יום שני, מאי 17, 2010

49

לראשונה סיימתי השנה את ספירת העומר.
והיה בה מהלך עצום של חיבור לזמן, לזכור כל יום שעובר. במהלך שבעת השבועות האלה הרגשתי איזה יום היום, לחשתי את הימים מצטברים, השבועות הנערמים כאלומות חיטה בחלקת שדה. והיו ימים מבלבלים שהתחילו ביבשת אחת ונגמרו בשניה. והיו טיסות והיתה יעפת. והצלחתי.

ומצד אחד התקרבות לרגל - למועד של שמחה ומאידך צער.

שמחה כי ימי הספירה מלאו אותי בשמחה ואני קרבה לשבועות שהוא אחד מהחגים המועדפים עלי, וצער על דבר יפה שהסתיים, על כך שהחלום שלי לארח חברים מחברים שונים לחג שכולו לימוד תורה ושמחה וקרבה בבית משלי אינו מתממש גם השנה וגם בגלל תפילת יזכור המחרבת את החג.

וגם ההבנה שאני זקוקה לשינוי משמעותי ואיני בטוחה שכוחותי יעמדו לי בו ואני מבוהלת, כאותו אדם המגלה שהוא עומד לקפוץ מצוק ואינו לו על מי לסמוך אלא על אב הרחמן שיתפוס אותו.


אני מאחלת לעצמי חג שמח.

אני זקוקה לחג כזה.

שמח.

2 comments:

  1. במקום תגובה-מילים יפות הרבה יותר משלי, ולחן גם.
    http://www.youtube.com/watch?v=V6mWAbtOYEU
    שיהיה חג שמח, ומבדח גם;
    עם גלידה בטעם בזיליקום, עם תותים ופלפל שחור;
    עם חציל של שמחה, לא של נחמה.
    חג שמח.

    השבמחק