יום חמישי שעבר. לפני צילומים לחמישה בעקבות פרשה, דיונים על הצעת החוק. אני בתל אביב. נכנסת לבית קפה שהחבר שלח אותי אליו.
אין שולחן פנוי. בצד שמאל שני גברים מסובים לשולחן אחד ובצמוד אליו שולחן קטן.
אני בחצאית. גרביונים עבים. רואים עלי שאני דתיה.
אני שואלת אם אפשר להשתמש בשולחן הנוסף. הם מסכימים. אחד מהם מציע שאצטרף אליהם. אני מסרבת בנימוס.
אני מתיישבת לעבוד. מיילים. שיחות טלפון. עוד מיילים.איש יחסי הציבור, והח"כ והשרה. לא. עוזר השר ההוא לא עונה לי. מייל נוסף. עונה. הגבר לידי מתבדח שהוא רוצה אחוז מהעסקים שלי. עניתי שאין בהם כסף. הוא שואל במה אני עוסקת. אני מסבירה. מחליפים כרטיס ביקור.
הוא משלם על הקפה שלי.
האם הוא התחיל איתי או סתם היה מנומס?
הערב. אני בסוזן דלל. לפני הופעת מחול אחרי גל גבאי שעושה סדר. אני מאופרת ולבושה היטב. השיער עשוי. אני בחצאית. גרביונים עבים. רואים עלי שאני דתיה. נכנסת לבית קפה. מתיישבת לבד בשולחן. גבר, בגיל העמידה, שואל אם הוא יכול להצטרף אלי ולהזמין אותי לקפה.
הוא נראה לי אדם טוב. דוד כזה. נחמד. בודד אולי. וכמעט נענית להצעה. ואז עולה בי השאלה - האם הוא מתחיל איתי? אולי אני צריכה ליישם מה שלמדתי שבוע שעבר?
אני מסרבת בלי להישיר מבט.
הוא שואל מדוע.
אני עונה כי אני עובדת.
ומשהו נחמץ בי.
אולי יכולתי להפיג ולו במעט את בדידותו.
אני מסכים.
השבמחקהרבה גברים טובים משלמים מחיר לא פשוט בגין שימפנזיותם של מעטים.
ניסחת היטב חניאל.
השבמחקואם בתך בעוד 30 שנה תתייעץ איתך בנושא, מה תשיב לה?
היכית אותי אל החומש, כי הלוא האינסטינקט הבסיסי של אבא הוא להגן על בתו לפני כל דבר אחר. ועדין, בהינתן ש:
השבמחקא. מדובר במקום ציבורי ובטוח
ב. הגבר נראה הגון ושוחר טוב
הייתי משיב לה שתיתן לו צ'אנס ותנסה להיות לו למשען אנושי, ולו לרגע קצר, כי לפני שאנחנו גברים או נשים - אנחנו בני אדם.
אגב, על עצמי כבר גיליתי לא פעם ולא פעמיים, שהחברה סביבי מתקשה לקבל קשרים חבריים שלי, כגבר נשוי, עם נשים - מן הסתם בשל אותה הנחה בסיסית לפיה גברים לעולם ייתפסו כשימפנזים מיוחמים ורק אחר כך כבני אדם. סורי. אני מסרב לקבל זאת.
צדקת ממני.
השבמחקלמדתי ממך