על דעת עיניי שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור- ודבר לא לשכוח.
דבר לא לשכוח- עד דור עשירי
עד שוך עלבוני על כולם עד כולהם
עדיי יוכלו שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורו
ומאום לא אלמד גם הפעם.
כל שנה בטקס יום השואה למשך ארבע או חמש שנים הייתי מקריאה את השיר הזה בעל פה, בארועי טקס יום השואה של עיריית רעננה. הייתי בחוד הדרמה בהנחייתו של צפריר הר לב הנפלא, מורה דגול שפתח לי הרבה שערים אל עצמי.
והשואה בעצם סגורה אצלי. אני לא מתעסקת בה, והיא לא מתעסקת בי. גדלתי בבית בית"רי, כולנו הגענו ארצה כשז'בוטינסקי אמר, לפני המלחמה. ורק המשפחה של סבא יהודה נספתה, חוץ מאחות אחת בדרום אמריקה. אצלנו בבית בחרו רהיטים, מוצרי חשמל עטים ומחקים לא לפני המחיר או תנאי התשלום, אלא לפי ארץ המוצא. גרמניה אאוט. ואבא הוכה על ידי שוטרים בהפגנות נגד השילומים. אבל אני רחוקה מזה. אין לי חלומות שואה, לא עוסקת בחינוך שואה, לא מתקרבת ליד ושם ואפילו קניתי, בטעות, פעם אחת, נעליים של אדידס.
השבוע אקח על עצמי להתבונן בשואה. רק בשנים האחרונות התחלתי להבין שהשואה משפיעה עלי הרבה יותר ממה שחשבתי.
ועדיין יותר מהקול, השיר הזה הוא הוא השואה בשבילי. לעמוד על במה, לקרוא בקול רם וברור בלי לבלוע אף מילה, להבין את סוג הרגש שאני אמורה לעורר באנשים ולהתחבר אליו ואל הזעם והכעס של שלונסקי ולשבועה המהדהדת
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם, גם הפעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה