חג עצמאות שמייח

השנה אני חוגגת כמו שבדיוק רציתי.

בערב:
תפילה מרגשת וארוחת חברים עם קידוש ושמחה

ביום: חידון התנ"ך, משפחות

ועוד שמחה

שככה ימשיך.

ערב יום השואה במרכז תרבות עמים

אני אקריא שם את רואנדה.

למה את לא כותבת כאן?

מה, התחתנת ואין לך זמן?
מה, לא נאה לך?

אני מתרכזת בכתיבת שירה עכשיו.

אנא המתינו עוד קצת

נעים להיות נאור

הפסקול שילווה אותי היום

מוקדש לניסימי, האיש שלי.


מודה אני - אפרת גוש



ולגברים שבינינו - מאיר אריאל



אהוד בנאי - היום



נינה סימון: -מרגישה טוב, שאמרה: "זה יום חדש עבורי ואני מרגישה טוב".



אנעים זמירות: המדרגות




אתי אנקרי - בכל ליבי

היום כ"ב אדר ב' התשע"א

מתוך קדושה ושמחה, מתוך שעשוע וגעגוע.

היום.

מחר - לאה גולדברג

אולי מחר אני אהיה יפה מאוד
ובשחור אישוניך אהיה לבנה,
ותראינה עיניך, כי אני יפה מאוד
ומצחי טהור כאור הלבנה.

אולי מחר אני אהיה צעירה מאוד
ואהבתי מאירה מאוד,
ואהבתך
כמו חזרה מנכר לביתך.

הה, מה טוב לו לשב מנכר.
מחר, שאהבה נפשי,
מחר, שאהבה נפשי
אולי - מחר

פחות ממאה שעות רווקות

ומלא דברים שטרם עשיתי.

לא נורא.

דברים שלא ידעתם על הכנות לחתונה

1. זה מביך להתארס. כולם שרים לחתן ולכלה העתידיים, והם בכלל בצד שרגיל לשמח אחרים.

2. זו זכות גדולה ככה לשמח אנשים, ההודעות מייל וסמסים, השיוחות הטלפוניות (!), וואוו.

3. מגבות. מסתבר שמגבת זו המתנה לזוג שמתארס. מצויין - אם כך אז כדאי מגבת-כמה-שיותר-גדולה. תפנקו אותנו, למה לא?

4. יש מחלה מיסתורית התוקפת כלות לעתיד והיא טפשת הנישואין. סימפטומים: עייפות כרונית וקיצונית, קשיים בסידור ספרי בן הזוג בספריה המשותפת, חוסר יכולת לזכור את מי הזמנת לחתונה ואת מי שכחת להזמין. אובדן כושר ההתמצאות במרחב ובעיקר בשאלת "איפה המפתחות", משפטים לא הגיונים, עוד.

5. יש מבין האנשים שסבורים שזה סוג של נס. בכל זאת תשע וחצי שנים מפרידים בין החתן לכלה. אבל אנחנו לא מרגישים את זה, לנו זה פשוט אז אין טעם בשאלות מציקות. תודה.

6. נעלים לכלה. אין דרך אחרת לומר זאת, אז נאמר זאת בפשטות - נעליים לבנות, בהירות, בצבע שמנת, אוף וויט, פנינה או לבן שבוא הן לא מאד פרקטיות מחד - משום שהן מלכלכות מהר ומאידך - הן מאד יקרות. צעד לא כלכלי בעליל.

7. אני מוקפת באנשים ונשים חמים ואוהבים מפרגנים ותומכים. כיף לי. כיף לנו.

יום האישה הבינלאומי - הפוסט המסורתי

והנה משנה שעברה : תש"ע

לקט כתבות:


דפנה לוי בבלוג המצוין שלה

צפי סער בהארץ

הפמניזם שלי על רגל אחת מYNET

ובונד, ג'יימס בונד.

שנת נשים טובה שתהיה לנו
שנת שיווין זכויות וחובות
שנה ללא הטרדות
שנת יצירה ועשיה

שנת אישה מרוצה.

חתולת המקרה

טולה חסרה לי.

היא ברחה מהבית לפני כחצי שנה, ודווקא לאחרונה חסרונה מכה בי.

סביב יום השנה לאבא חלמתי שהיא חוזרת.

ועכשיו כשאני תכף מתחתנת אני שוב חולמת עליה, ורואה אותה ברחובות בזוית העין והלב הולם.

כן כן זו טולה,

אך היא איננה.

לא שיערתי שחסרונה דווקא כשחיי כה מלאים יכה בי כך.

אני מגלה שמקומה של טולה לא היה רק כדי לכסות על העדר בן זוג או קרבה.

היא הביאה שחוק ושמחה, תנועה קופצנית חתולה לבנה רודפת אחרי כדורי עם פעמון מתגלגל בכל החדר מצטנפת מנמנמת וחוזר חלילה.

טולה דור שלוש

טולה דוגמנית

קוראים בין השירות: משיב הרוח

אני אקריא שם את "צלקת יוני", ושיר מצוין של טלי בן-ענת, תבואו, כן?

מי אמר שמהיכרויות באינטרנט לא יוצא כלום?

מגיע לנו מזל טוב.

ראשית, מגלגלים זכות לידי זכאי, ודרך הבלוג של אלירז הגיע אלי נ'.

והרבה מילים אפשר לומר על הקשר בינינו, שצמח מתוך האינטרנט והמיילים, קשר שלולא ג'ימייל לא היה מתקיים. אך גם המילים העצומות ביותר הן חיוורות מדי עבורי היום.

אסתפק בשיר הזה, המוקדש לו.

ואם קשת אחת תופיע
תופיע גם השניה
ואמרת שאתה אוהב אותי
שאני יקרה

ואם תופיע שניה
תופיע גם שלישית
וגם אם יפטרו אותי
עדיין תאהב אותי
ובתל אביב גשם
וירושלים יבשה

ומחירי הדלק עלו
אבל קשת זה בחינם

ואהבה זה הרבה עבודה

תל אביב ואומנות הפיתוי?

יום חמישי שעבר. לפני צילומים לחמישה בעקבות פרשה, דיונים על הצעת החוק. אני בתל אביב. נכנסת לבית קפה שהחבר שלח אותי אליו.
אין שולחן פנוי. בצד שמאל שני גברים מסובים לשולחן אחד ובצמוד אליו שולחן קטן.
אני בחצאית. גרביונים עבים. רואים עלי שאני דתיה.
אני שואלת אם אפשר להשתמש בשולחן הנוסף. הם מסכימים. אחד מהם מציע שאצטרף אליהם. אני מסרבת בנימוס.
אני מתיישבת לעבוד. מיילים. שיחות טלפון. עוד מיילים.איש יחסי הציבור, והח"כ והשרה. לא. עוזר השר ההוא לא עונה לי. מייל נוסף. עונה. הגבר לידי מתבדח שהוא רוצה אחוז מהעסקים שלי. עניתי שאין בהם כסף. הוא שואל במה אני עוסקת. אני מסבירה. מחליפים כרטיס ביקור.
הוא משלם על הקפה שלי.

האם הוא התחיל איתי או סתם היה מנומס?

הערב. אני בסוזן דלל. לפני הופעת מחול אחרי גל גבאי שעושה סדר. אני מאופרת ולבושה היטב. השיער עשוי. אני בחצאית. גרביונים עבים. רואים עלי שאני דתיה. נכנסת לבית קפה. מתיישבת לבד בשולחן. גבר, בגיל העמידה, שואל אם הוא יכול להצטרף אלי ולהזמין אותי לקפה.

הוא נראה לי אדם טוב. דוד כזה. נחמד. בודד אולי. וכמעט נענית להצעה. ואז עולה בי השאלה - האם הוא מתחיל איתי? אולי אני צריכה ליישם מה שלמדתי שבוע שעבר?

אני מסרבת בלי להישיר מבט.
הוא שואל מדוע.
אני עונה כי אני עובדת.

ומשהו נחמץ בי.
אולי יכולתי להפיג ולו במעט את בדידותו.

לימוד ערבה 10-11 לפברואר. אני אהיה שם. תבואו?

ניו זילנד

הונג קונג אפריל 2010

ט"ו בשבט

התבקשתי לקחת חלק בבלוג של אתר מדרשת על ט"ו בשבט. מה שכתבתי אישי מדי, ולכן נשאר כאן.



אבא נפטר בשבת שירה שהפכה לשבת בכי דומיה נהי והשלמה ונקבר בי"ד שבט.

גם ט"ו בשבט, שהיה היום השני לשבעה נלקח מאיתנו והתכסה אפר.
גם היום, כעבור שתיים עשרה שנה, טעמו של ט"ו בשבט חמצמץ.

ואני רוצה לחגוג להשיב את טעמו האבוד של החג לרקוח ערבוביא של זכרון ושכחה:


בואי חיטה, בואי שעורה: לחמכם הוא נחמת אבא. אבא אהב לחם שחור פשוט עם פלפל שחור.
לומר לגפן יינך הוא יין יישמח לבב אנוש, בואי ושמחני. בכוסות בוהקות של יין אדום ויין לבן מבעבע, שמחני יין המשכח כאב בת הרואה בהתמעטות אביה.
לקרוא לתאנה בואי וריח מתקך יעלה בפני ואשכח צער המחלה, עלייך יכסו על אותות היתמות מעגלי עיניים שחורות ותמימות שנפגמה.
בוא רימון, פזר שש מאות ושלוש עשר גרעיני מצוותיך וסייע לי לעבוד את השם בלבב שלם בלי כעס ובלי התרסה.
בוא שמן זית, נסוך עצמך על ידי רכך מגען.
ובשבתות כשאבא היה מרגיש טוב הייתי דוחפת אותו בכסא הגלגלים לבית הכנסת. והיו עליות קטנות בדרך והיה את השיח עם פרחים נהדרים סגולים וורודים. עלי פרח בשרניים וריח מתוק נמסך למרחוק. ואבא היה עוצר מול הפרח ונהנה מהריח. לבית הכנסת הייתי מגיעה עם ידיים אדומות, החיכוך עם הפלסטיק יצר יבלות קטנות. מדליות של גאווה.
בואי תמר דבשך הסמיך יעלה ארוכה על פצעי ליבי ויתן לי להזכר בפעם האחרונה שראיתי את אבא בלי הכיווץ ההוא בלב.

ובוא ט"ו בשבט ולמדני את השיר הפשוט של החיים המלווים במוות, הצער המהדהד בשמחה, ותן לי להיות פשוטה, לשמוח לקראתך.

מחר נעלה לקבר של אבא.

דברים שכתבתי אז.


אסור לך ללמוד תורה
או משנה ואל תציעי
לאנשים שתיה ואל
תקומי
אנחנו נביא לך
ואל תגידי שלום
ואל תסתכלי במראה
וגם אל תתאפרי
ולמה את נועלת נעלי בית?
רק גרביים
רק גרביים מותר
ותהיי רצינית
אל תלכי לישון
אנשים מגיעים
ותבואי להגיד שלום
בעצם אל תבואי להגיד שלום
תגידי תודה שבאתם
לכל האנשים
וכשמגיעים אנשים חשובים
אז תבואי לשבת איתם
ואל תסתכלי במראה
והנה תאכלי ביצה זה עגול
זה טוב
ותאכלי משהו תשתי
את צריכה להיות
חזקה תדאגי
לאמא
תהיי חזקה

מזל טוב לוולווט

היא בת חמש.

בזכות וולווט ובלוג נוסף החלטתי לפתוח בלוג משלי.

אז תודה לך וולווט.

(פעם כשיהיה זמן יהיה על זה פוסט ראוי)