אתמול בערב בבית אביחי נערך ערב ספרותי לכבוד צאתו של ספרו המונומנטלי של מורנו יגאל שוורץ. הספר דן בחמש יצירות , לא כולן מרכזיות אבל כולן יצירות מפתח אשר פלסו דרכי התייחסויות חדשות למצבנו כאן בארץ ישראל.
מ"אהבת ציון" של מאפו ועד ל"נוודים וצפע",
נכחו בערב מצד הדוברים:שולמית אלוני, תמי הס ושמעון אדף, הנחה את הערב ניסים קלדרון.
היה מעורר מחשבה, בעיקר דבריהם של תמי הס ושמעון אדף, המהלך שטווה אדף בו חשף את שורשי נשמתו ומחשבתו של יגאל היה מרגש.
מחשבות שנותרתי איתן: שוורץ מתייחס ביצירתו ליצירות אשכנזיות, גבריות וציוניות ומכאן הוא מסיק על הישראליות. אך, כפי שהעירו הס ואדף, הוא מדיר קהלים רבים, מזרחים נשים, ואת ספרות התחיה.
מה רלבנטי בתיאור הזה לסיפור הישראלי שלי?
אני אישה, הציונות של משפחתי אינה בגירסת א"י העובדת אלא גירסא מורכבת מבית"ריות, ודתיות ליטאית, יותר מתמיד החיבור שלי לישראל הוא דרך הדת ולא הלאום, מה מכל מה ששמעתי אתמול מהדהד בי?
אני עסוקה לאחרונה בשאלות של זהות, של החיבור שלי לכאן ולעכשיו, ולנארטיבים ישראלים אחרים.
אני מלאה בשאלות וריקה מתשובות
נהדר
השבמחקתודה.
השבמחקאת בעצמך נהדרת.