דודה שושנה נפטרה אתמול. בבית אבות סיעודי. היא היתה שם רק שבוע. נפטרה בשיבה טובה.
הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה בבית הקברות סנהדריה, בחודש כסלו, באזכרה של סבא וסבתא. היא לא זיהתה אותי. ניגשה ואמרה לי מי את? את מוכרת לי. ואז הזכרתי לה. והיא שמחה כל כך וציינה כמה יפיתי וגדלתי. ואלי אבוא לבקר אותה. אבל לא באתי.
דודה שושנה התגוררה בבית אבות בגבעה הצרפתית. עד לפני 15 שנה היא גרה ברחוב לינקולן בקומה הרביעית אבל כבר היה לה קשה לעלות.
דודה שושנה התאלמנה לפני 69 שנים ומעולם לא נישאה. היא היתה בהריון כשבעלה נהרג בעיראק. התינוק נולד ונפטר לאחר ימים ספורים. בשנים הראשונות היא ניהלה מאבקים עצומים כדי להעלות את הארון של בעלה לארץ. העירקים לא הסכימו ואחרי מאמצים ארוכים הארון הועבר לקפריסין, ואחרי שנים ארוכות וקשות, ב1961 הוא הובא לקבורה בארץ.
ודודה שושנה לא התלוננה על המדינה. אף אחד לא היה חייב לה כלום. להפך היא הוקירה תודה. וכמו סבתא היתה מלווה את הצפיה במהדורת החדשות, מבט כמובן, בהערות ביניים. היא חשבה שהנוער לא יודע מספיק היסטוריה, לא מבין מה היה כאן בעבר ומה אנחנו עושים פה עכשיו. היא ניהלה את חייה בשמחה ומתוך גאווה. גאווה בבחירות שלה, שלפעמים מהצד לא נראו פשוטות. וגם בגיל תשעים, אחרי האזכרות לדוד רזיאל הי"ד היינו ממשיכים אליה הביתה לארוחה קלה ואיזה משקה טוב, והיא הייתה מדברת על דוד עם ברק עצום בעיניים. היא התאהבה בו כשהייתה בת 15 ומשהו מאהבתה של תלמידת תיכון לצעיר כריזמטימנהיג שנועד לגדולות נותר גם יותר מיובל לאחר נפילתו.
ודודה שושנה, כמו אמה ניהלה בית ספר. אמה של שושנה חנה שפיצר לבית כהנא-שפירא ניהלה את בית הספר שפיצר לבנות בשכונת הבוכרים. ושושנה ניהלה את בית הספר יהודה הלוי בקטמון הישנה. וכמו אמה את כל האהבה שהיתה לה היא השקיעה בתלמידים שלה. עבור שושנה הם היו ילדיה שלה ממש.
דודה שושנה תמיד אמרה ששמחות צריך לעשות כי הצרות באות לבד. ושושנה ידעה לשמוח, ולצייר ולארוג והבית שלה גם בגירסתו המכווצת בגבעה הצרפתית היה מלא ביופי. כריות רקומות ותמונות שהיא ציירה תלויות על הקירות וחדר שינה עם מיטה בודדת. היא אהבה לארח. מגשי גבינות דג מלוח וודקה טובה.
אני זוכרת אותה ואת סבתא ז"ל מדברות במטבח על כוס קפה שחור וטובלות בו עוגיה מלוחה. או נפגשות בקפה מקס בעיר. או מתווכחות על משהו שקרה במחתרת. ושושנה תמיד התלבשה בבגדים צבעונים ושמחים, בנעלים צבעוניות ובאודם.
בשבעה על אבא דודה שושנה אמרה שכל מי שנקרא על שם בעלה נפטר צעיר, וביקשה שיותר לא נקרא בשם דוד במשפחה.
ומי יגיד על שושנה קדיש?
קדיש הוא לא רק הדבר עצמו, אלא מה שמאחוריו. והנה. אמרת.
השבמחקיהי זכרה ברוך.
כתבת פשוט ויפה. יהי זכרה ברוך.
השבמחקבבית הכנסת בו את מתפללת נשים לא אומרות קדיש? אם הן אומרות - נראה לי שאת יכולה לומר עליה קדיש למרות שאינה אמך.
תודה לשניכם על דברי הניחומים.
השבמחקזה אכן סוג של קדיש.
ולגבי אמירת קדיש בעצמי- אני חושבת על זה.
יהי זכרה ברוך.
השבמחקאם אין מישהו אחר שיגיד קדיש תגידי עליה את.
וגם לנשים מותר לומר קדיש, עם או בלי ליצמן
השבמחקאני האנונימי האחרון.
השבמחקכשמתה דודתי ז"ל, היא הותירה אחריה ארבע בנות בדרגות חרדיות-לאומית משתנות, ובעל, רב שעם השנים נטה להחמיר.
אך על הקבר אמרו חמישתם, וכן בשבעה, ובשלושים, ובכל יארצייט, קדיש; מעזרות שונות בבית הכנסת. או בתי כנסת שונים, בישראל ובשטחים.
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו.
יהי זכרה ברוך
השבמחקיהי זכרה ברוך. עצוב שהדור נעלם..
השבמחקתודה לכל המנחמים.
השבמחקשלומיתה,
השבמחקכשאבי נפטר, בראש השנה לפני שמונה שנים, דיתי הייתה לידו ובתוך כל ההיסטריה של הרגעים האחרונים שכחה לומר "שמע ישראל" כשיצאה נשמתו. היא רצה הבייתה ונכנסה בוכיה וכולנו הבנו.
ואז אדי שאלה אותה: אמרת "שמע ישראל"?
דיתי נענעה בראשה.
"מה? אבל אמרנו שכשהוא יהיה ברגעים האחרונים מי שיהיה לידו במשמרת יזכור לומר "שמע ישראל"!
"די, די, בנות" אמרה אמא שלי "המלאכים אמרו עליו שמע ישראל"
ואני תמיד נזכרת שבדיוק בשעה עשר ושלושים היו תקיעות שופר של ראש השנה ברחבי קהילות ישראל.
קדיש, לענ"ד, לא אומרים על מישהו שנפטר. אומרים על הקב"ה. צידוק הדין.
ואיך נזכור אותה, את אומרת?
דרך פוסט שלך, למשל.
אני אוהבת אותך ומחבקת ומחזקת.
יהי זכרה ברוך.
השבמחקכואב...
עצוב שבתקשורת לא אמרו אפילו מילה! הם לא מבינים
שבזכות שושנה ודוד רזיאל ואנשים כמוהם יש לנו מדינה!!
דווקא אמרו, ברשת ב' ובגלי צה"ל ובאתר של ערוץ 7, בישראל היום ודבורית שרגל פירסמה את הפוסט הזה.
השבמחקבמהלך השנים היתה השתקה מכוונת של מפא"י והעומד בראשה בכל הקשור לאצ"ל בכלל ולדוד רזיאל בפרט. אני מאמינה שבשנים הקרובות נשמע עוד ועוד.
כפי שהחלק של האצ"ל במרד גטו ורשה הולך ומתבהר כך יתבהרו וישמעו קולות מושתקים נוספים.
ממליצה לכל המתעניינים לקרוא את ספרו של אריה נאור (הדוד שלי) על דוד רזיאל ואת ספרו של אודי לבל על הבניית זיכרון http://www.text.org.il/index.php?book=0704044.