פחות ממאה שעות רווקות

ומלא דברים שטרם עשיתי.

לא נורא.

דברים שלא ידעתם על הכנות לחתונה

1. זה מביך להתארס. כולם שרים לחתן ולכלה העתידיים, והם בכלל בצד שרגיל לשמח אחרים.

2. זו זכות גדולה ככה לשמח אנשים, ההודעות מייל וסמסים, השיוחות הטלפוניות (!), וואוו.

3. מגבות. מסתבר שמגבת זו המתנה לזוג שמתארס. מצויין - אם כך אז כדאי מגבת-כמה-שיותר-גדולה. תפנקו אותנו, למה לא?

4. יש מחלה מיסתורית התוקפת כלות לעתיד והיא טפשת הנישואין. סימפטומים: עייפות כרונית וקיצונית, קשיים בסידור ספרי בן הזוג בספריה המשותפת, חוסר יכולת לזכור את מי הזמנת לחתונה ואת מי שכחת להזמין. אובדן כושר ההתמצאות במרחב ובעיקר בשאלת "איפה המפתחות", משפטים לא הגיונים, עוד.

5. יש מבין האנשים שסבורים שזה סוג של נס. בכל זאת תשע וחצי שנים מפרידים בין החתן לכלה. אבל אנחנו לא מרגישים את זה, לנו זה פשוט אז אין טעם בשאלות מציקות. תודה.

6. נעלים לכלה. אין דרך אחרת לומר זאת, אז נאמר זאת בפשטות - נעליים לבנות, בהירות, בצבע שמנת, אוף וויט, פנינה או לבן שבוא הן לא מאד פרקטיות מחד - משום שהן מלכלכות מהר ומאידך - הן מאד יקרות. צעד לא כלכלי בעליל.

7. אני מוקפת באנשים ונשים חמים ואוהבים מפרגנים ותומכים. כיף לי. כיף לנו.

יום האישה הבינלאומי - הפוסט המסורתי

והנה משנה שעברה : תש"ע

לקט כתבות:


דפנה לוי בבלוג המצוין שלה

צפי סער בהארץ

הפמניזם שלי על רגל אחת מYNET

ובונד, ג'יימס בונד.

שנת נשים טובה שתהיה לנו
שנת שיווין זכויות וחובות
שנה ללא הטרדות
שנת יצירה ועשיה

שנת אישה מרוצה.

חתולת המקרה

טולה חסרה לי.

היא ברחה מהבית לפני כחצי שנה, ודווקא לאחרונה חסרונה מכה בי.

סביב יום השנה לאבא חלמתי שהיא חוזרת.

ועכשיו כשאני תכף מתחתנת אני שוב חולמת עליה, ורואה אותה ברחובות בזוית העין והלב הולם.

כן כן זו טולה,

אך היא איננה.

לא שיערתי שחסרונה דווקא כשחיי כה מלאים יכה בי כך.

אני מגלה שמקומה של טולה לא היה רק כדי לכסות על העדר בן זוג או קרבה.

היא הביאה שחוק ושמחה, תנועה קופצנית חתולה לבנה רודפת אחרי כדורי עם פעמון מתגלגל בכל החדר מצטנפת מנמנמת וחוזר חלילה.

טולה דור שלוש

טולה דוגמנית

קוראים בין השירות: משיב הרוח

אני אקריא שם את "צלקת יוני", ושיר מצוין של טלי בן-ענת, תבואו, כן?

מי אמר שמהיכרויות באינטרנט לא יוצא כלום?

מגיע לנו מזל טוב.

ראשית, מגלגלים זכות לידי זכאי, ודרך הבלוג של אלירז הגיע אלי נ'.

והרבה מילים אפשר לומר על הקשר בינינו, שצמח מתוך האינטרנט והמיילים, קשר שלולא ג'ימייל לא היה מתקיים. אך גם המילים העצומות ביותר הן חיוורות מדי עבורי היום.

אסתפק בשיר הזה, המוקדש לו.

ואם קשת אחת תופיע
תופיע גם השניה
ואמרת שאתה אוהב אותי
שאני יקרה

ואם תופיע שניה
תופיע גם שלישית
וגם אם יפטרו אותי
עדיין תאהב אותי
ובתל אביב גשם
וירושלים יבשה

ומחירי הדלק עלו
אבל קשת זה בחינם

ואהבה זה הרבה עבודה

תל אביב ואומנות הפיתוי?

יום חמישי שעבר. לפני צילומים לחמישה בעקבות פרשה, דיונים על הצעת החוק. אני בתל אביב. נכנסת לבית קפה שהחבר שלח אותי אליו.
אין שולחן פנוי. בצד שמאל שני גברים מסובים לשולחן אחד ובצמוד אליו שולחן קטן.
אני בחצאית. גרביונים עבים. רואים עלי שאני דתיה.
אני שואלת אם אפשר להשתמש בשולחן הנוסף. הם מסכימים. אחד מהם מציע שאצטרף אליהם. אני מסרבת בנימוס.
אני מתיישבת לעבוד. מיילים. שיחות טלפון. עוד מיילים.איש יחסי הציבור, והח"כ והשרה. לא. עוזר השר ההוא לא עונה לי. מייל נוסף. עונה. הגבר לידי מתבדח שהוא רוצה אחוז מהעסקים שלי. עניתי שאין בהם כסף. הוא שואל במה אני עוסקת. אני מסבירה. מחליפים כרטיס ביקור.
הוא משלם על הקפה שלי.

האם הוא התחיל איתי או סתם היה מנומס?

הערב. אני בסוזן דלל. לפני הופעת מחול אחרי גל גבאי שעושה סדר. אני מאופרת ולבושה היטב. השיער עשוי. אני בחצאית. גרביונים עבים. רואים עלי שאני דתיה. נכנסת לבית קפה. מתיישבת לבד בשולחן. גבר, בגיל העמידה, שואל אם הוא יכול להצטרף אלי ולהזמין אותי לקפה.

הוא נראה לי אדם טוב. דוד כזה. נחמד. בודד אולי. וכמעט נענית להצעה. ואז עולה בי השאלה - האם הוא מתחיל איתי? אולי אני צריכה ליישם מה שלמדתי שבוע שעבר?

אני מסרבת בלי להישיר מבט.
הוא שואל מדוע.
אני עונה כי אני עובדת.

ומשהו נחמץ בי.
אולי יכולתי להפיג ולו במעט את בדידותו.

לימוד ערבה 10-11 לפברואר. אני אהיה שם. תבואו?

ניו זילנד

הונג קונג אפריל 2010

ט"ו בשבט

התבקשתי לקחת חלק בבלוג של אתר מדרשת על ט"ו בשבט. מה שכתבתי אישי מדי, ולכן נשאר כאן.



אבא נפטר בשבת שירה שהפכה לשבת בכי דומיה נהי והשלמה ונקבר בי"ד שבט.

גם ט"ו בשבט, שהיה היום השני לשבעה נלקח מאיתנו והתכסה אפר.
גם היום, כעבור שתיים עשרה שנה, טעמו של ט"ו בשבט חמצמץ.

ואני רוצה לחגוג להשיב את טעמו האבוד של החג לרקוח ערבוביא של זכרון ושכחה:


בואי חיטה, בואי שעורה: לחמכם הוא נחמת אבא. אבא אהב לחם שחור פשוט עם פלפל שחור.
לומר לגפן יינך הוא יין יישמח לבב אנוש, בואי ושמחני. בכוסות בוהקות של יין אדום ויין לבן מבעבע, שמחני יין המשכח כאב בת הרואה בהתמעטות אביה.
לקרוא לתאנה בואי וריח מתקך יעלה בפני ואשכח צער המחלה, עלייך יכסו על אותות היתמות מעגלי עיניים שחורות ותמימות שנפגמה.
בוא רימון, פזר שש מאות ושלוש עשר גרעיני מצוותיך וסייע לי לעבוד את השם בלבב שלם בלי כעס ובלי התרסה.
בוא שמן זית, נסוך עצמך על ידי רכך מגען.
ובשבתות כשאבא היה מרגיש טוב הייתי דוחפת אותו בכסא הגלגלים לבית הכנסת. והיו עליות קטנות בדרך והיה את השיח עם פרחים נהדרים סגולים וורודים. עלי פרח בשרניים וריח מתוק נמסך למרחוק. ואבא היה עוצר מול הפרח ונהנה מהריח. לבית הכנסת הייתי מגיעה עם ידיים אדומות, החיכוך עם הפלסטיק יצר יבלות קטנות. מדליות של גאווה.
בואי תמר דבשך הסמיך יעלה ארוכה על פצעי ליבי ויתן לי להזכר בפעם האחרונה שראיתי את אבא בלי הכיווץ ההוא בלב.

ובוא ט"ו בשבט ולמדני את השיר הפשוט של החיים המלווים במוות, הצער המהדהד בשמחה, ותן לי להיות פשוטה, לשמוח לקראתך.

מחר נעלה לקבר של אבא.

דברים שכתבתי אז.


אסור לך ללמוד תורה
או משנה ואל תציעי
לאנשים שתיה ואל
תקומי
אנחנו נביא לך
ואל תגידי שלום
ואל תסתכלי במראה
וגם אל תתאפרי
ולמה את נועלת נעלי בית?
רק גרביים
רק גרביים מותר
ותהיי רצינית
אל תלכי לישון
אנשים מגיעים
ותבואי להגיד שלום
בעצם אל תבואי להגיד שלום
תגידי תודה שבאתם
לכל האנשים
וכשמגיעים אנשים חשובים
אז תבואי לשבת איתם
ואל תסתכלי במראה
והנה תאכלי ביצה זה עגול
זה טוב
ותאכלי משהו תשתי
את צריכה להיות
חזקה תדאגי
לאמא
תהיי חזקה

מזל טוב לוולווט

היא בת חמש.

בזכות וולווט ובלוג נוסף החלטתי לפתוח בלוג משלי.

אז תודה לך וולווט.

(פעם כשיהיה זמן יהיה על זה פוסט ראוי)

יש יום: אירופה

ויש יום בו כל אירופה מכוסה שלג, תחבושת שלג
וכל אנגליה מכוסה שלג, סדין שלג

אך עדיין ניתן להבחין בכתמים אדומים.

קצת תמונות מניו זילנד

שיר לנעמי שמר

שלומית בונה סוכה.
יופי נומישמר, מה חשבת לעצמך?
ואם אותך היה קושרים לחג, איך היית מרגישה?

בטח היית מרירה, אהה?

איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו?

אני עייפה.

יותר מיום - יומיים. אני עייפה כבר חודש, או חודשיים.
זה לא דיכאון.

אני שמחה, וטוב לי, כמו שהרבה זמן לא היה לי טוב.
ואני בריאה, ברוך השם, כמו שהרבה זמן לא הייתי בריאה.

מדוע אני עייפה?
במין אובסיסיביות נוירוטית אני חופרת בעצמי, מקלפת גלדים, נותנת לאדום החם והצורב לפשוט בי.

אולי אני מרשה לעצמי להיות עייפה עכשיו, כי יש מי שיתפוס אותי אם אשקע בשינה.
אולי ערנות היתר של העבר מקורה היה בהשרדות, בתחושת אני לבד אצליח, אני לבד אעשה הכל, ופתאום מתעורר בי הרצון להוותר, להתכנס, להכנע.

ויותר מהכל לישון.

(ואי אפשר, ואין זמן, ותקציב, והרצאה, ונסיעה לחו"ל, ולראות חברות, ולסדר את הבית, וכביסה).

וקשה לי להרדם בלילה. אולי זה מהקונצרטה, שאני נוטלת אותה כדי שאוכל להספיק יותר ולהיות מפוקסת, אבל קשה להרדם.

אתמול בשניות של ההרדמות, השניות בהן מתעורר בי הגעגוע לתקופת המשקפיים, לפייד-אאוט הטבעי לי בהסרת המשקפיים ובהיה בעולם המטושטש. המעבר הזה חסר בי.

אתמול בשניות האחרונות של הערות, ממש לפני ההרדמות, נזכרתי בשיר הזה של דורי מנור.

"ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו"

למדתי אצל דורי, ואני זוכרת אותו עומד בכיתה, ומקריא את השיר הזה בהטעמה, ואת ההתרגשות בכיתה היתה ניתן לראות בזיע הפנים המשותף לכולנו. היינו עדים יחדיו לרגע אישי מאד, פרטי ביותר, ומשום כך כללי.


הנה השיר, לא הצלחתי למצוא אותו מנוקד ברשת, עמכם הסליחה:


איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו?
איך יכול אדם להאמין שהוא לבד?
אדם נפרם מילדותו כמו חוט מתוך מרבד,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.

אדם נוסע בנפשו לוילנה או מדריד,
צפונה מהזמן ומערבה מעצמו,
אדם בונה גונדולות ומפליג מוריד לוריד,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.

בפוך לבן הוא מתכסה, וחש כיצד היתה
אמו עכשיו כורעת וחופה את המיטה,
הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.

הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו,
ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו.

והנה שלומי שבן מבצע את השיר המקסים הזה.

ואני מנסה להרדים את עצמי, ונכשלת.

(גיליתי את הביצוע הזה כשחיפשתי אחרי מילות השיר, מאז זה מתנגן ללא הרף, וכבר נשלח לניו יורק, בחיי שהבלוג הזה אינו אתר פולחן לשלומי שבן, לפעמים זה לא נראה ככה, אני יודעת)

ותורה,מה יהא עליה?

מכל הכיוונים זה מגיח, אמירות אומללות של רבנים, התבטאויות גזעניות בשם הדת, פקידית דת יושבים בירושלים ומכתימים את היהדות. הנה התגובה הצנועה שלי.

ותודה לוולווט שפירסמה

ככה סתם

כי מגיע לו.
כי הוא עושה הכל לשמח אותי, אז הנה

שב אחורה, תחייך ותהנה.

ואתם קוראים יקרים, מה דעתכם על תחייתו של השיר הזה?
איזו מגירסאות הכיסוי הכי מוצלחת לטעמכם.

כהרגלנו, נפתח במקור, ומשם נעבור לגירסאות הכיסוי השונות.

ככה סתם בביצוע התרנגולים. הקליפ תמוה, אכן.



ככה סתם בגירסת שלמה ארצי, עם אילתורים מצחיקים. יש לו חוש הומור מסתבר.





שלומי שבן בגירסת הרדיו



פעם ידע להנות, ככה סתם בגירסת "זהה את הזמר הבא עם כריות הכתפיים המודגשות", מתוך סיבה למסיבה:


ככה סתם דניאל זמיר וקובי אוז. שמו לב לחידוש



בפעם הקודמת בדקנו את "מרוב אהבה שותק" בביצוע הבנאים.

ותודה לאיתמר זוהר על ההשראה.

אז למה את לא כותבת?

כי יש לי יותר מדי רעש בראש

כי אני עמוסה בהוראה, כתיבה ועבודה

כי הרבה דברים קורים

כי יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם שאין לי כוח לכתוב בכלל.

לאט לאט. צריך לחמם את השריר של הכתיבה מחדש ולתרגל אותו.

שלא תשכחנה המילים

שלא יאבד הטעם