אחד מהמאפיינים של הרווקות המאוחרת, הוא הסלידה מהחגים.
אותם התכנסויות משפחתיות, הכרוכות בקניית מתנות לאחיינים, אריזת מזוודה ליומיים, הליכה לבית הכנסת וצקצוקים מכל העברים מנכרת את החגים.
לא רק "איך קרה שעוד פסח את לבד, חשבנו ששנה שעברה היה הפסח האחרון שלך לבד". גם אני הבטחתי לעצמי, מיליון פעם, שבראש השנה/פסח/חנוכה הבא אני אהיה עם מישהו. אבל זה לא עובד ככה.
ממילא ללא ילדים משלך חלק מהחגים נראים תמוהים. פורים למשל. נו באמת, להתחפש??? חנוכה, עד מתי אדליק חנוכיה לבד, לשם מה? אני זוכרת את היוונים יפה מאד. ללא "והגדת לבתך" החגים מאבדים משהו מחיותם,
וגם אני בדרך אליהם.
אין לי סיבה לנקות לפסח, כי ממילא אין חמץ אצלי - מלבד אותה חלה סגורה בשקית ניילון המשמשת כלחם משנה בסעודות שבת, אז אני כותבת לי, מסביב שאון הכנות לפסח, השכנים סיידו את הבית הזיזו רהיטים וכעת קובעם מסמרות בקיר.
ואצלי דומיה. בגדים מושלכים לכל עבר. ואין סיבה פנימית לסדר הבלאגן משקף את תוככי הנפש פנימה.
מה אעשה עם חגים אחרים? מה המשמעות שלהם כלפי היחיד הבודד עצמו ללא צורך ללמד את האחר ולהוות סמל - מעין דוגמן מצוות?
שבועות אני עוד מבינה, אבל תכף יהיה שוב ראש השנה. מה אעשה בו???
חברה אמרה לי השבוע, שזה לא שהיא הפסיקה להאמין באלוהים, הוא פשוט הפסיק להאמין בה.
אני מרגישה שאין לאדם יחיד כמוני הרבה מה לחפש במסגרת דתית, יש טעם במצוות ובקיןומן, אבל המסגרת המשפחתית, קהילתית, בית הכנסת, אני מרגישה שאין לי מקום בהם.
אבל גם תחליף טוב יותר לא מצאתי.
I'd like to believe in the power of people to create change in their life and in the lives of others, if God is there I think he would agree. And if he doesnt agree well, how about proving me wrong and start being a bit more visable in this world
השבמחקHi Olivia, thank you for stopping by.
השבמחקI am with you, I think deep down in my heart I am waiting for a revielation.
to hear God`s own word speaking to me, in my ear, via the phone, tv screen whatever, I just need to hear. to have a dialouge.