יום שני, דצמבר 07, 2009

שגמלני כל טוב

ובכל רגע בו אסגור את עיני אחזור לאותה תמונה. הרכב הירוק פוגע בלבן. אני מנסה לשבור את ההגה לבלום לסירוגין האוטו נזרק אני פוגעת בהם. ואז שקט.

אני לא זוכרת אם הרדיו כבה מעצמו או שמא אני כיבתיהו. רק בגללו נסעתי לאט.
המוזיקה בשמונים ושמונה אףאם היתה כל כך טובה שהחלטתי לנהוג לאיטי. עברתי לנתיב האמצעי ובחרתי לא לנהוג ימינה מתשעים קמ"ש. נערת כביש שש שכמוני מורגלת גם למאה וארבעים קמ"ש. בראש עברו מחשבות תל אביב. האם לעבור עליה, אבל מה יהיה עם ירושלים, ויש גם צד שרוצה לעבור לירוחם. ירושלים ותל אביב קרובות ורחוקות, ואולי היתרון התל אביב שאוכל להמשיך לעבוד באותו מקום עבודה. אבל כשעוברים לתל אביב ירושלים הולכת ומתרחקת מעבר להררי החושך והכתבות מעיתון הארץ המוציאות דיבה על עירי האהובה והכאובה. וירוחם רחוקה ממש אבל אולי ריחוק זה יאפשר לי להיות אני מחדש. ואני כבולה לעבודה. תפקיד ציבורי שרק שבוע שעבר הסכמתי לו שידרוש ממני אינטנסיביות לשנה – שנתיים. ומתי אמצא בן זוג. ומי ירצה בת זוג עסוקה כל כך. ואפשר לחשוב. אני לא עד כדי כך עסוקה

אני מנסה להזכר בשירים ששרתי להם לפני רגע ההתנגשות ולא מצליחה. אולי משהו של גלוריה גיינור? אם זה היה שיר של נינה סימון הייתי זוכרת. מה כבר יכלו לשדר. שעה של איטייז במוצאי שבת.

אני בתוך האוטו. מתקשה לנשום. חרדת צלצלולים באוזניים. בטח הרגתי מישהו .מה אם הרגתי מישהו. אני חייבת לקרוא לאמא. מתקשרת לאמא מנסה לשמור על טון קבוע. מנסה להתניע לא מצליחה מנסה לפתוח את הדלת אי אפשר מכוניות חולפות על פני במהירות עצומה צופרות לי אני רואה כי אני עומדת באלכסון וחוסמת שני נתיבים. מישהו ניגש אלי מהמכונית הירוקה. אני שואלת אם הם כולם בסדר. הוא אומר שכן. דמעות זולגות. הוא שואל אותי לשמי. אני לא מצליחה לענות קשה לנשןם. הוא מציע לי לצאת מהאוטו. אני מסבירה שאי אפשר הוא מציע שאצא מהצד של הנוסע. אני יוצאת רועדת לאט לאט כולנו מתקבצים. מזרון עף מרכב מנוסע. הנהג הראשון בלם. לא היה בטוח אם זה גופה או מזרון. ואז המכונית הירוקה נכנסה בו. הרג הזה כבר צרוב בזכרוני. ואז אניח. במכונית הירוקה ישבו שלושה אחים ורעיה ובת זוג. פגעתי ברכב הזה, מעל הגלגל. מזל שלא פגעתי בדופן, בדלת האחורית יכולתי להרוג מישהו. מזל שאף אחד לא נפגע. אני מרגישה את הצוואר שלי מתקשה. כולנו מחליפים פרטים. משוחחים אחד עם השני. מנסים להבין מה קרה. המשטרה מגיעה, ניידת טיפול נמרץ. אמא מגיעה. מעבירים דברים מהאוטו שלי לאוטו של אמא. מחכים לגרר. הגרר מגיע אב לא יכול לגרור את הרכב שלי. מחכים לגרר נוסף. אני והנהגת מהאוטו הירוק מחכות באוטו של אמא. קר בחוץ ויורד גשם. אני מציעה לה סוכריה. היא נענית. היא מפוחדת. היא נבהלה מהפגיעה באוטו הלבן, ואז אני באתי ופגעתי בה.

ובכל רגע בו אסגור את עיני אותה תמונה תעלה. ללא פסקול. אילמת. ובזכות זה הפסקול האטתי ובזכות הפסקול לא פגעתי בנפש ולא ברכוש, ולא נפגעתי בנפשי רק ברכושי ואותו פסקול נעלם ממני.

4 תגובות:

  1. ברוך שגמלך כל טוב...
    הכתיבה העדינה והמדוייקת שלך שובת לב, והכניסה אותי לתוך נימי הרגע
    אהרן

    השבמחק
  2. תודה אהרן על המילים המעודדות.

    בטוח שאתה רוצה להכנס לרגע הזה?

    לי זה עוזר שאני לא לבד שם, אבל אני תוהה לעצמי עד כמה זה הוגן לכפות על קוראי חוויות כאלה.

    השבמחק
  3. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק