עמוס. ואני, הרבה מזלגות יש לי.

היום יגיע בעל הבית, אנסה לשכנע אותו.

אבל אולי, אולי עדיף כך.

לארוז הכל ולהשאיר מאחורי כמה דברים פחות נחוצים ולמצוא לי בית אחר שלא צריך להתווכח עליו.

ומצד שני, אני אוהבת את השכונה ואת השכנה, טולה נהנית, זה קרוב לעבודה וזה בעיקר שקט.

וזה בית.

קשה לצאת מהבית.


(ואני לא רוצה להשליך מכאן על תשעת הימים ותשעה באב, או על ההתנתקות אבל המחשבות האלה עוברות. סמיכות זמנים וחום גדול וטרדות הקיץ. ואין בית. אין בית. אין בית. אשרי שזכיתי שאין כאן חורבן אלא רק מעבר דירה פשוט מה את לוקחת דברים כל כך קשה תפסיקי זה לא סוף העולם די כבר. זה לא דומה זה שונה אבל זה נותן בפי את הטעם המר ההוא).

יום שלישי, יולי 13, 2010

מתוך ספר הברכות שיש לחדשן

ברכת הבית השוקט תוך קיפול הכביסה וקילוף הקישואים

לב טוב: מפי עוללים או מדרש לפ טופ

בשבת האחיין מספר 2 שלי - אביתר חגג את בר המצווה שלו.

אמא נשאה דברים בארוחת ערב.
יובל המופלא ישב לידי.

אמא הקריאה את המשנה מפרקי אבות

אמר להם, צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר, עין טובה; רבי יהושוע אומר, חבר טוב; רבי יוסי אומר, שכן טוב; רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד; רבי אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.

וכששמע יובלי את המילים "לב טוב" הרים עיניו אלי ושאל:

לפ-טופ?
סבתא אמרה לפ-טופ?

וחשבתי לעצמי איזה דור זה שאנו מגדלים, שהמילים לב טוב נשמעות כמו לפ טופ.

ואם כך, הרי זה נכון שבאמת בלפטופ נכללים עין טובה - כי חשובה מצלמה טובה בלפ טופ,
חבר טוב מוצאים בפייסבוק או בג'ידייט - בעזרת הלפ טופ,
שכן טוב - שלא יגנוב את הלפ טופ ויש סוברין למציאת דירה,
הרואה את הנולד - תכנון דרך הקלנדר אכן מבטיח ראיית הנולד - השבוע כולו נפרש מולך ביום ראשון מקודד בצבעים שונים.

מעתה אמור: לב טוב בחינת לפ טופ.

יום רביעי, יולי 07, 2010

לקראת יום ההולדת

פחות

מולטי-טסק.

יותר

מונו-טסק.

7.7.2005

לפני חמש שנים שרשרת פיגועים בו זמניים טורפת את הבטחון שחשתי בלונדון.

יום חמישי, יולי 01, 2010

על הומוסקסואליות ויהדות הגירסא המלאה

ראשית אומר: זוהי דעתי האישית, המבוססת על ההבנה שלי מציאות מורכבת זו. אין זו דעת תורה, ואני מתיימרת להציג את "היהדות", אלא לחשוף מעט המציאות המורכבת.


כמה מחברי הם הומוסקסואלים דתיים, והקרע בו הם חיים אינו זר לי. נחזור אחורה כמה שנים, לפני כניסתו של רועי המתוק מסרוגים לחיינו, ולפני סרטו המצוין של חיים אלבוים "ואהבת". באמצע שנות התשעים עת למדתי באוניברסיטה, שאל אותי ידיד שהיה הרבה יותר "דוס" ממני אם לא מפריע לי להיות חברה קרובה של גיא, הומו שיצא מן הארון.

לקח לי זמן להבין את עומק השאלה. שהרי ברמה הפשוטה ברור שאין זה מפריע לי. אבל אם נתבונן בשאלה, היא טומנת בחובה שאלה נוספת ועמוקה בהרבה: כיצד את, בחורה דתיה ושומרת מצוות, יכולה להיות בקשר חברי עם אדם שעובר בגלוי על איסורי תורה.

והשאלה מצוינת ומכאיבה, ומתאימה לא רק לעיסוק בשאלה זו, אלא גם במתחים האחרים הנובעים מהרצון לראות את התורה כתורת חיים, המלאה בתובנות עכשוויות היונקות ממסורות עתיקות וקדושות.

והשאלה חוזרת ומהדהדת: איך אני יכולה להתמודד עם הסתירות הקיימות סביבי?
עם האיסור מספר ויקרא על קיום יחסי מין בין גברים, לבין אהבת אלוהים והרצון להעמיק בעבודת השם שאני מזהה אצל חברי ?

וכמו תמיד, כדי לפתור שאלות הנובעות בי אני פונה לספרים. והפעם לתלמוד הבבלי, למסכת יבמות (דף ס"ג עמוד ב), בו אני מוצאת את הסיפור הבא:

תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית ט) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"
וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו" רבי יעקב אומר כאילו ממעט הדמות שנאמר (בראשית ט) "כי בצלם אלהים עשה את האדם" וכתיב בתורה "ואתם פרו ורבו וגו'"
בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר "ואתם פרו ורבו"
אמרו לו לבן עזאי:
יש נאה דורש ונאה מקיים,
נאה מקיים ואין נאה דורש,
ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים.

אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה
אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.


הדיון בסיפור הנ"ל עוסק בשאלה – על איזה איסור עובר אדם שאינו מביא ילדים לעולם. האם הוא עובר על איסור "שופך דמים"- כמעט רוצח באופן פעיל בכך שאינו מביא ילדים לעולם או שמא על "ממעט הדמות" – תיאור סביל של המעטה בנוכחותו של אלוהים בעולמנו.


בן עזאי מחמיר יותר מחבריו, וטוען כי אותו אדם שאינו עוסק בפריה ורביה הוא שופך דמים וממעט הדמות – שניהם גם יחד.
חבריו של בן עזאי מעירים לו על כך שהוא עצמו חי פוסח על שני הסעיפים, שהרי הוא לא נשא אישה ואינו עוסק בפריה ורביה.

אני קוראת את תשובתו של בן עזאי ונזכרת בפליאה העצומה שאחזה בי עת קראתי סיפור זה לראשונה.

"ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".


כלומר – למרות שאני יודע שהמצב בו אני חי אינו נכון ושאני עובר על מצוות עשה, ואני גם בעיני עצמי כמעט כרוצח, ואני ממעט בדמותו של הקב"ה שאת תורתו אני לומד כל יום, כל היום- עדיין אינני יכול לפעול בניגוד לטבע שלי, לזהות שלי, ואני – בן עזאי – נפשי חשקה בתורה. שהעולם יתקיים על ידי אחרים.

כלומר, יש כאן הכרה בסתירה אפשרית בין הדרישה הדתית לבין האמת הפנימית של האדם, ומוצעת כאן דרך ליישובה. אחרים יקיימו את העולם, ואולי יכסו על מה שאני גורע, אומר בן עזאי. אני נותר עם מה שמכתיב את הזהות שלי – עיסוק בתורה.


כבר בתלמוד מכירים בכך שלעיתים יש חוסר הלימה בין רוח היהדות לבין מצבו הפרטי של האדם. התורה אינה אוסרת על זהות מינית כזו או אחרת, אינה פוסקת כי אסור לאשה להרגיש משיכה לאשה אחרת או לגבר להרגיש כי הוא קשור בכל נימי נפשו לגבר אחר. האיסור נוגע למעשה המיני ולנגזרותיו.
וזו התשובה שלי: מה שאנשים בגירים עושים בחדרם הפרטי אינו מענייני. אך הניסיון שלהם לשלב בין היהדות כתורת החיים והמציאות המודרנית מוכר לי, והסתירה בה הם חיים והכאב האנושי הגדול המציף את חייהם, כאביי הם.

לאחרונה עוסקים כמה רבנים מהציבור הדתי לאומי בשאלה זו, ביניהם הרבנים יובל שרלו ורונן לוביץ. בתשובות שלהם טמונה לא רק הכרה בכאב אלא גם קריאה לקבל את בני קהילת הלהט"ב לתוך בתי הכנסת, ואל תוך הקהילה הדתית. אסיים בכמה ממילותיו של הרב יעקב מדן- מגדולי הרבנים בימינו וראש ישיבת "הר עציון".

יש בעצתו של הרב מדן הקשבה עצומה לכאב הנובע מחיים בקרע עמוק כל כך, וניסיון כן להכיל אותם. דבריו של הרב מדן פורסמו ב"מקור ראשון" (ט"ו אלול התשס"ט).
"קיימת נטייה בציבור שלא להאמין להם בטענתם על חפותם ממגע מיני אסור. בשאלות דומות לאלו (בעניינים אחרים) דן ה'חפץ חיים' בספרו הטהור, ודומה שאין לזוז מפסקיו בשאלה במי מותר לחשוד בדבר עברה. ככלל, אנו מצווים גם כאן במצוות 'בצדק תשפוט עמיתך', ומעבר עליה עלול לגרור אותנו לאיסורים חמורים כלפי בעלי הנטיות ההפוכות, וחלילה מלעבור עליהם."

כלומר, בבואנו לדון בסוגיה זו עלינו להיזכר בהנחיות ההלכתיות לגבי חשד באחר, ולא להניח דבר לגבי מעשיו בחדרי חדרים. אין לנו להסתכל על אדם ולשפוט אותו על עבירות אפשריות שאולי ביצע.


צעד נוסף לקראת ניסוח תיאולוגיה המכירה במציאות הלהט"בית נמצאת בהמשך דבריו:

"שאלה קשה מאין כמותה היא מהו גבול הקרבה המותר בין שני חברים לחיים. התורה אוסרת במפורש, ובאיסור חמור ביותר, את המגע המיני. קרבה פחותה ממנו מדין סייג נידונה מעט בחז"ל ובהלכה, ואין בה כדי למלא שולחן ערוך מסודר. השאלות דורשות שיקול דעת גדול ועמוק, ודומה שיפה עשו רבני דורנו שלא ניסחו משנה ברורה וסדורה בעניין, והותירו שיקול דעת של בדיקת כל מקרה לגופו על פי מצבו של השואל. מכל מקום, קיימת ציפייה מכל בעל נטיות הפוכות לאמץ לעצמו רב תלמיד חכם וירא שמים."


כלומר: חסרים לנו הכלים ההלכתים לדון במצב זה, וקריאתו האמיצה של הרב מדן להומוסקסואלים (בעלי נטיות הפוכות בלשונו), היא לאמץ להם רב. אם בעבר היתה ההנחה שאין דבר כזה- הומו-דתי, הרי שהיום לא רק שהומוסקסואלים דתיים ממשיכים להיות חלק מהקהילה הדתית ומעשירים אותה בהשקפת עולמם, הרי שגם הרבנים עוברים שינוי ומכירים בהם כחברים לגיטימיים בקהילה הדתית, ואינם דורשים מהם לוותר על מרכיב כה מרכזי באישיותם (משיכתם לבני מינם) כדי להצטרף אליה.

מי אמר שהיהדות לא משתנה? כשם שחל בה שינוי – שסופו עדיין לא נראה ביחס לנשים ולתפקידן בחיים היהודים ובכלל, כך אני מאמינה ומקווה שנזכה לחזות בשינוים נוספים ביחס לקהילת הלהט"בים.

והומופובים קיימים בכל מקום.


והנה מה שעלה במאקו:



ומה אתם חושבים?

יום רביעי, יוני 30, 2010

פרדוקס הזמן

יש כל מיני פרדוקסים שקשורים אלי.

והיום גיליתי אחד נוסף.

ככל שיש לי יותר משימות ופחות זמן אני מספיקה יותר.



לא תאמינו, עובד.

יום שבת, יוני 26, 2010

טולה ואני

טולה לאחרונה השתנתה.

אולי זה הקיץ, אולי זה בגלל שהיא תכף בת שנה.

היא היתה חולה, נעלמה וחזרה.

ומאז היא נכנסה להרגל של העלמות לכמה ימים וחזרה.

ואני לומדת.

להרפות.

לא להתגעגע

להאמין שהיא עוד תחזור

והנה

היא חזרה

יום שני, יוני 21, 2010

בעקבות הזמן האבוד

אני דחיינית כרונית, פתלוגית.

היום בטח לא. אולי מחר. הכי טוב שבוע הבא.
או החודש הבא
או בעצם שנה הבאה.

המשימה גדולה עלי היום.
אולי מחר יהיה לי כוח להתמודד איתה.
ובכלל ממתי זה חשוב. היום או מחר. או שבוע הבא. אותו הדבר.

וכך תוכניות נגנזות.
(גם השנה לא פירסמתי שירים חדשים)

את מה שאפשר להעביר למיקור חוץ העברתי. העוזרת מגיעה פעם בשבועיים וכופה עלי בהירות.

את הקניות בסופר אני עורכת באינטרנט וככה תמיד יש פירות וירקות טריים.

אבל יש דברים שרק אני אחראית עליהם, ורק אני יכולה לבצע אותם.

כמו לשלוח שירים, או לשלם חשבונות או לנצל הטבות תלויות בזמן או לומר לא או לומר כן או פשוט לגדול ולא להתקע בלימבו הזה של חוסר מחויבות לזמן.

זו חוסר מחויבות הדדית מסתבר.

ואני כאותו ארנב אבוד רצה אחרי המחוגים, ולעולם איני מספיקה.

יום שישי, יוני 18, 2010

שלוש שנים

היום לפני שלוש שנים היה הניתוח.


והיום אני מודה לאלוהים על החויה הזו. דרכה התחברתי לגוף שלי, נהייתי חלק ממנו, הכרתי חברה חדשה שמיטיבה את חיי, חומרים חדשים לכתיבה נוספו, ויש לי צלקת סמיילי שהיא מקור לגאווה.

ההמלצה שלי:
ללכת לרופאת הנשים. אין פטור לאף אחת מאיתנו, זה לא רק לנשים נשואות או מקיימות. זה חלק מהבריאות שלנו. אם יש שינוי במחזור איחור, דימום כבד, כאבים חריגים , לקבוע תור ללכת, לבדוק. ואני מוכנה לבוא איתך.


ואם מישהי סביבכן סובלת ולא עושה דבר- ויש המון הסברים פנימים ושכנועים למה זה בעצם נורמלי שלא קיבלתי מחזור כבר חצי שנה, או זה בסדר ככה לדמם זה הכל מלחץ נפשי.

אז לא.

זה לא בסדר, ולפעמים הנפש איננה ההסבר, אלא הגוף בקיצור, שלחו לה את הפוסט הזה.

יום חמישי, יוני 17, 2010

והיכן נמצא האור הגנוז?

לא בים הגדול שבין יבשות העבר

ולא בשבר הסורי אפריקאי

ולא בשרשרת הרי האטלס

ולא באוצרות מטמוני אירופה

ולא בתחתית בולעני סדום

אלא:

בעיניו הצוחקות של יובלי

עת הוא משחק בבלון

או לוקק סוכריה

על מקל

יום רביעי, יוני 09, 2010

מילים

אני אמורה לכתוב הרבה עכשיו.
לעבודה
לסדנת כתיבה
לתוכנית לימודים
לפעילות

לכתב עת


לכתוב לכתוב

והמילים אינן קלות לי

מתרחקות

מרחיקות

חונקות

חומקות

ושותקות

יום שני, יוני 07, 2010

I am in Poland

less then 24 hours, but so many stories to process.

I might be able to deal with the Shoah one day.

יום שישי, יוני 04, 2010

שבוע הספר האלטרנטיבי

התקיים לערב אחד בדירה ירושלמית עם מדפסת נהדרת.

כולם הביאו ספרים ישנים, הספרים נמכרו תמורת 5-10 שקלים. כל ההכנסות קודש לעלם.

אוירה רגועה, ספרים מן העבר ורוכל מקסים שהאיץ בכולנו לרכוש ספרים עוד היום.

ככה זה צריך להיות.

השלל:

נערות בחברה - מארג'רי ווטר
בעקבות המטמון - הרפתקאות בני הרדי - פרנקלין דיקסון
שני ספרים` מסדרת דפי תמר של דבורה עומר
רון וג'ודי - יצחק נוי
the djinn in the nightingales eye a.s. byatt
הקול האחר סיפורת נשים עברית בעריכת לילי רתוק
עד גיל 21 תגיע לירח גפי אמיר
ואיך לנקות הכל אלמה מור

והכל בשבעים שקלים.

לא בזבזתי חסכתי.

הידד לעוסקים במלאכה

יום רביעי, יוני 02, 2010

צניעות

והתיק הנפער
מגלה בדלי קבלות
תמונות שחור לבן
בקבוק מים עקרים
וטישו מלוכלך.

זה לא צנוע.

תפילה לשלום טולה

היא חולה, עם חום גבוה, צולעת ומיובשת.

היא נעלמה מאז יום שני.

והלוואי שהיתה לנו היהודים תפילה לשלום טולה.

או לפחות איזה טקס.

כמו שיש כאן.






יום שני, מאי 31, 2010

אני מכינה שיעור לזכרה של ענת דותן, שעבדה במכון ראות, ונפטרה אתמול שעות ספורות לפני חגיגת ברית המילה של בנה הבכור. סיבת המוות: תסחיף ריאתי.

מה אומרים?
מה מלמדים?

איך אפשר לתרגם זעקה לשיעור?

יום ראשון, מאי 30, 2010

ברכות לנקודותיים

חמשת קוראיי הקבועים מכירים את יואב בלום ואת הבלוג המצוין שלו נקודותיים. הן מהקישור בצד ימין, והן מהתגובות שיואב משאיר כאן לעיתים.

הם אינם זקוקים לאורי קציר ולרשימתו בדבר 25 הבלוגים הטובים ביותר כדי לדעת שנקודותיים הוא תענוג של ממש.


והנה לאחד הפוסטים החביבים עלי:

כיפה אדומה: גירסת הגיק

וגם..

האמת

ועוד אחד ודי:

מבחן המרשמלו, כמובן.

ברכות ליואב

יום רביעי, מאי 26, 2010

היפיפיה הנרדמת

אני מחכה שמשהו יקרה. גדול עצום כביר מזעזע ומרעיד שיעיר אותי מתרדמתי.

יום שלישי, מאי 25, 2010

אומנות הדייטים

1. לא לצפות לדבר. רק לקוות שיהיה מעניין.

2. שימו דיאודורנט, בושם, קרם עם ריח טוב. פנקו את עצמכם. שיהיה לכם כיף בתוך הגוף שלכם. זה מקרין החוצה.

3. אם הבחור לוקח אותך לבית קפה קטן צדדי זה סימן שהוא לא בטוח שהוא רוצה להראות בחברתך.

4. אם הבחור לא מתקשר למחרת סימן שהוא מחכה עוד יום ושהוא יתקשר למחרת ויאמר לך שהוא לא מעוניין.

5. אם הבחור אומר לך שהוא לא בטוח, אבל שהבטן שלו אומרת לו שזה לא זה, לא נותר לך דבר לומר מלבד: עם הבטן שלך אני לא מתווכחת.

6. לא לבכות. לא לאכול גלידה. לא להתאבל. אין על מה.

7. יש לחייך ולהמשיך. קטן עלייך

יום שני, מאי 24, 2010

יום ראשון, מאי 23, 2010

הסדר שב על כנו

ראשונים הובלו לימוני שעווה צהובים לקערת הזכוכית
התפוחים הירוקים הגיחו והונחו מעליהם
בהתכווצות קרטון נוספת חולצו חצילים,
מונחים על צלחת שקופה ומתחתיהם מפת קטיפה אדומה יין.
ובצלים, כמה בצלים, לבנים ואדומים ועזים
ריח הריחן והמלפפונים, סלק אדום אדמה
אני מסתחררת מהגזר ומהמלון.

קיץ עומד באויר.

עוד היום אחזור לבשל.

יום שבת, מאי 22, 2010

תעתועי זמן

ומי העמיס דקות נוספות לכל שעה
ומי הוסיף שעות נוספות ביממה

יום שישי, מאי 21, 2010

ערב השקה "תוצאה חיובית"

1. איך זה שבערב השקה לספר על התמודדות עם סרטן השד יש ארבעה דוברים גברים, מלבד הכותבת?

2. אריאל הירשפלד פתח לי חלון עצום בכך שטען שאלו הרואים את הסרטן כמחלה פסיכוסומטית (זה קרה בגלל כעס, תסכול, דברים שלא נאמרו והחמיצו) למעשה טוענים טענה בלתי מוסרית. כמה עומק יש בקו המחשבה הזה. וכמה גאולה ליתומות סרטן.

3. סרטן זה לא קרנבל, ולא ניו אייג' ג'אז בלוז. סרטן זו מחלה. אין טעם לנסות לברוח מכך.

4. שירי המחלה ששר נעם רותם חזקים. לא צריך דיסטורשן בשבילם. הייתי שמחה לשמוע אותם אקוסטי, בלי הגברה, על גיטרה וזהו.

5. האחיין שלי מוצאי שבת שעברה שאל אותי מדוע אבא שלי מת. אם זה היה בגלל שהוא היה חולה או בגלל שהוא היה חלש.


6. כשאבא היה מאושפז במחלקה האונקולוגית, אחי ואני לאחר הביקור אצלו הזדקקנו למנת בשר לחיים מפכים.
אתמול זה היה יין אדום וסלט ענק שהחיו אותי מחדש.

7. בריאות שמחה ואהבה. ואם כבר חלינו - נשתדל להמשיך ולשמוח לאהוב וליצור.

יום חמישי, מאי 20, 2010

קובץ כתבות מעניינות שהתפרסמו לאחרונה

כי אולי אתם כמוני והתייאשתם מהעיתונים המודפסים הממלאים את הבית ואין קורא בהם במשך השבת כי למי יש כוח לקרוא בכלל.

אז הנה לקט.

תודה לוולוט אנדרגראונד לחלק מן הכתבות הגעתי דרכה. ולשאר בסיוע אצבעותי הזריזות.

לכל איש יש שם, ולחלק מאיתנו הורים עם רעיונות מוזרים.

חדר עבודה של סופרים. מה המשותף ביניהם? מה יוצא דופן? מרתק בחלקו וחלקו טריוויאלי.

אולאפור אליאסון יציג בירושלים. ראיתי את השמש שלו - חלק מפרוייקט מזג האויר בטייט מודרן בלונדון. זו היתה חויה דתית. מומלץ.


עוד סיבה לשמור על שם המשפחה שלי. האם זה תקף גם לגבי ישראל? אולי.

בגזרת הבלוגים:
ממליצה על האישה החלוצה בחווה

ועל הבלוג הזה shoe me love , המרענן הרשמי של הקיץ.


******והנה תוספת: מתכוני שף*********


ואתם, כהרגלנו, מוזמנים להוסיף משלכם.

יום רביעי, מאי 19, 2010

מתוך ספר הברכות שיש לחדשן

יבורכו האורחים שקיבלו לידם בית ריק ומילאו אותו בטוב לבם

יום שלישי, מאי 18, 2010

ארץ זבת חלב ודבש

נינה סימון יודעת עלי יותר ממה שאני יודעת על עצמי. יש לה כמה שירים כאלה, שבהם היא מספרת לי את מה שיהיה, מבהירה לעולם את מצבי, או מנסחת מחדש את מה שהיה מיטיבה עימי בפרטים הקטנים. וכשהיא ולאונרד כהן בסביבה אני בסדר, אני רגועה. יש מבוגר אחראי השומר עלי.

והערב שבועות, קציר חיטים, ביכורים, חולצות לבנות, דבש וחלב תחת לשונך, כל הארץ מלאה דוכני טעימות יין וגבינות עבשות מסריחות נחפצות נחתכות מוגשות עם פיכסמים מסוגים שונים.
אני רוצה לאפות עוגה אבל אין לי כוח. במקום זה אני מקשיבה לנינה. אולי היא תשעה לי טובה ותאפה במקומי? אני מוכנה לשיר במקומה.

יום שני, מאי 17, 2010

49

לראשונה סיימתי השנה את ספירת העומר.
והיה בה מהלך עצום של חיבור לזמן, לזכור כל יום שעובר. במהלך שבעת השבועות האלה הרגשתי איזה יום היום, לחשתי את הימים מצטברים, השבועות הנערמים כאלומות חיטה בחלקת שדה. והיו ימים מבלבלים שהתחילו ביבשת אחת ונגמרו בשניה. והיו טיסות והיתה יעפת. והצלחתי.

ומצד אחד התקרבות לרגל - למועד של שמחה ומאידך צער.

שמחה כי ימי הספירה מלאו אותי בשמחה ואני קרבה לשבועות שהוא אחד מהחגים המועדפים עלי, וצער על דבר יפה שהסתיים, על כך שהחלום שלי לארח חברים מחברים שונים לחג שכולו לימוד תורה ושמחה וקרבה בבית משלי אינו מתממש גם השנה וגם בגלל תפילת יזכור המחרבת את החג.

וגם ההבנה שאני זקוקה לשינוי משמעותי ואיני בטוחה שכוחותי יעמדו לי בו ואני מבוהלת, כאותו אדם המגלה שהוא עומד לקפוץ מצוק ואינו לו על מי לסמוך אלא על אב הרחמן שיתפוס אותו.


אני מאחלת לעצמי חג שמח.

אני זקוקה לחג כזה.

שמח.

כאבי גדילה 3

השריר של הגעגוע מתוח

כל תזוזה ותנועה מכאיבות

מייחלת לשכחה

היא מתעכבת

כאבי גדילה 2

אומרים לי שאני שרה מהגרון, ואני צריכה לשיר מהבטן.
אני מבינה למה מתכוונים.
אני לא יודעת איך עושים את זה.

אם רק..

אם רק היה לי זמן
אם רק היו לי ידיים טובות
אם רק היתה לי סבלנות

אם רק היתה לי מכונת תפירה

הייתי מכינה לי תיק כזה בדיוק.

יום שבת, מאי 15, 2010

שמש נצחית בראש צלול




שישי בבוקר. שעה עשר. בסינמטק. בכניסה אני פוגשת בלוגרית שאני מעריכה מאד. איזה כיף. פרופ' אלומית ישי מרצה על המוח ועל הזיכרון. לחתולה שלי יש רק 30 גרם מוח. טולה עושה בו שימוש מקסימלי כנראה או שהיא סומכת על המוח שלי. אלומית מרצה ברהיטות. אני מבינה על מה היא מדברת. ויש לי שאלות והשגות. אני מתביישת לשאול. הפסקה.יש רק קפה והוא חם מדי אני לא מספיקה לשתות אבל זה טוב. ככה אני לא מספיקה לחשוב. ואז הסרט הזה, שגם בצפיה החמישית או השישית או השביעית מגרד את אותם אזורים בנפש. ואני שוב מגלה רבדים ופרטים שטרם הבחנתי בהם.

מחיקה של זיכרון היא מחיקת זהות.

השכחה אם כך היא ברכה נהדרת

יום שישי, מאי 14, 2010

שיחות קירבה

אני בעד קירבה, בטח.

קירבה זה חשוב.

כולנו גם משמאל וגם מימין רוצים קירבה.

תכף יהיה פרס נובל לקירבה.

תכף חלק ישירו שיר לקירבה, והחלק האחר ישיר "עושה קירבה במרומיו"

יהיה סטיקר של קירבה חבר

ובטח, גם לקירבה יש מחיר.

והעיקר שתהיה לכולנו שבת קירבה

יום חמישי, מאי 13, 2010

פרשת במדבר

באתר מאקו

שבת שלום

יום רביעי, מאי 12, 2010

יום ירושלים שמח

אתמול והיום עברו צועדים ליד הבית שלי, לציין את יום ירושלים. קולות הומים מצווחים בקול רם, תלמידים רבים ומתחצפים צוות ההוראה רוגז. רעש רעש. מה לזה ולירושלים שלי?

וכל מה שעלה בי הוא געגועים לירושלים אחרת, לירושלים שפעם כולם התגעגעו אליה ונכספו אליה. ירושלים של השיר הזה:




ולקינוח מאיר אריאל, ירושלים של ברזל פורטת על נימי עירי.

יום ראשון, מאי 09, 2010

גם כשעיני פקוחות - פוסט אורח ציפי גוריון

שלום, אני ציפי ואני אוהבת את גבריאל בלחסן.
(עכשיו אתם, בקול רם ומשכנע: "אנחנו אוהבים אותך, ציפי")
(תודה.)

הייתי אתמול בהקרנת הבכורה של "גם כשעיני פקוחות", סרטו החדש של אופיר טריינין על גבריאל בלחסן. שלומית ראתה ושאלה אם ארצה להתארח ולספר, מה שמיד גרם לי לחשוב על זה שיהיה מגניב לראות את עצמי בגוגל רידר. אתם מבינים, היה לי פעם בלוג, אבל זה היה ממש מזמן ולא היה אז רידר, וגם אם היה, לא הייתי עושה על עצמי מנוי. על כל פנים, אני כותבת את השטויות האלה כי קשה לי לכתוב על גבריאל. אני קוראת לו גבריאל, כי אני מרגישה שאנחנו קרובים מאוד. הוא לא יודע את זה, אבל זה לא משנה בינתיים.
הייתי גרופית של אלג'יר. בהתחלה שמעתי את "מנועים קדימה" במשך חודשיים ברצף וחשבתי שזה הדבר הכי טוב ששמעתי אי פעם. אחר כך העזתי בעידודו של ידיד ללכת להופעה, ומאז הייתי נוסעת מירושלים לכל הופעה בבארבי. אחר כך התחלתי לגלות את כל הלוויינים המדהימים שסבבו סביב ל"מנועים קדימה": "נאמנות ותשוקה"- האלבום הראשון של אלג'יר, האלבומים של גבריאל בלחסן, שלום גד, יוסי בבליקי, פונץ'. האלבומים של גבריאל היו משהו אחר. הם היו הדבר האמיתי. הם לא נתנו מנוחה והם אמרו את מה שצריך לומר מי שחושב שהוא מת עוד רגע לפני לכתו, והם זעקו את מה שהרבה אנשים רוצים לזעוק ולא יכולים, כי אין להם את הכלים של גבריאל. גבריאל הוא משורר, והוא פייטן והוא נגן מחונן ואמן, ובאלבומים שלו, "רכבות", השנים הרעות של גבריאל", "בשדות" ו"עתיד", הוא משתמש בכלים הללו כדי לספר את החיים שלו, חיי המניה-דיפרסיה (בשניים הראשונים- עוד בטרם ידע על קיומה), חיי האמן הבודד, הדתי-חילוני, איש המושב הקטן בדרום שהגיע לתל אביב, איש המילים.

פרחים רעים והדיכאון חמוץ וארור
אני שוכב על המיטה כל היום וחושב
על איך אני מסיים את החיים שלי,
כדור פורח אבוד בשמיים
משקולות פלדה בגוף, בראש
אני חולה אלוהים אני מסתכל על הזריחה בסרט בטלויזיה
ומתגעגע לשמש שהכרתי לפני שהתמוטטתי
מתגעגע לצבע של הדברים לפני שהפכו כהים
שום דבר לא מזיז אותי
(מתוך "עץ אגוז")

אלג'יר התפרקה ב-2006. חלק מהעניין היה גבריאל. כשאני התחלתי לפקוד כל הופעה של אלג'יר, גבריאל היה עולה לבמה רק כדי לשיר את "בתוך הצינורות", השיר שלו ב"מנועים קדימה", זה שהוא שר בעצמו, ומנגן בו את סולו הגיטרה קורע הלב שלו.




ההופעות הפכו עבור גבריאל בלחסן קשות יותר ויותר, ואביב גדג', שאת אלבום הסולו שלו שיצא השנה, "תפילה ליחיד", אסור בשום פנים ואופן להחמיץ, הבין שלגבריאל יש מה לומר ושהם צריכים ללכת לדרכיהם הנפרדות כדי שהוא יוכל לומר כמו שצריך. פחות או יותר בשלב זה מתחיל הסרט "גם כשעיני פקוחות". אופיר טריינין שמע את גבריאל בלחסן וקרא עליו פה ושם, והחליט שהוא חייב לפגוש את האיש הזה ולעשות עליו סרט. שעות על גבי שעות של חומרים מוסרטים: הופעות של אלג'יר, שעות אולפן בהקלטות של "עתיד", צילומים בתלמי אליהו- המושב שבו גדלו אביב גדג' וגבריאל בלחסן ושגבריאל שב להתגורר בו אחרי גלויות תל אביב ואברבנאל- בבית המשפחה ובצריף של גבריאל, צילומים של הכוך הקטנטן שהוא משכיר בתל אביב כשהוא מגיע אליה, וחשוב מכל: גבריאל מצלם את עצמו במצלמת וידאו. כמעט תמיד באמצע הלילה, כשהוא לא יכול לישון. קטעי יומן מצולמים בכנות מדמיעה. ב"וואלה" שמו קטע מתוך הסרט, והשכילו לבחור את אחד הקטעים הכי מרגשים מתוך הסרט. גבריאל לא מצליח לישון. הוא יוצא מהצריף שלו בתלמי אליהו והולך לבית הכנסת, עם המצלמה. אל תפספסו, בבקשה

המשפט שנקטע בסוף הפרגמנט הזה מתוך הסרט, הוא פחות או יותר זה: "הילד בן שלושים ואחת. יש לו חור גדול בלב".
לפני הקרנת הבכורה התרגשתי נורא. הגעתי לסינמטק חצי שעה לפני הזמן. הסרט התחיל חצי שעה אחרי הזמן. שעה של בטן מתהפכת. איך גבריאל מרגיש עכשיו? הוא מדוכא מהמעמד? הוא בהיי? הוא מפחד? הוא הגיע בחולצה לבנה מגוהצת, מחייך. אני לא הייתי באה. כל החשיפה הזו. הסרט החל לבסוף באולם מפוצץ, אנשים עומדים במדרגות כי אין מקום. הסרט מלווה את גבריאל: סוף אלג'יר, אברבנאל, חזרה לתלמי אליהו. אחיו, פנחס, הקרוב אליו ביותר בין אחד-עשר אחיו ואחיותיו, מי שמטפל בו, עוזב לחו"ל, והוא נשאר. הכתיבה, ההקלטות, ובין לבין חוסר שינה, אשפוזים, המון סיגריות, גבריאל רזה וגבריאל שמן. והתחושה הזו, כמו ב"עתיד", שיר הנושא של האלבום החדש:

בלי תוכניות לטווח הרחוק. בלי תוכניות למחר. בלי רישיון. בלי אוטו. בלי כסף.
לישון כמה שיותר. כמה שפחות לעשות. כמה שפחות לראות. כמה שפחות להתחכך.
בלי אמונה. בלי חזון. מעט ערכים. שרירים טלוויזיה ושינה.
10 שנות לימוד, פרופיל 21 , בי-פולר, 32 שנה של חיים שנראים כמו 400.
אבל בלילה, געגוע ישן שלא מרפה
ליד חמלתית, עיניים כחולות מביטות בי בתוך העפעפיים
אני שומע את הקולות: "קום בחור. קום. לך. בעט. תחפור. תשבור.
תתקדם. תתלכלך. תגדל. תבנה".
אבל אני מפחד. מפחד. האדמה הזאת חשודה. אי אפשר לסמוך עליה. קשה שלא להחליק.




הסרט קצת מבולבל. אל תגידו שלא אמרתי. כל שעות הצילום האלה התנקזו ל-54 דקות של סרט, שמנסה שיהיו לו התחלה, אמצע וסוף. זה לא כל כך הולך. זה מאוד מעניין, מרגש, נותן לצופה לטעום מה זה להיות גבריאל, אבל זה גם מבולגן ודחוס וגורם לך לחשוב שאולי היו צריכים לתת לו שעה וחצי, ואז היה אפשר לומר עוד משהו, לספר עוד כמה סיפורים, להכניס אותנו גם לתוך הזמן שמורץ בפאסט-פורוורד כשמופיע הכיתוב "כעבור שלושה חודשים". לתת לנו עוד קצת מאניה ועוד קצת דיפרסיה. כמובן שזה לא שינה את העובדה שהיה טוב, וחשוב מאוד. ובסוף הסרט התקמטו אלפי ניירות טישו אל עיניים לחות, וכשאופיר טריינין הזמין את גבריאל לעלות על הבמה, אף אחד לא היה מסוגל לשבת, וכולם קמו ומחאו לו כפיים.

הקרנה נוספת של הסרט תיערך במסגרת פסטיבל "דוקאביב" במוצ"ש הבא, 15.5, בבית ציוני אמריקה, בשעה 22:00. אני חושבת שאהיה שם גם הפעם.

Being ME

להיחות אני משמעו לחיות בפרדוקסים בלתי נגמרים.

כך היה בעבר,
וכך גם היום.

אם לכם היתה הפרעת קשב וריכוז הייתם זוכרים היכן הנחתם את בקבוק התרופה הקטנטן?

גם אני לא.

למה?

כי יש לי הפרעת קשב וריכוז.

מזל שהמרשם מצוי במחשב של הרופאה.

לכם האנונימיים

קצת סדר שיהיה בבית הזה.

בעבר היה צריך להזדהות כדי להשאיר תגובה, ואז אהרןפ התלונן שבלוגר עושה בעיות, ההגבלה הוסרה, אבל אתם, חמשת קוראיי המתוחכמים, החלטתם לזרוק וכולכם פתאום אנונימים.

זה לא בסדר.

אנונימית אישה זו חברתי הטובה טובה.

אנונימי גבר הוא נ"נ.

כל השאר - מצאו לכם כינוי.

יכול להיות האדמו"ר מבולטימור, השכנה, המנוקד, או סופרוומן אבל אנא עזרו לנו לשמור את הבית הזה מסודר.

יום שבת, מאי 08, 2010

יום חמישי, פסטיבל המשוררים שלומי שבן

יום חמישי שעבר. ערב הסיום של פסטיבל המשוררים. אני יושבת בין שני אנשים יקרים לי. איש איש וסיבותיו. גביע קאווה בידי. שלומי שבן עולה לשיר. הדורמציון מולי, אנחנו מעל גיא בינהינום. ערב כחול קטיפה. אנשים יפים סביבי. מוראות היום מתנדפים הכעס והעצוב מומרים במתק ובעבוע היין. מחשבות על כתיבה ומילים חדשות עולות בי. אני נושמת עמוק מתמכרת לצלילי הפסנתר ולטירופו המשעשע של שלומי שבן. אתגר קרת והמורה המחליפה של שלמה ההומו מצחיקים אותי, גדי טאוב מסקרן כשהוא מקריא את אלנבי משהו אלים עולה,לא רק מהספר גם ממנו. דוד גרוסמן מהדהד בי געגועים לפעם הראשונה בה קראתי את עיין ערך אהבה, והידיעה הנוקבת שלעולם לא אחווה חויה זו שנית. קולו של פול אוסטר מהפנט אותי, והסופרת הבלונדינית גבוהה ויפה כל כך. ניקול קראוס עולה לקרוא ואני מקנאה בג'ונתן שמבלה את ימיו איתה. אלו מילים היא אומרת כשהיא קמה בבוקר. מה מצחיק אותה? אני מחייכת לעצמי. טוב לי כאן ועכשיו. טוב לי בכלל. טוב לי בירושלים. טוב לי.

יום חמישי, מאי 06, 2010

יום שני, מאי 03, 2010

המרדף האבוד אחר הזמן החצוף

תחילת האביב. העונה בה ריח החרדל נישא באויר. צקצוק רמשים עולה. תותי עץ מבשילים, ואני מוזמנת להנחות סדנאות שונות ומשונות. כתיבה יוצרת. פערים בין תרבותיים - ישראל בריטניה. הקורס במכון ראות. ואני לא טובה בניהול זמן זה ידוע. הזמן לא נענה לי. מתחצף. חולף מהר מדי כשעלי לנצל כל רגע ממנו ומתמהמה בדרכו כאשר אני ממתינה . ניסיתי הרבה דברים. כמה וכמה סדנאות טיפים מהמומחים. בינתים גוגל מסייעים לי, אבל מי שאחראית על היומן שלי בעבודה לא בגוגל. בעיה.

אתמול גיליתי כי הסכמתי להנחות שתי סדנאות שונות באותו הזמן בחלקים שונים של העיר.
אני מתקשרת מתפלת ונבוכה מנסה לסדר את זה. מציעה מנחה אחר, טוב ממני.

הבוקר אני רואה את זו שהזמינה את הסדנא ממני. ואני מתנצלת שוב. והיא מפטירה לעומתי. שמעתי שאת מבולבלת, הזהירו אותי.

וזה כואב. אני מודעת לאתגר שניהול זמן מציב בפני. קשה לי עם זמן בכלל. מי שקרא כאן בבלוג יודע את זה. הזמן חולף לי מהר מדי, הגיל שלי לא קשור אלי, שוב נגמרה לה שנה ולא הספקתי כלום, וכאילו יום ראשון וחמישי מחוברים להם, בתחילת השבוע הוא מצטייר כבעל תשעה ימים דבוקים ארוך ואינסופי ולפתע יום חמישי מכה בי, ומה התוכניות לשבת.

אני לא רוצה להיות כזאת, שיודעים שהיא מבולבלת עם הזמן. אבל אני כזאת.

להיאבק בזה?
לקבל את זה?



יום ראשון, מאי 02, 2010

רוּאָנְדָה

זֶה לֹא שָׁחוֹר וְלָבָן
אֵין צִנַּת אֵירוֹפָּה
יְעָרוֹת אֲפֵלִים לְהַטְמִין בָּהֶם
צְעָקָה
רַק חֹם אַפְרִיקָה וּמַטְעֵי בָּנָנָה
וְעוֹלָם לָבָן שֶׁעָסוּק
בְּלִשְׁתֹּק
זוֹ לֹא שׁוֹאָה שֶׁלִּי

יום שישי, אפריל 30, 2010

שינוי מזג האויר

מבלבלים אותי. ואתמול בהליכת בוקר לעבודה נטולת אייפוד עלו בי כמה שירים.


שטח ההפקר. גידי גוב צעיר.



הנה ענן דומה לעוד עננים שכבר חלפו. שלמה ארצי שינוי מזג האויר





והימים שלהי אייר, אבל מזג האויר המבלבל הזה מעלה בי דווקא את שיר תשרי.




שבת שלום

ויש בוקר

בו כל שירצה הגוף
הוא ספלאש לתוך מי בריכה צוננים העוטפים את הגוף
מצמצמים את זיכרונות הגוף
מחליקים את צער הגוף
ומחדשים את ימיו של הגוף

יום רביעי, אפריל 28, 2010

כאבי גדילה

אני אומרת דברים שמעולם לא העזתי. אני מוצאת בי כוחות שטרם הכרתי.
אני מרשה לעצמי להיות אחרת ונעשית דומה למי שהייתי רוצה להיות.

***

ויש מתח בכתף שחשבתי שהוא בשל הנהיגה.
אבל אני איני נוהגת עוד. והמתח בכתף הולך ומתחדד.
על מה אני מנסה לשלוט? מה גורם לכתף להיות מוחזקת כך?

***
הוא שואל אותי אם מה שכתבתי קשור אליו.

וזה לא קשור אליו.

אבל מהרגע שהוא שואל את זה, איני יכולה לקרוא את אותם המילים בלי לראות אותו נוכח בהם.

איך הוא מתערבב לי באזורים שחשבתי שהם רחוקים ממנו.

***
ותמונות משפחה ישנות מגיעות לידי.
ואבא שלי חייל צעיר עומד דום מתוח. ואחי כל כך דומה לו היום. וסבתא עומדת ליד אבא שלה. וגם הוא נמוך. והתמונות הם מהלוויה.
וכולם עצובים.


***

ולי אין מספיק תמונות. לא של אבא ולא שלי.
ורק לאחרונה התחלתי להצטלם. ואני מעיזה אפילו להצטלם בלי משקפי שמש.
אבל איני יכולה להצטלם רטרואקטיבית.

***

העייפות שלי אינה רק בשל היעפת. או הוירוס. או שעות היום הנמתחות בשיחות ארוכות המקרבות רחוקים.
העייפות שלי היא בשל המאמץ העצום של הגדילה.

הוירוס של היום זה לא הוירוס של פעם

פעם, אם חס וחלילה היה למישהו וירוס בטן, היה ברור מה עושים.

אוכלים רק אורז ושותים תה עם סוכר.

חלק גרסו שמותר רק אורז, תפוח, בננה ותה.

אחרי זה אמרו לא. לא.

רק קולה

היום אמרו לי,
שאורז אסור בשום פנים ואופן, רק תפוחי אדמה, ולא תפוח רק בננות.

ולא קולה רק סודה או ג'ינג' אייל.


מניין התקנות האלו? מי קבע? על בסיס מה?

מבולבלים?

גם אני

יום שלישי, אפריל 27, 2010

ויש יום
בו כל מה שהיה טמון בחדרי הלב
נפרש במסגרת הניצבת מולך
והיא אינה
מראה.

יום שבת, אפריל 24, 2010

תכשיטים שמצאתי לאחרונה

באינטרנט.

חביבה פדיה בביקורת מדויקת על ספר שיריו האחרון של שמעון אדף "אביבה - לא"

the Gluten free girl משתפת את קוראיה בסיבות המצוינות שלה לעליה במשקל, ועל הסיבה בשלה היא התחילה בשינוי הרגלי האכילה שלה. הבלוג שלה מומלץ בחום, לא רק לחולי צליאק אלא בעיקר לאוהבי אוכל ואדם.

הבלוג של גלעד סרי לוי. מעניין ומרענן.

the deal with disability : בלוג מקסים של נערה בכיסא גלגלים, ודרכו אני מגלה איך אנחנו ההולכים על שתיים מתנהגים.

תהנו גם אתם.

אתם מוזמנים להוסיף לרשימה כתבות, ביקורות ובלוגים שמעניינים אותכם.

יום שישי, אפריל 23, 2010

החיים בלופ

כידוע לכם, חמשת קוראיי, יש לי הפרעת קשב. אני חיובית מאד לגבי הפרעה זו וגאה בה באופן כללי. אני גם מזכירה אותה מדי פעם, כשצריך, ולעיתים נתקלת בצחוק או גיחוך קצר ואז אני מסבירה, שאני איני מתבדחת, יש לי הפרעת קשב ולכן אני איני מצליחה למלא את הטפסים הנ"ל, או למיין חפצים מסוימים וכו'. אחד הצדדים היותר כיפיים של ההפרעה הוא הנטיה הקלה לחזרה - מעין כפייתיות מעודנת. אני יכולה לשמוע אותו שיר שעות על גבי שעות עוד ועוד ועוד.


כידוע לכם צפיתי בסרט ג'ונו ללא הרף בחזרתי לישראל. (מדהים מה ששתי טיסות של 11 שעות לכל כייון יכולות לעשות למערכת העצבים הרעועה שלי) ומאז, איני מפסיקה להאזין לפס הקול המשובח. הוא שוקולד מריר מתוק. הוא תותים עם פלפל שחור. הוא החיים. הוא כבר חלק מחלומותי. אז הנה.

תהנו גם אתם. להיט אני אומרת לכם. להיט.

יום שלישי, אפריל 20, 2010

מתוך ספר הברכות שיש לחדשן

ברוך החיוך הרחב העמוק שאינו מצריך מילים נוספות וכל כולו מתיקות וסילוק מכשלות מציאות

יום שני, אפריל 19, 2010

קדיש על הרוגי ארץ ישראל/ ש"י עגנון

מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו מוציא חיילותיו להרוג וליהרג ספק אוהב את חיילותיו ספק אינו אוהב את חיילותיו, ספק הם חשובים בעיניו ספק אינם חשובים בעיניו, ואפילו חשובים בעיניו חשובים בעיניו כמתים, שכל היוצא למלחמה מלאך המות כרוך בעקבותיו ומתלווה לו להרגו. פגע בו חץ או סייף או חרב או שאר מיני משחית ונהרג מעמידין אחר במקומו, ואין המלך מרגיש בחסרונו, שאומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים. נהרג אחד מהם יש לו למלך הרבה כנגדו.

אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים, אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כליגיון שלם. לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.

לפיכך אנחנו מתפללין ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא, יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה וימליך מלכותיה שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום, בחייכון וביומייכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם- שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותשבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם וישראל קדושים אהובים בעולם וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם.

אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהפקידו המלך שומר בפלטרין שלו. נהרג אחד מהלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו.

לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוון את ליבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא די ברא כרעותא וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה. וכן כל הפרשה כולה. ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן.

יום ראשון, אפריל 18, 2010

גמ"ח ילדים אובדים

שבת בצהריים, על מרפסת מעל הדוידקה. אנחנו מבחינים במסוקים חגים מעל השוק. מה כבר הם מחפשים. אנחנו מסתכלים החוצה מרחוק נשמעת הודעת כריזה. מחפשים מישהו. מכנסיים בז', חולצה לבנה כובע ירוק. אנחנו תוהים אחרי מי מחפשים. זה אנס או אדם הלוקה בנפשו שהלך לאיבוד. המסוקים חגים מעל נחלאות. הודעת הכריזה מתקרבת. ילד בן ארבע. מכנסיים בז', חולצה לבנה עם פסים אפורים וכובע ירוק. הציבור נקרא לחפש ולעדכן את השוטרים הוא אבד בגן סאקר. החיפושים מתמקדים בגן סאקר, נחלאות והשוק. אנחנו מסתכלים אחד על השני והשלישי, נועלים נעליים ויורדים. ליד בניין כלל אנחנו מבחינים בניידת משטרה מתקרבת. אנחנו שואלים שאת השוטר לפרטים. נוצרת התקהלות. זוג אמריקאי-חרדי, המחכה אף הוא לשמוע פרטים מזהים, נשים חרדיות עם עגלות ילדים המתקרבות. הן מציעות לשוטר לפנות לרחוב ישעיהו 20. יש שם גמ"ח ילדים אובדים. הם מעבירים ילדים מגמ"ח אחד לשני, כדאי למשטרה לפנות לשם. השוטר לא יודע על המקום הזה. הם מוסרים לו את הכתובת ומסבירים כיצד זה עובד.


גמ"ח ילדים אובדים. אני נזכרת בשלט שראיתי ברחבת מוזיאון תל אביב בחול המועד פסח. "נקודת ילדים אובדים", אז הנה אבולציה - משלט לגמ"ח, מנקודה חד פעמית וניידת פיתחה הקהילה החרדית גמ"ח אליו יודעים להעביר ילדים שנמצאו, ואליו הורים מודאגים מגיעים.

אנחנו יוצאים לכיוון בית הספר אליאנס, לאחר מאמץ נפתח השער לכיוון השוק. אנחנו בודקים את רחובות השוק. יורדים דרך רחוב בית יעקב לכיוון אגריפס, ושם שומעים שהילד נמצא.


אנחנו חוזרים על עקבותינו בשמחה.

יום שישי, אפריל 16, 2010

יעפת

השעות מאבדות נוכחות. הדקות יכולות להמרח ולהתרחב ולפתע להתכווץ ולהעלם. ולפתע העיניים כבדות כבדות כבדות. ויש משהו בזרועות שנופל למטה. ואי אפשר לחשוב. ואני שוב במרכז העיר בלי ארנק. ושוב עברו כמה שעות ודבר לא עשיתי.

אני מתמלאת בזיכרון נופים מתוקים וקשתות אינסופיות ומרשה לעצמי לחזור לישון.

זו נקמת הגוף בוותרנו על המסע הארוך. קיצרנו את משכו, כביכול. המסע נמשך בנו. בסירובה של התודעה להסתגל לזמן החדש.

יום חמישי, אפריל 15, 2010

אומרים לי שאני לא הכי מחוברת למציאות,
שיש בי משהו מרחף,
שיש לי צד שמחובר לילדות
שאני לא מודעת לזמן שחולף

ואולי זה לטובה

יום שלישי, אפריל 13, 2010

ג'ונו

סרט מצוין. להיט.
מככב בכמה חברות תעופה, ביניהן קאת'י פסיפיק המעולים ואל על הלא רעים כלל, למעט מדיניות הוויסקי (אין וויסקי).

הסרט גרם לי לרגעי אושר ודמעות מרובות. והשיר הסוגר את הסרט מה אומר עליו?
לא אומר דבר.

האזינו ואמרו אתם


ויש מקום

הונג קונג חמה ולחה מתנמנמת על שפת הים השקט ומדי פעם מפיחה גלי חום המכים בבניניה, טפרים טפרים משוננים. בנייני זכוכית ומתכת ובטון צבוע בסגול בהיר או בכתום מלוכלך עם שלט ניאון בסינית וכבסים באנגלית והכל ביחד וכולם הולכים זזים מוזיקה צפצוף מעבר חציה בו זמני אי אפשר להפריד בין הצלילים לבין המראות. ויש יער טרופי ויש בתי עסק של חמישים קומות שבעים קומות גדול ענק עצום ורב עד מאד והם מעורבבים ויש ים נמל סירה אוניה מכולה ויש הר גבוה מכופה ענן והם מעורבבים ואי אפשר לומר זה מקדימה וזה לצידו

יום שני, אפריל 12, 2010

הנדר - אברהם שלונסקי

על דעת עיניי שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור- ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח- עד דור עשירי
עד שוך עלבוני על כולם עד כולהם
עדיי יוכלו שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורו
ומאום לא אלמד גם הפעם.



כל שנה בטקס יום השואה למשך ארבע או חמש שנים הייתי מקריאה את השיר הזה בעל פה, בארועי טקס יום השואה של עיריית רעננה. הייתי בחוד הדרמה בהנחייתו של צפריר הר לב הנפלא, מורה דגול שפתח לי הרבה שערים אל עצמי.

והשואה בעצם סגורה אצלי. אני לא מתעסקת בה, והיא לא מתעסקת בי. גדלתי בבית בית"רי, כולנו הגענו ארצה כשז'בוטינסקי אמר, לפני המלחמה. ורק המשפחה של סבא יהודה נספתה, חוץ מאחות אחת בדרום אמריקה. אצלנו בבית בחרו רהיטים, מוצרי חשמל עטים ומחקים לא לפני המחיר או תנאי התשלום, אלא לפי ארץ המוצא. גרמניה אאוט. ואבא הוכה על ידי שוטרים בהפגנות נגד השילומים. אבל אני רחוקה מזה. אין לי חלומות שואה, לא עוסקת בחינוך שואה, לא מתקרבת ליד ושם ואפילו קניתי, בטעות, פעם אחת, נעליים של אדידס.

השבוע אקח על עצמי להתבונן בשואה. רק בשנים האחרונות התחלתי להבין שהשואה משפיעה עלי הרבה יותר ממה שחשבתי.

ועדיין יותר מהקול, השיר הזה הוא הוא השואה בשבילי. לעמוד על במה, לקרוא בקול רם וברור בלי לבלוע אף מילה, להבין את סוג הרגש שאני אמורה לעורר באנשים ולהתחבר אליו ואל הזעם והכעס של שלונסקי ולשבועה המהדהדת

קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם, גם הפעם.

יום שבת, אפריל 10, 2010

פרשת ענת קם

אני אחרוג ממנהגי, ואתייחס למציאות החיצונית. לא רק אני מסעותי והגיגי קיימים בעולם.

***



אני מכירה בחור אחד, די נחמד נו כזה דתי לאומי, בוגר ישיבה ששירת ביחידת המיפוי של צה"ל והיו בידיו את מפות תוכנית ההתנתקות. אני מניחה שאם הוא היה מוסר אותן למועצת יש"ע, משהו בתוכנית ההתנתקות היה מתעכב. עיתון הארץ היה יוצא בקריאה גורפת לא לגייס יותר חיילים דתיים לאומיים, לא להתיר להם לאכול שוקולד וכאלה. הוא מן הסתם היה נהפך למרגלית הר שפי בגירסא הגברית ללא תלתל קדמי. מוקע לעולמים כי מסר סודות מדינה, כי נהג בהתאם למצפונו.

הוא לא מסר את המפות משום שהבין, בבגרותו המבורכת שלפעמים טובת הכלל וטובת המדינה קודמת לעמדות אידאולוגיות כאלו ואחרות.

עניין שענת קם ואורי בלאו לא הבינו עדיין, וחבל.

השאלות שאני נותרת איתן:


1. היכן האחריות של עיתון הארץ? כיצד מפקירים מקור מידע? חשבתי שזה איסור חמור בהחלט בעולם העיתונאות.

2. מדוע שכאשר פעילי שמאל נוהגים בהתאם למצפונם זה נורא יפה ונקי ומצוין מעין מרד המרפא את נגעי החברה כולה, וכאשר סרבנים כתומים עושים זאת זה פאשיזם, זה נורא ואיום זה סוף הדמוקרטיה הישראלית?

יום רביעי, אפריל 07, 2010

אני מסיפור אחר - קטעים שיצאו מסיפורים

צריך להכיר כמה שיותר אסכולות כדי למרוד בהן הזכירה לעצמה, נשכה את שפתיה קלות. ולא לפחד להתחיל ליצור אחרת מהמורה שלך. בכיתה ח' התאכזבה המורה לתולדות האומנות על כך שהיא לא כתבה מה היא חושבת על העבודות של אשר במשימה המסכמת של תולדות האומנות. אבל איך אפשר לשים מילים למחשבות על אשר? יצירותיו נכנסו לסיוטיה. הערים החצובות בסלע ההר נהיו מקומות בהם היא הולכת לאיבוד פעם אחר פעם כאשר החום שלה עולה המבוכים שמובילים לתוך ייאוש. איך אפשר לכתוב למורה שככה היא מרגישה כשהיא מתפללת ואיך איש לא יהודי בכלל יכול להבין ואפילו להסביר לה מה היא מרגישה ביום כיפור.

המתנה

אני לומדת את טעמה המתוק של ההמתנה.

סבלנות היא יכולת לסבול המתנה.

אני ממתינה.

חושבת על מילים מקבילות.



לחכות
לצפות

אורך רוח
להתאזר בסבלנות
להזדיין בסבלנות
שיחה ממתינה

אז ככה אני

ממתינה
בסבלנות.

יום שני, אפריל 05, 2010

ויש יום

ויש יום בו עננים דבקים במים
והיו לגוף אחד
ואין לדעת היכן מים עליונים והיכן מים תחתונים
שהם גוף אחד


ויש לשבת מול האגם רגעים אין ספור
ולראות כיצד עננה עננה מתנתקת מתבדלת
ונמוגה
ויש עננה שלא תמוג
אך עדיין נוכל לראות
היכן מים עליונים
והיכן מים תחתונים

ויש יום בו תשבי
על שפת אי
מול ים
מול אי אחר
וכל מחשבותייך יהיו בירושלים
או בארץ ישראל
למשל

ויש צדפים בצבעי סגול מטאלי
ורוד מטאלי
וכסף מבריק
אך הם שבורים
ויש צדפים בצבע לבן עם פס אפור
והוא אחד

ואיך אין
אף סירה
באף ים
שתוכל ללאוט את
שמך

הם אומרים שהיתה כאן בצורת
אך עלי עצי התה הירוקים
מסמנים לי
אחרת

ויש סדקים בסלע
הנדמים מהמרחק כמערה
אך אינו זו
מערה זהו
צל צילו
של סדק מתעצם

יום ראשון, אפריל 04, 2010

מדרש לפסח חלק ב' + חמץ 3

הנה זה.

והנה החלק השלישי, ממנו אני מרוצה.
על חמץ והחמצה.

מועדים לשמחה

יום חמישי, אפריל 01, 2010

חמץ 2 צפירת הרגעה

זה לא כל כך נורא.
ראיתי את זה.
אני לא מאד מרוצה כמובן, יכולתי להיות מדויקת יותר עם חיוך סימטרי מעט יותר.
אבל זה בסדר.
לא סוף העולם.

יום ראשון, מרץ 28, 2010

חמץ

חשבת שאת יכולה להרגיש שייכת.

יום שבת, מרץ 27, 2010

דרוש/ה

אני מחפשת מישהו, או מישהי, שיוכלו לעזור לי לערוך את השירים שלי.

עם ניסיון קודם בתחום.

יש לי נטיה לאהוב שורות אומללות, ואני זקוקה לשמוע לא. או תרחיבי שם. או בעצם זו הכותרת של השיר ולא השורה האחרונה שלו.


רעיונות?

יום שישי, מרץ 26, 2010

רעיונות מיותרים

1. חברות התעופה דורשות מאנשים בעלי משקל רב עד מאד לשלם תשלום נוסף, עבור הכסא הנוסף. מין הראוי שהם גם יתנו ארוחה מוגדלת, כפולה, לאותם הנוסעים. לא?


2. בשדה התעופה בקוינסטאון ראיתי מגזין על בעלי חיים. מסביר איך לפרש התנהגות מוזרה של החתול והכלב, מציג את חתול החודש וטיפים שונים ומשונים. מם הראוי שיהיה מגזין מקביל,המסביר לחתולים ולכלבים איך לנהוג עם בני האדם, כיצד לפרש התנהגות מוזרה, וסתם טיפים כללים לשליטה בבעליהם. לא?

יום חמישי, מרץ 25, 2010

(אני מסיפור אחר: קטעים שנחתכו)

ואיך במוזיי ד'אורסיי לא היה לה מספיק זמן לחרוש את המוזיאון ולבקר בתערוכות שרצתה לא בתערוכות הקבע ולא במתחלפות ואיך התרשמה מהכניסה המפוארת. שיוצרת מעין תחושת טקס או נשף. והיא רפרפה על פני החדרים והבטיחה לעצמה שיום יבוא והיא תחזור לשם. אולי בקיץ בטח לא בחורף שוב. פריז מלאה קרח והגנים אינם פורחים רק עומדים על זרדיהם ומוחים על עירומם ורק מרמזים למה שיכול היה להיות אם הייתה מגיעה בקיץ. והמוזיאון האהוב עליה ביותר הוא הרמיטאז'. החדר הזהוב, והכחול, והאדום והלבן. ואיך הצבעים נמלאים בצבעים נוספים והגודש אינו מלאה נהפוך הוא. היא רצתה עוד ועוד מהזהוב זהב הזה. סנט פטרבורג נפלאה. גם המוזיאון לאומנות רוסית שם מצוין.

התפוררות

ואיך נקבע את סדרי התורנות
איך נחלק את האחריות הזו בינינו?
כיצד נותרנו אחרונים?
ומי מאיתנו יתפורר ראשון?


ומה הטעם בתרגום
מילים שלא ניתן
לתרגם
כי מלכתחילה
היה מוטב שלא היו נאמרים הדברים
ומה הטעם בלכתוב שירים
שלעולם לא יתפרסמו?

ומתוך כח הכאב
ואילמות הלשון
נרקם העור
המכסה על הפחד
ומעבה את
הצללית
ומונע מהפרורים להתאחד לכדי משמעות

יום שלישי, מרץ 23, 2010

דודה שושנה נפטרה

דודה שושנה נפטרה אתמול. בבית אבות סיעודי. היא היתה שם רק שבוע. נפטרה בשיבה טובה.

הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה בבית הקברות סנהדריה, בחודש כסלו, באזכרה של סבא וסבתא. היא לא זיהתה אותי. ניגשה ואמרה לי מי את? את מוכרת לי. ואז הזכרתי לה. והיא שמחה כל כך וציינה כמה יפיתי וגדלתי. ואלי אבוא לבקר אותה. אבל לא באתי.

דודה שושנה התגוררה בבית אבות בגבעה הצרפתית. עד לפני 15 שנה היא גרה ברחוב לינקולן בקומה הרביעית אבל כבר היה לה קשה לעלות.

דודה שושנה התאלמנה לפני 69 שנים ומעולם לא נישאה. היא היתה בהריון כשבעלה נהרג בעיראק. התינוק נולד ונפטר לאחר ימים ספורים. בשנים הראשונות היא ניהלה מאבקים עצומים כדי להעלות את הארון של בעלה לארץ. העירקים לא הסכימו ואחרי מאמצים ארוכים הארון הועבר לקפריסין, ואחרי שנים ארוכות וקשות, ב1961 הוא הובא לקבורה בארץ.

ודודה שושנה לא התלוננה על המדינה. אף אחד לא היה חייב לה כלום. להפך היא הוקירה תודה. וכמו סבתא היתה מלווה את הצפיה במהדורת החדשות, מבט כמובן, בהערות ביניים. היא חשבה שהנוער לא יודע מספיק היסטוריה, לא מבין מה היה כאן בעבר ומה אנחנו עושים פה עכשיו. היא ניהלה את חייה בשמחה ומתוך גאווה. גאווה בבחירות שלה, שלפעמים מהצד לא נראו פשוטות. וגם בגיל תשעים, אחרי האזכרות לדוד רזיאל הי"ד היינו ממשיכים אליה הביתה לארוחה קלה ואיזה משקה טוב, והיא הייתה מדברת על דוד עם ברק עצום בעיניים. היא התאהבה בו כשהייתה בת 15 ומשהו מאהבתה של תלמידת תיכון לצעיר כריזמטימנהיג שנועד לגדולות נותר גם יותר מיובל לאחר נפילתו.


ודודה שושנה, כמו אמה ניהלה בית ספר. אמה של שושנה חנה שפיצר לבית כהנא-שפירא ניהלה את בית הספר שפיצר לבנות בשכונת הבוכרים. ושושנה ניהלה את בית הספר יהודה הלוי בקטמון הישנה. וכמו אמה את כל האהבה שהיתה לה היא השקיעה בתלמידים שלה. עבור שושנה הם היו ילדיה שלה ממש.


דודה שושנה תמיד אמרה ששמחות צריך לעשות כי הצרות באות לבד. ושושנה ידעה לשמוח, ולצייר ולארוג והבית שלה גם בגירסתו המכווצת בגבעה הצרפתית היה מלא ביופי. כריות רקומות ותמונות שהיא ציירה תלויות על הקירות וחדר שינה עם מיטה בודדת. היא אהבה לארח. מגשי גבינות דג מלוח וודקה טובה.
אני זוכרת אותה ואת סבתא ז"ל מדברות במטבח על כוס קפה שחור וטובלות בו עוגיה מלוחה. או נפגשות בקפה מקס בעיר. או מתווכחות על משהו שקרה במחתרת. ושושנה תמיד התלבשה בבגדים צבעונים ושמחים, בנעלים צבעוניות ובאודם.

בשבעה על אבא דודה שושנה אמרה שכל מי שנקרא על שם בעלה נפטר צעיר, וביקשה שיותר לא נקרא בשם דוד במשפחה.

ומי יגיד על שושנה קדיש?

יום שני, מרץ 22, 2010

מחשבות ניו זילנדיות

1. איך זה שאין ארומה בקווינסטאון? עם אלפי הישראלים שם, אוירת אילת פינת טבריה והקפה הניו זילנדי הגרוע אני תמהה איך ארומה טרם השתלטו על ניו זילנד בכלל ועל קווינסטאון בפרט.

2. הקפה הניו זילנדי - באמת, אתם כמעט גן עדן. תשקיעו בקפה שלכם. הוא שרוף מר ודלוח. לא כיף.

3. איך זה שבכל חנויות הספרים יד שניה בטה-אנו יש המון ספרי ג'ואן קולינס על המדף? מה כולם פה קראו אותה לפני חודש בו זמנית? לא ברור.

4. כל האטרקציות פה מתחילות בצלם מקצועי שמצלם אותך מחייכת ואז בסוף מנסים למכור ערכה שלמה בשלושים דולר. למה לא למכור למי שלא מעוניין בערכה כולה רק גלויה בחמישה דולר? ממילא צילמתם השקעתם והדפסתם, לא חבל?

5. איך ישראל טרם שיבטה את מודל תיירות התרמילאים? יכול להיות להיט בארץ ולהביא עשרות אלפי צעירים מכל העולם שתהיה להם דעה חיובית על ישראל. תארו לעם כפרי אירוח זולים, עם מטבחים משותפים ושרותי הסעות לתחילת מסלולים, יכול להיות להיט. נו סטס, בחייאת.

6. כולם נורא נחמדים.

7. גן עדן אני אומרת לכם גן עדן.

יום ראשון, מרץ 21, 2010

ותשובות לשאלות הקוראים

כמה מכם (לא כל חמשתכם, רק חלק) ביקשתם להבין מה קורה פה עם כל המילים החדשות וממתי הן. אז ככה.
קצת סדר לקראת פסח:


שירי יוסף נכתבו בשני פרקי זמן שונים.

בור יוסף בסביבות 2002-3
שלהי יוסף עם החזרה לארץ ב 2007

מלכות 2001 או 2002

אבלות יומא בשנה הנוראה ההיא שאבא חלה ונפטר.

אולי גם אעלה משירי יונה שנכתבו ב סוף 1998.

כל השאר ככה על הדרך. כשיוצא.
כשיש מה לומר

ולרוב כשאין

עננה

יש עננה הלכודה מעל אגם וההרים
אינם מסייעים לה להשתחרר
וכל שנותר לה הוא להתמוגג
כאן לעיני כולם

יום שבת, מרץ 20, 2010

מלכות

על חמישה דברים העולם עומד:
האופק
המעגל
החנית
הנקודה

והחרב עודנה מונפת

*

אתה רואה את הפתק?
זה שמך
והנה התגשמת לי

*
תאנה מגלגלת עסיסה בינינו
מלכים צופים בנו

מסמיקים

*

במרחק אובדים
מחפשים את שהיה
והנה אתה לי
ואני לך

*

את כל שטעיתי בך
החבאתי בקופת הצדקה

*

מצחיק אחד
כבר מזמן מזמן
הכתרתי אותך

*

אתה אופק בעצמך
לכל מקום בו אפנה
אתה מולי

*

הציפיה:
נו כבר
שלום
להתראות נו כבר

גלגל ענק של הלב.

*

סוד השקיעה:

נקודה הנבלעת בקו

*

תפסיק להסביר
מה אתה מרגיש

זה עושה לי צל

*

ספינה שוקעת
בשמש הים התיכון
אוגוסט אחרי הצהריים

*

חנית ליבי נעוצה

אני לא יכולה

*
קו האופק היה ברור
קשה היה לומר
מהיכן תחיל

והיכן מסתיים

*

חנית חוצה את ליל חלומך

הזהו סימן.
לא כך את רוצה

*

המרחק נכנס כאן
בין המילים
כשאני שותקת


*

אם כך כל תנועה קדימה
היא תנועה אחורה

תנו לי לצאת

*

כל אלה הם מסימני הגבול

הקו העובר

*
שלושה חיצים

זהו הסימן

*

לא ידעתי
שקוים מקבילים מתלכדים באופק.
סליחה

*

חיכיתי לך ליד המדרגות
רגל כלי וצינורות

*

דוד
אישה של לילה
דם ומוסיקה במסתרים

*

אני בובת ברבי.

עכשיו נשחק

שלום אדוני המלך.

*
יכול להיות כל דבר

העורב הזה

רק לא אני

*

היה יום טוב

הסימן היה רשום

*

העולם מתרכז בנקודה קטנה אחת

רק אני ועוד כמה מזהים את הנקודה.

*

זה עוד שם?
מעל העיר?

תקראו לי שזה יעלם.

*
זהו לב:
לברור מילים

*
אמרת לי
הבעיה זה העולם

לא הלב

*
ידעת שקוים מקבילים
מתלכדים באופק?




החלומות הקבועים

החלומות הקבועים חוזרים על עצמם קורעים את מסדר הלבנים וטומנים בתוכו פיסות לחם לבן של תקווה.

החלומות הקבועים חוזרים על עצמם קורעים את מסדר היומיום וטומנים בתוכו בתים של תקווה.

יום חמישי, מרץ 18, 2010

במה אנשים מתאהבים?

אני עכשיו עובדת על סיפור קצר, וכמו סיפורים קצרים אחרים שלי הוא עוסק בזוגיות.
ושוב אני מתארת זוג בדייט. והפעם זה לא אני שם. אלא שני אנשים אחרים.
וסיימתי טיוטא ראשונה ושלחתי לחברה שאני מעריכה את דעתה שיום יבוא והיא תהיה סופרת מפורסמת. והיא כתבה לי בחזרה שהיא לא מבינה מה היא מוצאת בו ומה הוא בה. והלשון שלי מצליחה לכסות על זה אבל אם לרגע מסתכלים על הדמויות לא מבינים מה הם עושים ביחד.

והיא צודקת.
ואיך לא שמתי לב
ומה זה אומר עלי.
ככותבת כאישה.
כמי שאהבה יותר מפעם אחת

ואת רוב היום אני מעבירה בניסיון להבין לעומק מה מחבר אנשים ביחד. ולחשוב על עצמי ועל אנשים סביבי זוגות נשואים וזוגות לא נשואים וזוגות שאולי פעם יהיו נשואים אבל לבני זוג אחרים ואני מנסה להבין מה מחבר בין שני אנשים?
מה גורם להם להשאר ביחד למרות הקשיים ולמרות המטען שכל אחד מביא איתו לתוך מערכת יחסים. ואני נזכרת בקטע יפהפה מספרה של ג'מפה להירי "השם הטוב" על איך הם ממשיכים לאהוב אחד את השני גם אחרי שהקסם הראשוני חולף וגם כאשר קשקשים נגלים על הראש.

ואני מקווה שאמצא כבר מה מחבר בין הדמויות האלה בין מיכאל והבחורה חסרת השם הנפלאה הזו שבאמת מגיעה לה אהבה טובה ומגיע לה שהוא יאהב אותה בגלל הסיבות הנכונות, רק שהן עדיין לא ברורות לי.
ויש לנשום עמוק ולאפשר לפחד לחלחל ואז באבחת נשיפה להטיח אותו החוצה ולנשום אויר מתוק פנימה
ולחייך

מה את עושה שם?

אני פה כותבת. ומוחקת.
ומקריאה לעצמי בקול רם. וכותבת שוב. ושולחת לחברים לקבל משוב ומשנה שוב.
ומעלה שירים ישנים לבלוג וגם ברכות חדשות.
והרבה כאבים עולים.

ותחושת הקלה.

וגם מאזינה למוזיקה.
לקרולינה


לגבריאל


ולנינה שמזכירה לי כמה פסוקים מתהילים

יום רביעי, מרץ 17, 2010

מתוך ספר הברכות שיש לחדשן

וברוכים המרחקים ובני המרחקים ומרחקי המרחקים היוצקים קירבה לתוכי

אבלות יומא

אני עומדת במעגל
ומביטה סביבי
אני מושיטה את ידי לחברים שלי

אבל הם

בבחינת איסור בשאילת שלום
בבחינת מדבר בשפה רפה
בבחינת מדבר עמו מהצד
ואני עומדת במעגל
ומביטה סביבי
ורואה אותם מהצד
רפים
חסרי אונים
ונמוגים

אבלות יומא

אתם מדברים בשפה רפה
לא לעניין
שואלים במה עובדת
מה עשית
לא נוגעים בכאב
לא שואלים לשלומי
ומה זה משנה במה אני עובדת
כשאין בי שלום

אבלות יומא

יושבת נמוך
יושבים גבוה
מסתכלת סביבי
עיניים מורדות
מורידה עיניים
שותקים
שותקת
מרימה עיניים
מורידים עיניים
מסתכלת
שותקים יושבת
נמוך מורידה
עיניים
ומה כבר רציתי
דברו איתי

יום שלישי, מרץ 16, 2010

החלום מתחיל בחטא/ בור יוסף

בחלום זה פשוט
אני מתמכרת לבור

אני רוצה להכנס לבור
ולטפס ממנו והלאה
ולגלות שלטובה

מה נותר בי מחלום ליל אמש?
בחלום ראית בבירור
את מנסה לשכוח
וצולקת את הזיכרון בתוכך

הילדות היא בור עדין של שכחה.
ועמה כל הבובות שהושארו מאחור
(הפיל הורוד, האריה הממולא והכלב הצהוב)

יש שם אנשים מפעם שרצית לראות.
רוצה?

אני רוצה שבחלום הזה האנשים
האחרים יהיו ערומים.

יש אנשים שחולמים על השואה

אני לא

ובתוך החלום:
הדופק החם של הלב
המייבש את הפה וצורב את העיניים
רוצה לחזור לישון אבל הנשמה לא יכולה
היא חלק מזה

ומה חלמת הלילה?
רצת ועברת ממקום למקום
דוכני שוק חשוך ואת מבולבלת
והלכת לאיבוד
ומאור גדול לבן זך ונקי וחודר
לריקבון שחור ודחוס
לא טוב שם ולא טוב שם
את לא צריכה שאני אסביר לך.

אולי בור זה סוג של כדור
הזיות אני חולמת נהר

וזה החלום הנורא מכל:
בית ספרים כוננית מטבח
שולחן עליו
נופל האור


אני חושבת שאני מתגעגעת ללוליין הגבהים.
אני ראיתי אותו
או שזה היה שוכן הבור?
או שזה היה
הוא

ואיך זה שיוסף
לא חלם על סולם יעקב?

החלום שלי אינו על מסע
או נדודים

ההיפך

לפעמים לשינה יש טעם מתוק
כמו החלומות של הנזל וגרטל

התאווה שלי לשוקולד יש בה מין החטא
ואני הקורבן כמובן

מזל שיש לי בשר.
אחרת מזמן הייתי נשארת לבד


כמו יוסף בתוך הבור
גם אני בטוחה שליופיי יש קשר לעובדה שאני
במצוקה אמיתית עכשיו

אני תקועה בתוך בור
כולם נעלמו
ואני לא יודעת מה יהיה.
ומי שנמצא לידי הוא זה
שאסור

מסבירה לנגני התזמורת מה עליהם לעשות
הם כושלים אינם מבינים דבר
אני לוטפת ראשיהם ולוקקת מיתר
הם מהנהנים בהסכמה.

אני בכוונה לא עוסקת במין
מה יש למין ולחטא?
אני רוצה לעסוק בשקרים
סביב המין שהם הן החטא
אבל זה לא המקום

עומדת בניו יורק על מדרכה בשדרה השלישית.
כולם שותים קפה כוכבים
אני רוצה לומר להם הרבה דברים.
כמו אני לא מכאן. התבלבלתם.
אז אני מראה להם את התחתונים שלי
והם ישר מבינים למה התכוונתי

היה לילה בו נחלמו השורות הבאות:
לקפל אותך לתוך חולצתי ולהניח בארון

(פעם קיפלתי אותך לתוך בגדי והנחתי אותך במגירת זכוכית
היום אשלח אותך לארץ רחוקה)

במגירות שקופות הנחנו את תחתונינו הרקומים
ועוד:

מורחת על גופי מדבר איים

והיו עוד חלומות:

אני עפה באויר וזה נעים לי אני עפה באויר
והים חצוי לאורכו ואני נכנסת ויוצאת ממנו
אני לא מבינה.

אני מנסה לשרוף את חטאי
הם מתחבאים ממני
מאחורי הספרים ליד המיטה.

ואם בסוף דבר לא קרה
והיה רק הרהור
אז זה בסדר או לא?

אני מנסה לעזור לגוף לשכוח
ואסור לי להגיד לכם איך

זה יכול לקרות בכל מקום. הדגדוג
הזה מטיל ספק
אז מה נעשה עם כל זה?

אני נמצאת בקומה שלישית לא
קיימת בבניין קיים
רבנים בוחנים אותי על דפי גמרא
ושירים שכתבתי
אני נכשלת

קמה בבוקר כושלת

מכינה עצמי למפגש הקדוש עם הלילה
אני באה אל חלומותי
לוגמת מים מתוקים
וצוללת אל תוך דבשת הלילה
והסודות נגלים רק לי

רק יוסף יבין כאבי
אחד מפסי כותנתו
נמשך ממנו והלאה
אלי לתוך הלילה
פס עדין ויפה שבכה את חלומות
הלילה


דיבורים מיותרים
רכילות
בזבוז כסף
עניינים לא סגורים משהו לא מדויק מילים מסורבלות עם שגיאות
זה גם חטא.


החלום אינו חטא
החטא הוא בויתור
החטא הוא הבור

קומי צאי
תחלמי