על השנים פוסט פרה יומולדת

1. כשחיים עם בן זוג שצעיר בעשר שנים, הזמן מחליף צורה וצבע. כבר איני יכולה להעריך בן כמה אדם כזה או אישה אחרת.

2. היום בבר מצווה ארבעה דורות רקדו ביחד. סבתא - רבא מולי, עם גו'די הסבתא, עם רוקי האמא, עם עדן בר המצווה. כמה כאב לי הלב שאצלנו כבר חסרים שני דורות מתוך הארבעה. סבתא שרה עליה השלום, סבתה של רוקי, היא בת דודה של סבתי אסתר,עליה השלום.

3. היום הגברת ב' מהקומה הראשונה נפלה במקלחת, בתה עלתה עלינו וביקשה שנעזור להרים אותה לכסא הגלגלים. שכנתה לקומה ח' שזכתה להוולד בישוב היהודי בחברון, בדיוק יצאה לעדור את גינת הבניין. איני יודעת מי מבוגרת ממי. האם זה משנה?

4. בקיץ 1984 עמדנו ארבע נשים בכניסה למוזיאון ישראל, סבתא שרה - סבתה של TK בת דדודתי מדרגה רביעית משיקגו, סבתא אסתר ואני. כל אימת שאכנס למוזיאון אזכר בארבעתנו. הערב ראיתי את TK אחרי שלא ראיתי אותה עשרים שנה בדיוק. היא נראית כמו אמה, בדיוק.

5. ביום רביעי אהיה בת 37. אני לא מרגישה 37 הזרות בין הספרות לחוויות האישיות אותן אני עוברת מתסכל אותי. הן משקרות הספרות האלה. זה לא הגיל שלי. הגיל שלי זה סגול עם גלידת וניל ומנגו.

6. אני שוכחת שאני לא גיבורת על. נגזר עלי להיות במקום אחד בזמן נתון. מתי אקבל את את עובדת היותי אנושית?

כאבי גדילה 2

אומרים לי שאני שרה מהגרון, ואני צריכה לשיר מהבטן.
אני מבינה למה מתכוונים.
אני לא יודעת איך עושים את זה.

שרה

אֲנִי צוֹחֶקֶת כִּי לֹא יָכוֹל לִכְאֹב אַחֶרֶת
אֵיךְ אֶזְכֶּה לְבֵן וְשָׁכַחְתִּי אֶת מַעְגַּל הַיָּמִים?
פְּרִי בֶּטֶן לֹא יֵרָקֵם מִלֶּקֶט תְּפִלּוֹת.
לְהַקְשִׁיב לַגּוּף:
הוּא רוֹצֶה לָנוּחַ
הוּא מָאַס בַּתִּקְוָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֶדְנָה.
עִקְּבוֹת רַגְלַי בַּחוֹל מְצַיְּרוֹת מִלָּה
אוֹתָהּ רַק אֲנִי יְכוֹלָה לִקְרֹא:
עֲקָרָה

אוטוביוגרפיה הכרחית

ומכל מה שביקשתי בתפילותי ביקשתי שיטת הכרעה. וגם כשזו נעלמה ממני גמלתי בלבי לתור אחריה. הייאוש של החורף נסע לניו יורק וקיבל הצעת עבודה. בוקר קריר עם שמש נוקבת בגדים שאינם מתאימים לראיון עבודה הליכה זריזה מתחנת הרכבת העיר מתעוררת אני נחושה בכישורי התפקיד מוצע לי. בגופי אני יודעת שאני לא יודעת מה אני רוצה. כשהתחבטתי בהצעה הבנתי כי אני רוצה להישאר בארץ ולהיות אמא. שהיותי לא פוריה ולא מפרה ולא מזינה ולא מקיימת ולא מכילה מעכב אותי להיות מי שאני רוצה להיות ואיני יכולה להיות כך יותר ערירית ומרירה ושוקטת ויש בי את הכוח להוציא אל הפועל והדבר גדול והוא תלוי בכשרון ההחלטה שלי ונשימה עמוקה לתוך שורש החיים. ואיני יכולה להתכווץ יותר כשרואה אישה בהריון כי אם לא אתכווץ הקנאה תפרוץ ואז אכעס על עצמי ואלך ואוכל שוקולד. ואני רוצה להיות אמא עם ילד ועגלה וגן שעשועים ותשובות מוכנות כששואלים אוי, נו אז מה קורה. או כשמישהי משוויצה בהריון שלישי אני אוכל לחלוק איתה את הבחילות והתנודות במצב הרוח. מוצא מכובד ממעגל הרווקות שאינו כרוך בחתונה מביכה עם מוזמנים לא רצויים ומתנות שיש להחליף מי יודע למה כי כבר יש לנו כבר הכל נכון מתוקי? ובתנועת אומץ לא רצונית פגשתי בו. והוא כל מה שרציתי. והוא גבוה בהיר עיניים. שיניים טובות. איש עולם ותארים. איש ספר ותרבות ולשונות רבות. ולא יכולתי להרשות לעצמי אותו ומשום כך יכולתי להרשות לעצמי אותו ומכיוון שהוא לעולם לא יאהב אותי הוא גם לעולם לא ישנא אותי או ידחה ממגע גופי. והוא לעולם לא ימאס עלי או יחנוק אותי ולא יתן לי מרחב כי לעולם לא נחלוק אותו עולם רק נגדל ביחד ילדה יפה. בלונדינית. היא תלבש שמלות לבנות או ורודות ויהיו לה נעליים חמודות וליומולדת שלוש שלה היא תקבל אח קטן. ובינתיים אבא ימצא בן זוג ויגור איתו ולאמא יהיו כמה בני זוג והאיש ההוא שהיא תמיד חלמה עליו יהיה שלה לכמה שנים הם יגורו חצי ביחד ויהיה לה טוב. היא תגיע לגיל ארבעים רווקה עם שני ילדים והיא תחגוג את החופש שלה. היא אמא ואישה ויש לה המון אפשרויות והיא חופשיה מהצורך להוכיח כי היא יכולה להיות אמא והיא חופשיה מעולו של בעל. היא לא צריכה לבשל לאף אחד חוץ מלילדה שלה ולתינוק החדש וגם בשבילו כשהוא מגיע אבל אז זה בסדר כי הוא גם הולך. והוא איש של ספר ודיבור ומחשבה והיא גדלה מלשוחח עימו. השיחה שלהם עוברת לרמת המטא וההפשטה והכל בעומק הדברים והם שניהם רציניים ולילד שלהם יתקעו מכות אז הם ישלחו אותו לחוג ספורט והם ימצאו פתרונות לכל הקשיים כי ביחד הם יכולים.

היאוש של החורף לא חלם שהוא יפגוש את השמחה של שלהי הקיץ. הייאוש של החורף ויתר על משפחה ומצא פתרונות אחרים. כי מאז שהיא פגשה בו והחליטו ביחד כי הם רוצים להביא ילד וסיכמו חוזה עם פרטים ובדיקות זרע ופרופיל פוריות משהו בה נרגע והתפנה והיא פגשה בו. שמשמח אותה. ויש בה אויר כמו שאף פעם לא היה והיא חיה יותר ויותר וצלקות לא מפריעות לו הוא חושב שהיא מגזימה. ויש לו לב נדיב ונשמה רגישה. והיא אוהבת אותו. כי הוא גורם לה להרגיש אישה. שמגיע לה ככה להירצות על ידי אחר ויש לו סבלנות עבורה והוא שם בשבילה והוא עוזר לה עם הקניות ועם הכלים, והוא מבין שקשה עם הניירות של הבנק ושצריך עוזרת אישית או עוזר אישי. אותו. והוא שם בשביל כל הפרטים הקטנים. והוא שם בכל שעה ומכל מקום הוא שם עבורה. שלומה הוא עניינו. וההוא מרגיע אותה שלא צריך למהר ולא צריך מחוייבות לגבר אחר ולא צריכה להיות כרוכה אחר בעל. אבל ההוא רוצה משפחה. והוא יודע שזה מפחיד אותה אז הוא לא אומר את זה אבל זה נמצא באויר כל הזמן והיא מרגישה את המילה נלחשת גם אם היא לא מאותרת והיא לא יודעת מה לעשות ובאיזה חיים לבחור. ושהוא מתחיל לדבר על חתונה ושמות משפחה משהו בה מסתמר וקופא היא נחסמת אורה בעיניה חיים אטומים שגרתיים צבועים באפור ובעל לטפל בו. אז היא נפגשת עם שניהם. האחד מזין את גופה ומספק צרכיה והשני הוא הרוח והביטחון הבסיסי שהיא לעולם לא תהיה כלואה.

ויש גם קול האומר כי במשפחות קורים הדברים הנוראיים ביותר וזה קול שהיא שומעת ולא יודעת מה לעשות איתו. ועל משפחות מאושרות לא כותבים כי הן לא קיימות ומשהו בה נרתע ורוצה להוכיח כי יש משפחה מאושרת ומה שהוא בה זוכר את כאבי הגדילה והבושה בהורים והכעס על אחות שמציקה ובושה במשחקי המין של גיל ההתבגרות. אולי משפחה זה כואב אבל ילדים? ילדה בלונדינית בשמלה בהירה רצה לה בגן שעשועים בין המתקנים בודקת את רגליה ומהירות הריצה בסנדלים החדשות הקוקיות שלה נחבטות בפנים והשיער מדגדג אותה, ראשה פונה לשמש היא מסתנוורת מכווצת עיניים לשניה והיא מועדת נופלת חוטפת מכה בברך שתיקה נשמעת והיא מתרוממת לאט לאט בכבדות. יד שמאל עצרה את הנפילה, הברך נשרטה והבכי מתחיל בעיניים עלבון הנפילה וההישמטות ומשקל הירכיים מכביד על ההתרוממות. והיא האישה שאני. ואין אבא שינשק את הפצע.

ואיך אישה אחת שהיא בקושי מטר חמישים ושמונה יכולה לרצות לחיות עם שני גברים ולהרהר בשלישי שיודע לארוג מילים ביופי שעין לא חזתה בו וכשהוא מדבר היא מזהה את המילים עליהן ויתר ומשהו בו מרגיש קרוב והיא כבר חודשים מתפוצצת מתחושת המוכרות הזו שהיא אינה יכולה לדבר עליה איתו למרות שהיא מזהה את אותה התחושה ממש בעיניו אבל אין לדבר על כך כי אם הדבר ידובר הוא עלול גם להעלם והיא בקושי מטר חמישים ושמונה ואפילו אינה שוקלת מאה קילו כלומר אי אפשר ליצור ממנה שתי נשים היא רק אחת ואיך יש בה תיאבון ופנאי לכל כך הרבה גברים? ומדוע הם אינם מתפרשים על פני שנים שונות מדוע הם מתגלמים כולם באותו הזמן ממש כאילו שיש לה כוחות מיוחדים כאילו היא פיה או גיבורת קומיקס אבל זה החיים שלי הפשוטים היומיומיים ויחד עם זה שיחות טלפון שאיני רוצה לקיים ומשום כך מעדיפה לשלוח הודעה אבל אז אנשים מתקשרים אלי בחזרה ואני לא יכולה להתמודד עם הדיבור שמילים שלי כל כך ספורות ואין לי כוח למילים וכל אחד מהם מצריך מילים משלו אחד מילים ארוכות זרות של חקירה ואנליזה והאחר דורש מילים פשוטות הברות שניתנות לשמיעה קול שמתקשח בניגוד לרצונך והשלישי את אינך יכולה לדבר מולו כי את כל מילותיך הוא העלה בך ואת אינך יכולה לבייש עצמך במילים שאינן משלו או משלך ופתע שגיאות בעברית בך עולות. והוא אמור להכנס בכל רגע ואת מזהה אצלך התרגשות ואינך יודעת מה לעשות בה. והאם היא מסמנת סכנה. סכנת הישמטות או שזו התרגשות של תקוות ההיחלצות הגדולה?

ואת יושבת מול רופא הפוריות וההוא איתך ושאלות אינטימיות נשאלות ואת עונה. תאריך מחזור אחרון. מסקנות הממצאים. הצלקת. לא היתה חדירה לחלל הרחם. והוא יושב שם והגוף הנשי הנפרש לפניו אינו נעים לו ואת בוכה בשירותים שאלוהים למה זה מגיע לך. ואיך קרה שהחיים שלך ככה והוא אפילו לא מסוגל לחבק אותך. ואם הוא לא מסוגל לחבק איך יהיה מסוגל לחבק אותך. ואת שוכחת את הניירת בשירותים ואת לא חוזרת לשם. אתם תנסו בבית ואם יהיה צורך תחזרו אבל מקום שראה חולשתך אינו מבשר בך טובות. ומרגע ההוא נולדו עיכובים או דעך הצורך את אינך יכולה להסביר והוא עיניו פגיעות ואינן יכולות לשאול שאלה עם רסיסים מרובים. וילדה בהירת שיער מאחורי שרה קול דודי הנה זה בא. קול דודי הנה זה בא ואת שואלת מה זה אומר ואיזה סימן זה. ומי הוא הדוד ואיך את יכולה ליצור סיפור חיים אחד מכל מה שקורה סביבך ואיך בכלל יש לך זמן לעבוד עם כל זה. ואיך ניתן להפריד ולנתק את כולם כמו חלקים של עוף קר שיצא מהמקרר ביום שישי ויש גידים סמויים ועצמות שמקשרות בין חלקים כמו המשולש ועצם הגב או הכנף והחזה או המשולש וכרית שומן הזנב שיש להפריד גם ביניהם שאת מנסה לחתוך לקראת בישול והסכין מחליקה מהיד ואת נחתכת ולא התרנגולת וזה ככה בדיוק הידיים שלך רטובות מהמגע עם התרנגולות ואת לא מצליחה להפריד וכל הניסיון הזה גורם לך כאב

ואת מרבה למעוד ולפול. ואת יכולה להמשיך ולהאשים את כל הנעליים שבעולם אבל את יודעת כי את נופלת כי את לא יכולה יותר לעמוד בכל האפשרויות. ואת נזקקת לנפילות הללו לראות שאין מי שיתפוס אותך ואת נחבטת באספלט ברחוב ראשי סואן בלילה לוקקת גלידה או ברחוב צדדי בצהרי יום שישי חתול צדדי פוסע והאספלט רך לך כי רק הנפילה ההיא ולא ביתור התרנגולת יכולים לתת לך משמעות כי את זקוקה למכות היבשות לפצע שנפתח לכאב יד שמאל כי הם מרתיעים על מגבלות היותך ושאין מה לרחף. יש לשקול כל צעד בצורה מדודה. צעד צעד להרים את העקב לכופף את הברך להרים את הירך להכניס את הבטן לנשוף אויר להוריד את הירך להוריד את העקב להרים את כרית כף הרגל להרים את עקב הרגל השניה לכופף את הברך להרים את הכרית להרים את הירך להכניס את הבטן לשאוף אויר לנשוף אויר לחייך להחזיק את התיק והילדה הבלונדינית מחייכת אליך, יש לה גומות חן וירכיים שמנמנות את מזהה זיק של צחוק בעיניה וקולה מתגלגל עד אליך את אומרת לה שזה לא כואב לגדול שיש חיים מאושרים שתדע לה שיש במי לבטוח, ויש טעם להתבגר ואין סיבה להחביא את קמטוטי החיוך ולהימנע מהצורך בנוכחות גבר אחד קבוע ויציב בחייה. שמותר לאהוב ולחייך ולבטוח ומותר לרוץ ברחוב, על המדרכה עם ידיים מושטות אל על אל השמיים אל העצים ולצחוק בקול גדול בפה מלא כי היום יפה והעץ ירוק והשמיים תכולים והעננים הם שם והוא שם מחכה לך ומותר לשמוח. ואל לה לילדה שהיית לשכוח זאת לעולם. ואת כותבת את כל זה כי לא העלית בדעתך מי יאמין למילותיך הנאמרות חיות חותכות בבשר אבל ממילה כתובה מצפים לפחות אחריות. וכך אני יוצרת לי מרחב שבו מציאות יומימית שמכה בי ואינה מזמנת לי אפשרויות הכרעה. ומכל מה שביקשתי בתפילות ביקשתי שיטת הכרעה. ולא מצאתי. וכל מה שהיה כלא היה.

שרה

שָׂרָה

אֲנִי צוֹחֶקֶת כִּי לֹא יָכוֹל לִכְאֹב אַחֶרֶת
אֵיךְ אֶזְכֶּה לְבֵן וְשָׁכַחְתִּי אֶת מַעְגַּל הַיָּמִים?
פְּרִי בֶּטֶן לֹא יֵרָקֵם מִלֶּקֶט תְּפִלּוֹת.
לְהַקְשִׁיב לַגּוּף:
הוּא רוֹצֶה לָנוּחַ
הוּא מָאַס בַּתִּקְוָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֶדְנָה.
עִקְּבוֹת רַגְלַי בַּחוֹל מְצַיְּרוֹת מִלָּה
אוֹתָהּ רַק אֲנִי יְכוֹלָה לִקְרֹא:
עֲקָרָה

I am very grateful

This post comes from my heart, or maybe more accurate, my uterus.
You might want stop reading here, It`s good place to stop. I invite you to keep reading, nothing too personal or too gross will be written, this is a safe place, right?


I noticed something is wrong around Shavuot last year, June 2006. My period was still steady but the bleeding was heavy. I was invited for Shavuot dinner to my friends A & S, at the middle of the main course I feel this wave, I feel wet as if.. As I excuse myself to the toilet I notice the chair I was sitting on has a stain, dark red stain, So did my white & brown pockdottes dress. I was soaked, near the chag table. Needless to say everyone saw it. Luckily they were all polite not to ever mention this.

It was a stressful time in life, realizing I am not staying in London, trying to stop loving someone, not knowing what the next step in life will be, not an easy time. I think many of us women are educated to believe that everything that has to do with our biology and psychology is due to gender, we are depressed because of hormones, we are PMS most of the time, right? So when my period was not steady I thought its because of the stress, saying goodbye. lack of closure.

It got worse and worse. I stained so many clothing items you will not believe. I bought special pads one would usually use after delivering a baby, I would replace it every couple of hours. I invested so much money. the sales of Always went up, share holders were extremely happy.

I got back to Israel, started university, and suddenly I notice my period comes every 20 days. I am very tired, I have grey circles under my eyes. I am very weak and depressed. It is all bleak. Every task seems impossible. I cannot handle reality. my friend told me I should go and see the gynecologist, I wonder whether I should go. So my period is not steady, it doesn't mean something is wrong, right? wrong.

I go to see him.He is not nice, or compassionate needless to see he doesn't seem to understand. He cannot check me, so he sends me to have a ultra sound check up.
And it`s there. 7cm on 7cm A tumour. Myoma. Benign probably, its too symmetric to be cancer. It very clear. Its pushing the uterus towards the pelvic bones. I do blood checks, I am anemic. the Iron is very low. no wonder. I need to eat meat. lucky lucky me.

I google Myoma. I read about hysterectomy. I cry at nights, I am numb during the day. I am terrified. In March I have to go to the hospital - I bleed very badly .It doesn't stop. I need this operation.

I seek for help, I find it. I start exercising. I start a process with a Greenberg Method instructor, I chose my own specialist gynecologist,with a spaceship style ultra sound machine. she is warm and reliable. In March i realize the tumour is growing and growing. I must have a surgery. they have to open the stomach. I start taking hormones. Its not easy. I am depressed. I start getting hot flash, its summer in Israel, and I cannot stop sweating. In the office the temperature is on 15 Celsius constantly. I cannot deal with it. My friends are great. Aliza goes with me every month to get the jab. Simone makes me tea and finds me an electric pillow to ease the pain. It hurts. I cry. I am tired. I lose some hair. I gain weight. I feel very unattractive. I cannot see babies. I hate them. each one of them. and their mothers too.

I write this:

אסלה חיוורת מעוטרת בשושנים
עוצרות נשימה חדות קוץ
שושני פרא גדלות על מים רבים
גדלות עד ששורטות את
הבשר תופחות אל תוך
תוכי מאדימות עד ש
שורשיהן מלפפים עצמותי
ניכרות במכשירי המרפאים
עליהן פוצעים את יומי
משתוקקת לשושנים עדינות
מייחלת למדבר ציה
לאין פרח לאין עובר
ובא

My gynocologist which is frum explains to me that its quit common, especially among virgins at my age. Having sex involves a lot of blood movement to the uterus that prevents this kind of fibroid. Stuff your rabbi will never tell you.

I keep writing:

שרה

אני צוחקת כי לא יכול לכאוב אחרת
איך אזכה לבן ושכחתי את מעגל הימים?
פרי בטן לא ירקם מלקט תפילות.
להקשיב לגוף:
הוא רוצה לנוח
הוא מאס בתקווה שתהיה לו עדנה.
עקבות רגלי בחול מציירות מילה
אותה רק אני יכולה לקרוא:


Suddenly I can think only about babies. my period stops. the surgery is nearer and nearer. I plan to recover in two weeks. to get back to work immediately. its all going to be fine. everything is under control.
I lose touch with people I cannot call them and say "hi, guess what I have in my stomach!" I am silent. I even hide it from my blog.

I slowly realize I will have a scar on my tummy. I am shocked how perfect my body was, and how come I never noticed it. a healthy body is a perfect body. Mine is not. I am bothered by the fact that plastic gloves will be inside my body, it gives my shivers. I am very worried. the evening before the operation I go to the beautician, I want to look great.

The operation is on June 18. the doctor that interviews me looks like Meredith Grey. She talks like her, only in Hebrew. where is Macdreamy? Nowhere.
I sign a lot of papers. she explains to me that one of the risks is that my uterus might be damaged, they might need to take it out if there is too much bleeding. Do I understand? I do. I ask her to write it down, that I allow them to leave part of the tumour inside if it will save my uterus. I want to be a mother.

My sister comes with me. I change my cloths to the ugly (yes, it is open) dressing gown. I cover my hair. They get me to the theatre. they start reading my medical history, I fall asleep. I wake up from the operation, completely drugged out. I keep repeating, asking my sister if they kept my uterus. they have. Have they? The tumour is 10cm on 10 cm. a grapefruit size, a melon. In three weeks time I will get the courge to call Pathology, its clear. not cancer. All Clear. I am clear.

I stay in Hospital for five days. I want to go back to my flat, not to my mother`s. I need my friends and my books near me. I stay at home for five weeks. I feel better and better. I feel a live. I am a live. I still don't get my period back. I keep dreaming I am pregnant. I cant be. In my dreams I am. I am worried. What kind of a women am I? no period. no husband. no babies. who will marry me?

I feel much lighter, my cheeks are pink again. I find myself laughing a lot. My hair looks good. I go to England. everyone tells me how great I look, I realize how ill I looked before, the grey circles, the dull hair, the heaviness.

The doctors tell me It should be back by now but its still normal. I want to be normal so I believe them.
Its my wish for the new year. and two days before Rosh Hashana It comes back. I am a normal women again. I am healthy. I am alive.

So here is my story.

What`s the message you ask?

Few things:
1. If you, your mother, sister, friend, wife, partner, sister in law or anyone else you care of, has problems with her period please encourage her gently to see the doctor. No need to wait, nothing gets solved as you wait. Feel free to forward this post, to cut and paste,coorect the grammer, whatever. Just make sure women are more aware about thier body.

2. There is no shame in having any gynocogical problems. its part of life. Its part of me. It doesn't define me.It is my (medical) history.

3. I want to thank my friends: Shlomit, Meirav, Merav, Michal, Aliza, Shosh, Basmat, Alexandra, Tehilah, Mini and Debs, Sagev, Simone,Sari, Sharon , Lior, David, Itzik, Sarit, Lisa, Tal, Rena, Harel, Joseph, Rivka, Tzipora, Sharon, Sharon, Noga, Emily, my family, and everyone else that prayed for my health. It meant a lot, the food you brought, the laundry, helping with the shopping, listening to my complaints endlessly, being there when I needed you. I am deeply moved.

I also want to thank David for triggering me to write about this.

Thank you for reading this post. It`s not your classic feel-good read, is it? Thank you.