אני יושבת בקפה הבית – קפה קדוש, ורוצה לכתוב. האצבעות מדגדגות לי מכעס ואובדן ועלבון ושמחת הליכה קצרה שהם לרוב מהווים תמהיל מעורר, אבל אני לא יכולה לכתוב עכשיו.
נגמרה הבטריה של המחשב, השקע הסמוך בשימוש והשקע השני מאחורי הזוג הסמוך אלי הנמצא בריב דמעות חנוקות ואני לא יכולה למצוא את עצמי עוצרת את השיחה ביניהם לבקש מהם שיחברו את המטען לשקע.
הוא בוכה. היא מוחה דמעה לוגמת עוד יין. הם מעלים דברים קשים. קשה לדבר איתו. היא לא יכולה יותר אבל הוא נעלב מדברים אחרים.
אני לא רוצה להקשיב להם אבל הם יושבים במרחק 20 סנטימטרים ממני. השיחה ביניהם מזכירה לי שיחות עצובות בהן אני נטלתי חלק.
הרצון שיאהבו אותנו משותף לכולנו.
לא רק לאלה היושבים בקפה קדוש הערב.
כולנו האנושיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה