יום ראשון, נובמבר 29, 2009

יום שישי, נובמבר 27, 2009

מה אקרא השבת?

את אביבה לא של שמעון אדף

אולי אתחיל את נוקטורנו בצ'ילה של רוברטו בולינו שמעון המליץ עליו,

אולי אעיין במגזין בישול חביב


יהיה מעניין

ספרים טובים, מרק פטריות ושבת.

מה צריך עוד בעולם?

יום רביעי, נובמבר 25, 2009

ויש צורך לנשום עמוק, להרחיב את הלוע להעמיק את כושר הספיגה לרווח את בית החזה לאפשר לנקיות האויר להדהד בחלל הפה ולעמעם את חמיצות הלב.

ויש צורך ללמוד את הסליחה העצמית, את המחילה המופנת כלפי פנים.

לומר לעצמי לא נורא.
לומר לעצמי את בסדר.
לחזור ולומר.
זו תקופה כזו. הצטברות בתי קברות, וכתיבת סיפור כואב וחברת טלפונים ארורה מעכבת אותך מלחייך לעצמך.

ואת מיטיבה ללמד אחרים כיצד להמשיך הלאה, ללמוד מהתבונה המצטברת של מאורעות החיים, להפיק תובנות דבש ממרירות סירובים.

אבל את אינך לומדת מה שהיטיבת ללמד אחרים.

וכך את כלואה לך באותו כלוב שגזרת על עצמך.
והצבת סורגים,
וכבלת אזיקים
וטרקת את הדלת
ונעלת מבפנים.

יום שני, נובמבר 23, 2009

יום שישי, נובמבר 20, 2009

What am I?

The cab driver tells me I am a strong women, that I have special energies. That I can change the world. For few seconds I do believe him.

The rabbi tells me I am on a very high spiritual level. that I combine diffrent worlds, that I bring peace to many people. I am not sure I can believe it. He tells me I am very sad. that I try to escape from the sorrow, that I convert the sadness into work. its not good for you he says. I believe him now.

My friend tells me her secret and I share it with others foregetting I was asked not too. I tell her her I am sorry. she forgives me. I still feel bad.

יום שבת, נובמבר 14, 2009

Matter of size

losing weight can /is/must be fun, so we are constantly taught by our mothers, women magazine editors and fat fighters instructors.

No one tells us about the dark side of weight loss.

we discover it only when its too late.

the size limbo.

not here not there. you are not your old size, but you havent reached the new one either. stuck in the middle.

It all looks a bit off. The skirt has this gap between its end and my waist, a gap visible enough to think I am waering someone`s cloths.
And it all become longer. As if I didn`t just lost some pounds, it seems I gained some inches.

shirts show to much flesh, the didnt before. If they dont show too much flesh the show extra fabric unde my arms, kinda "bat style". which was great in the `80, never again.

So tonight I just had to go shoping.
in my new - for the time being - size.

And it was fun.

Not becauase I didnt look good before.
I looked good.

Its just now I feel as if I look...

Great.

יום חמישי, נובמבר 12, 2009

שרה

אֲנִי צוֹחֶקֶת כִּי לֹא יָכוֹל לִכְאֹב אַחֶרֶת
אֵיךְ אֶזְכֶּה לְבֵן וְשָׁכַחְתִּי אֶת מַעְגַּל הַיָּמִים?
פְּרִי בֶּטֶן לֹא יֵרָקֵם מִלֶּקֶט תְּפִלּוֹת.
לְהַקְשִׁיב לַגּוּף:
הוּא רוֹצֶה לָנוּחַ
הוּא מָאַס בַּתִּקְוָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֶדְנָה.
עִקְּבוֹת רַגְלַי בַּחוֹל מְצַיְּרוֹת מִלָּה
אוֹתָהּ רַק אֲנִי יְכוֹלָה לִקְרֹא:
עֲקָרָה

יום ראשון, נובמבר 08, 2009

איתור סרבן גט - דוד שם טוב

בצעד חסר תקדים פונה הנהלת בתי הדין הרבניים לעזרת הציבור באיתור סרבן הגט דוד שם טוב, אשר מעגן את אשתו מזה כ-4 שנים ועקבותיו נעלמו.

בית הדין הרבני בירושלים פסק כי יש לכפות גט על דוד שם טוב וכי יוטלו עליו סנקציות הקבועות בחוק, ביניהם: מניעת דרכון, עיכוב יציאה מהארץ באופן קבוע, מניעת ניהול חשבון בנק, מניעת קבלת רישיון לעיסוק המצריך רישיון ממשלתי וכן מניעת העסקתו בגוף ציבורי מבוקר.

הבעל הסרבן נעדר מדיונים שנקבעו בעניינו בבית הדין ועל כן הוצא נגדו צו הבאה ללא שחרור בערבות. אולם לאחר שהובא לבית הדין ונקבע מועד לסידור הגט, נעלמו עקבותיו של הבעל וגם חוקר פרטי שמונה מטעם הנהלת בתי הדין הרבניים, לא הצליח לאתרו.

האישה נותרה עגונה ללא פרנסה, מכיוון שהבעל לא שילם דמי מזונות, שנפסקו לטובתה בבית המשפט.

בית הדין הרבני פסק כי בשל אי הגעת הסרבן לדיון יש להשית עליו קנס של 12,000 שקלים. הבעל הסרבן התנה את מתן הגט בהעברת המשמורת על הילדה המשותפת לידיו, למרות שלא היה עימה בקשר מזה 3 שנים. משהתברר לו כי האישה מסרבת החליט לנקום בה ולהיעלם.

בית הדין הרבני פסק לאחרונה כי יש לפרסם את תמונת הבעל ופרטיו ברבים וכי תמונתו תופיע תחת הכותרת מבוקשים באתר בתי הדין הרבניים.

לדברי משפחת האישה, הבעל הסרבן נתמך על-ידי בני משפחתו אשר מסייעים לו להסתתר באזור ירושלים, מסייעים לו במאבק המשפטי מול אשתו ותומכים בו כלכלית.

דוד שם טוב בעל מבנה גוף רזה ושיער חום, מעט מקריח. נראה לאחרונה באזור ירושלים, עובד כקבלן בניין.

כל היודע פרטים על מקום הימצאו מוזמן לפנות להנהלת בתי הדין הרבניים באחד מהאמצעים הבאים: בטלפון 02-6582805 , בפקס 02-6515499 או באמצעות אתר בתי הדין הרבניים שכתובתו www.rbc.gov.il.

יום רביעי, נובמבר 04, 2009

אלו מילים מלחשות

ואלו מילים שמלחשות על גבי כי הייתי מוכרחה לברוח כי לגוף לא היה מקום בסבך ההתבגרות, ומילים של אחרים מבצרות את נפשי ומוחי מורה לי כאן בטוח להישאר כי הגוף הוא שדה קרב בו עולות שנים ומכבידות ונאגרים עלבונות אלף ויש לסייע בידם להתפוגג באוויר העולם, ויהי מה. ואף אם יהיו אלו מילים מוטחות מרות ולועגות עליהן להישמע ולהעלם. ואלו מילים שנאמרות בתוכי.

ומילים מתגמגמות בתוכי אני מדברת מהר מדי ואי אפשר להבין ככה שום דבר בכלל תדברי יותר לאט או לא תדברי בכלל לא מדברת בכלל רק אוכלת וקוראת והעונש שלכם שאף לא תדעו מה שרציתי להגיד לכם. ומתי הבנתי כי הגנתי נכשלה? מילים של אחרים שנאחזתי בהם היו חוצץ מהעולם שיראתי ממנו שאיים לגרוס את מי שאני ולאבדני מעלי בשיעורי חשבון במגרש המשחקים ומול המראה. מילים של אחרים טובות יותר מתחילה מהם וממריאה ומציירת. ומילים מזכירות מילים אחרות ויש שרשרת ארוכה של מילים שמתחברות ויוצרות מילים חדשות ומחשבות משונות אני צווחת באמצע הכיתה וכולם נועצים בי עיניים המורה מוציאה אותי. ומלכתחילה נגזר עלי לשתוק אך הבשורה לא נקראה והגיתי את כל מה שיכולתי לומר וכעת עלי לשתוק כי מילותי שלי רזו ונקמשו.

אני אומרת שכואב לי בגוף ולא יכולה להצביע על איבר כואב. זיכרונות לוחצים על עמוד שדרת רגש שנאה עולה אני נועצת את כל כעס הרופאים וההרדמה ולמה לא אמרו לי מראש ואיך שכאבו לי כל הזריקות ולמה בכלל מגיע לי ככה לסבול. אני בת ארבע עירומה וצועקת על הרופאים. ולאשפז את סבתא והמחלה של אבא אני שונאת בתי חולים בכלל. ונועצת את הכאב בגב.

הוא מתפוגג. ומתי גיליתי כי את ספר הבשר אני רושמת?
דומני שבעליית אחד המטוסים אל שמי מרום לאחר שדיילת מציעה קפה ותה נוכחותי לדעת כי כל מילותי מתחברות לאותו הדבר ממנו אני יראה ובתוכו אני מבוצרת. הגוף. ואני ממפה את זיכרונות הגוף בגיל ארבע כואב מביש משהו בבטן אינו בסדר עוקבים אחרי מה אני מכניסה לפה, מרביצים לי על היד אם תופסים אותי אוכלת שקדי מרק. והגוף הזר בארץ נוכריה בגן גוזרים תלתלי נייר לסינדרלה ונוסעים לבקר ילדה שגרה בחווה רחוקה. ואני מקפידה שהבובות שלי יאכלו אוכל כשר בלבד. הדיילת מגישה לי את המים המוגזים והקרח, אני לוגמת את המים בשקיקה והלחץ על הרקות משתחרר, הראש מתרוקן מהמחשבות הרודפות אחת את השניה ואינן מותירות לי מרחב לנשימה. ובשעה שאני נושמת ראשי מתחדד ולפתע נוכחות הגוף והנינוחות בו משרתות אותי ואינן מתנגדות.
וכך אני מנסחת לעצמי את עיקרי ההרצאות, שפתי היבשות מאלצות אותי לחפש את השפתון למרוח אותו וללקק את השפתיים טעם אוכמניות. מתחתי נפרשים הרים שויצרים בהם ערוצי נחל קפואים ועצי אורן. התנסחויות מסורבלות שלי שמותירות אותי מרירה. איני מוכנה לעבור על כתב היד שלו, אם הוא אינו רוצה בי אין סיבה שיקבל את שירותי. את תסכימי לערוך כתב יד שלי? זה משהו שאני עובד עליו עכשיו, אולי זה יהיה רומן, קטעי סיפורים בהמשכים. ואני נענית, בוודאי, בשמחה. ולאחר שלוש שעות אני מגלה שעדיין אני יכולה להעלות חיוך על פניו. אני מתמכרת לידיעה הזו ובראשי מעבירה אצבעות יד ימין עדינות על חזהו הקמור. מילים שאני אומרת עמומות מדי ואינן מדויקות אני גסה בדיבורי מנסה להצביע על חולשת כתב היד, חוסר הבשלות של הדמויות, אופן התיאור אינו מעמיק דיו הדמויות נותרות שטוחות אני בוררת מילים לא נכונות הולכת סחור סחור והכל כדי להשיג עוד דקה איתו. ולבסוף האמת נחלצת ממני. העלילה אינה מעניינת הדמויות תקועות בשלב התבגרותי חסר קונפליקטים הגובל בשעמום הן שטוחות הן מייגעות הן אינן מעניינות, גם לא אותי. באותו יום לא ידעתי שסיפור קצר שלו יתפרסם ויזכה לתשבחות ואיך אני אחלום בלילה עתידי שבשרו מתקרב לבשרי ואני מפרידה את איברו מאיברי. אני מסיימת את השיחה בינינו, מציעה לו טרמפ, הוא מסרב. שלושה חודשים קודם, שבוע לפני ניתוח הצעתי לו את שפתי והוא סירב. ישבנו אז והוא הסביר לי לאט, בעדינות מחויכת שזה לא הולך לשום מקום, שלא נעים לו שהוא עושה לי את מה ששנוא עליו. אני מרגישה בקור מתחיל ברגלים שלי ועולה למעלה הוא מסביר שזה לא קשור דווקא אלי הבטן שלי קרה עכשיו ואני פותחת את הפה שלי אבל הפה שלי נורא יבש. הוא שותק והגב של החולצה שלי רטוב הוא שואל אם אני רוצה לשפוך עליו מים. אני לא. אני מים? אני לא יכולה לעמוד על הרגליים. למה? פעם הוא ראה את זה קורה. לא איתי. אולי עדיף שלא אומר אבל אני אומרת. שחשבתי שזה יכול להצליח בינינו שחשבתי על איך זה ירגיש לנשק אותו. הוא שותק. הוא שותק. הפעם אני לא מציעה לשלם. אני יוצאת לחפש מונית הוא יוצא אחרי. עוצר לי מונית. בתוך המונית מחכה לי הבדידות התקווה הנאכלת וההלקאה העצמית. אסור היה לי לקוות.

הדיילת מגישה את המנה העיקרית, הריח המתובל אינו מתאים לאישה המהודרת היושבת לימיני נעלי זמש מוקפדות, ציפורניים עשויות שער מוכן וחליפה שחורה ומתחתיה חולצה ורודה, גם לה קר בטיסות שנינו מצחקקות סוגרות את המיזוג ומרימות את מסעד היד. אני רוצה להראות כמוהה. חיוך מדויק. מוכנה לכל. התיק שלי גדול מדי ובו דברים רבים שאין לי כל צורך בהם המחביאים דברים להם אני זקוקה. כמו כדור נגד כאב כי הכאב בצד לוחץ חזק מדי והמים האלה בכלל לא עוזרים.

הרופאה מסתכלת על תצלום האולטרא סאונד שאני מגישה לה. מבע פניה רענן, עיניה הכחולות טובות, היא לובשת חצאית שאינה באופנה, פניה עגלגלות מעט, וחיוכה חם ומדבק. היא מקשיבה לי, אני רושמת לעצמי. היא מקשיבה, היא מישירה מבט לעיני. היא מנסה להרגיע אותי. גל חרדה חובט בחופי. ניסיונות הרגעה מבשרים לי כי סכנה קרבה, ויש לשתות מים ולהרגע ואיני יכולה. אני צריכה לשרותים. רק לא לחשוב על מים. אני מנסה להיות ילדה טובה, עונה לכל השאלות. ממתי הדימום חזק? ואיך המחזור? ואני עייפה? אני מאד עייפה. ומתגעגעת ללונדון. ומתגעגעת אליו. וכמה פחדתי שאדמם אצלו במיטה, ואיך לא עצמתי עין לילה שלם. היא מזמינה אותי לעלות על מיטת האולטרא סאונד. אני צריכה לשירותים, אני עולה לאט כדי להימנע מתנועה חדה שתרגיז את השלפוחית. אני משפילה את החצאית שלי, מיומנת בתנועה הזאת. אני עולה לבדי על המיטה. בחדר הקבלה הייתי היחידה שהייתה שם ללא בעל. שישבה לעצמה. שכביכול קראה בספר. אני יכולה לעבור את זה לבד, הנה אני עושה את זה לבד, היא מניחה את הג'ל הקר על בטני התחתונה, עורי נמלא ברווזים זה קר ודביק ואני צריכה לשירותים. היא מניחה את המכשיר ומגלגלת אותו על הבטן. והנה זה. זה עגול קצת. והנה זה. זה לא נראה סרטני, זה סימטרי מדי. זה גדול. והנה רחם שלי בצד קצת, דחופה על האגן. בגלל זה הכאבים שם? יכול להיות היא עונה. עיניה מיטיבות איתי. היא מתארת את המיומה, מספרת לי שזה שכיח יותר אצל נשים בתולות. אני מתפלאה איך שלא הסבירו את זה בשיעורי אישות. בכיתה י"ב כבר לומדים על המקווה, אך לא לומדים מה לעשות עם התקווה והציפיה וההמתנה מיותרת השנים, ועם האשמה. נסענו למושב בהרי ירושלים ביקרנו כולנו במקווה. החלפנו צחקוקים ומבטים ניסינו לנחש מי תהיה הראשונה שתתחתן ותלך למקווה. בערבים שרנו גיטרה וטיילנו בהרים מחשבות על סוף שנה וקיץ ותחילת החיים וצבא או שירות לאומי והמיקווה. היא מתארת בפני את האפשריות שיש לי. אני לא רוצה ניתוח. לא רוצה צלקת. לא רוצה גידול בבטן. מסתפקת בהורמונים שהרופא נתן. ונראה מה נעשה. עונש על שהרגשתי אהובה והרגשתי גוף חיה לא זיקוקים אלא תזמורת קונצרט ואני מנצחת אני מובילה. ומתי למדתי להרעיב את הגוף, ממתי התחלתי לחשוב שדווקא בהימנעות הגדולה תצמח ישועה ואתרחק מזה הגוף?

כבר סיפרתי לו הכל עליך. מה היא כבר יודעת עלי. הוא לא כל כך צעיר. בן שלושים ותשע. אני כבר הרבה זמן רוצה להכיר ביניכם. הוא יודע שאת לא נראית טוב. אני לא נראית טוב? מנסה להציל את כבודי.

הוא עייף, זקן מכפי שנותיו מדבר על השרות הצבאי שלו. שיניו צהובות. הוא יסגור את המקום הזה. המטבח נראה מטונף. אני מכיר את שוק מחנה יהודה ואת וואדי ג'וז. ואדי ג'וז? הרבצתי שם לערבים. הוא מגחך וחושף את שיניו. הוא מגחך. אני משתעלת. ומבקשת חשבון. לוגמת את התה במהירות, הוא חורך את גרוני ואינו מקל ולא במעט על הדחיה שאותה אני חשה. האם אי פעם ישב בחור מולי ומצא אותי מגעילה כל כך? אני יוצאת מהבדיקה, משלמת ואוספת קבלה ממהרת לשירותים נועלת את התא ובוכה. משתינה ובוכה. ההקלה על השלפוחית מענגת אך אין בכוחה להקל על הדמעות שלי לא מפסיקות לבכות מילים של רפואה עולות בי. למה הגוף שלי עושה לי את זה? אנחנו יוצאים מבית הקפה אני מקפידה לשמור על מרחק ממנו הוא מנסה להתקרב ואני מצטנפת. הוא מבין ופוסע אחור שואל האם למסור דרישת שלום . רק אם אתה מוכרח. בטיסה ממוסקבה לסמרה ישבתי במרכז המטוס במושב הסמוך ישב גבר בן שישים לערך עור כהה ומבנה פנים אסייתי. הוא חובש כובע חום כהה. הוא הבחין שאני מסרבת לארוחה הכוללת כריך עם בשר חזיר. גם הוא מסרב. מוסלמי. הוא שואל אותי לאן אני טסה. אני עונה. הוא שואל אותי אם אני נשואה. הוא שואל אותי אם יש לי אבא. ההלויה של אבא היתה יום לפני ט"ו בשבט ושמים קודרים עטו כחול חגיגי כמו שאבא אהב. כל הדברים שאינם לי הוא מבקש לדעת עליהם. ומה אני עושה באמצע הלילה חוצה את רוסיה אם אין לי אבא ואין לי בעל? מי ישמור ויגן עלי. עלי לכתוב את תפילותיי שאחרת לא תאמרנה ומכאן לא תתקבלנה אני כותבת את תפילותיי שאין מי שיפטירן מלבדי אני כותבת את חיי שאין מי שימלאם מלבדי. לא שמעתי מוזיקה קרוב לשבעה חודשים והשקט שמילא אותי הקשה עלי תפקודי יומיום לא היה לי לאן להימלט כל מקום היה מלא בצער ואין אתר פנוי מליה. והמילים המלחשות על גבי הן מילים שאין לי למי לומר אותם כי אנשים שאהבתי הלכו ממני ואני יכולה לזעוק אך אין לקולי תהודה ואני מלחשת לכל עבר מסננת מילים או מוטב, שותקת. בביקורות הדרכונים הפקידה מסתכלת על תמונתי ושואלת לשם אבי. אני לשניה שותקת ועונה.
ויש את הרעידות במעלה השוק שמצחיקות את הרגל שלי.כיווץ כיווץ. תנועה פתוחה דם נמרץ מגיע ונסוג. דרושה הליכה של שלושים דקות במישור או עשרים דקות בעליה כדי ליצר אותן. אני מתאווה להתמכר אליהן אך אין בכוחי. יצר ההתמדה ניטל ממני. אני מבקשת להחזירו ולהטמיעו בכל מערכותיי. אך לשווא. אני מבקשת רעידות גם בזרועות אך הכתף אינה מרשה ואני מקשיבה לה. ושנאת הגוף, מתי היא החלה? כאשר הבחנת במבטי גברים חושקים עוגבים? האם בבוקר עת התבוננת במראה והבחנת בעיבוי הירכיים ודלדולה של הזרוע? מתי זה התחיל? מתי הפסקת לאהוב את עצמך?

הוא רוצה לגמוא מרחקים ומתייעץ איתך. הרי את יודעת כיצד לנחות בבטחה ויש למידע שבידך חשיבות עצומה. את מפנקת אותו בדקות יקרות ערך. האם הוא מעריך זאת? מכינה לו רשימות טלפונים ושולחת את שמך לכל עבר כממליצה, והתקוה טמונה ועומדת בחלל החדר כמו הריח העז הצהוב של החרציות מחממות את ליבך והאצבעות שלך מתלכלכות באבקנים ומפרות כל אשר הן נוגעות, עומדת כחיץ בינך ובין העולם. ורק החודש שיעבור יבהיר לך עד כמה קיווית לשווא. מילים שפזרת ללא דעת לעולם לא ישיבו את מי ששם ליבו לגמוא מרחקיך.
במטוס אתמול ישב זוג בשנות הארבעים שערה מתולתל ומבטא של מרכז ארה"ב מתגלגל והיא אהבה את בעלה ונישקה אותו והוא לא היה יפה בכלל. והרכבת נוסעת צפון מזרחה ואיך הרבה אנשים גרים במקום כל כך קטן ואיך יש להם מקום בחזה לנשום?
בראשית אפריל העצים עדיין ערומים זוכרים את הקור שספגו ועדיין לא אזרו אומץ לשגר ידיים חדשות לתוך האויר המצונן. למרות השעות המתארכות והציפיה לקיץ הם מתעכבים עומדים כמו מסרקים ומחביאים בינהם בתים וצבאים. ועירומם צובט צריך שיהיה כאן ירוק כי השמש מתחבאת היום והעולם מתנהל לו במונכרומיות שלא מאפשרת לחייך או להאמין שמעבר לעננים הנמוכים השמש מחכה.
ומטוס תכף ינחת ואת מתהדקת לכיסא מנערת את הרגליים ומעבירה את משקל הרגל מהבהונות לעקב. ותכף מטוס בך ינחת ותיאלצי להסתגל לאותו יומיום שאת יראה ממנו. ולהיטיב את שערך תוכלי ולחלום על חליפות מהוקצעות ולעטוף בלק את הציפורניים. ואולי להתקשר אליו ולומר כמה מילים מפייסות, ולבנות שגרה מלבנים קטנות של מטלות ומנהגים יומיים. אך עדיין, מילים שבך יסרבו להאמר עד תום ולהתרוקן משנאתך העצמית, ומילים מתגמגמות שבך יטעו את קוראיך, שלבטח לא הבינוך וראו בך אשה אחרת ממה שביקשת את נפשך להיות וממה שביקשת את פיך לשתוק אותן מילים גחמניות מוטב ולא היו נאמרות בכלל כי בהן אין פורקן ואין תשועה ואין נחמה ואולי אבדתי כאשר אבדתי ואת תנשמי עמוק ולעת ערב משהו ממך יתגעגע וישאף להמריא, או להאמר באהבה שאינה תלויה בדבר.

נשים חסרות משקל

על מה יניחו נשים בהירות
חסרות משקל את מותניהן?
נגוסות ירכיים, מדולדלות
עמידה על מה יניחו את דעתן?

ואיך נשים כאלו יגנו על עצמן
מגברים בנעליים
גסות, מאמהות רעות?

יום ראשון, נובמבר 01, 2009

Lessons I have learnt from my cat

I moved to Abu Tur two months ago. The flat is not too big, but there is a balcony.
Soon as I decided to move I realized its time to fulfill my dream of owing a cat.

Growing up we had a cat, my sister brought it from the army. I wanted to call her Margaret or maybe even Elizabeth. My father thought Shunra (cat in Aramaic) would be perfect. My sister wanted Mitsubishi. We called her Chatulah (a cat in Hebrew) at the end.
She was Siamese. She was mean. She was taken away from her mother too young. I loved her. She lived with us for 15 years, she witnessed the happy moments of a house full of guests for Pesach or Chanukah parties. We had to lock her in the room I grew up in, during the Shivah we sat after my father died.


I told my friends I am looking for a cat. My friend Sarit worked on the Srugim set. The soundman Motti had few kittnes to offer. And on the day I met Leonard Cohen , me and 45,000 more Israelis, I got my cat. She is white and funny. she makes me laugh. its a lot nowdays.

I thought to call her Suzanne, but "chatulah" kept slipping out.
So I call her Tulah. I was told it means silence in an African language. Suits her.

What have I learnt from her?

You see, I have done some reading. The intenet is great for that too. It happens to be that cats as opposed to dogs don’t understand the concept of punishment. One must NOT shout or het a cat as it will only make the cat aggressive.

So how to educate a cat?

It works with rewards. When she does her stuff in her sand box she gets some cream cheese. When she tears her special card box and NOT my sofa she gets some tuna fish.

It’s interesting. It demands me to notice and acknowledge when she behaves properly .giving her respect when she derves it.

It makes my think about education. About how I educate or interact.

Am I that good with positive feedback? When was the last time I told I friend how much I appreciate her advice? Have I ever tried this with my colleagues? Family members?

So Tulah- thank you. You are making me a better person.

And please do not tear my red sofa. ok?