שינוי מזג האויר

מבלבלים אותי. ואתמול בהליכת בוקר לעבודה נטולת אייפוד עלו בי כמה שירים.


שטח ההפקר. גידי גוב צעיר.



הנה ענן דומה לעוד עננים שכבר חלפו. שלמה ארצי שינוי מזג האויר





והימים שלהי אייר, אבל מזג האויר המבלבל הזה מעלה בי דווקא את שיר תשרי.




שבת שלום

ויש בוקר

בו כל שירצה הגוף
הוא ספלאש לתוך מי בריכה צוננים העוטפים את הגוף
מצמצמים את זיכרונות הגוף
מחליקים את צער הגוף
ומחדשים את ימיו של הגוף

כאבי גדילה

אני אומרת דברים שמעולם לא העזתי. אני מוצאת בי כוחות שטרם הכרתי.
אני מרשה לעצמי להיות אחרת ונעשית דומה למי שהייתי רוצה להיות.

***

ויש מתח בכתף שחשבתי שהוא בשל הנהיגה.
אבל אני איני נוהגת עוד. והמתח בכתף הולך ומתחדד.
על מה אני מנסה לשלוט? מה גורם לכתף להיות מוחזקת כך?

***
הוא שואל אותי אם מה שכתבתי קשור אליו.

וזה לא קשור אליו.

אבל מהרגע שהוא שואל את זה, איני יכולה לקרוא את אותם המילים בלי לראות אותו נוכח בהם.

איך הוא מתערבב לי באזורים שחשבתי שהם רחוקים ממנו.

***
ותמונות משפחה ישנות מגיעות לידי.
ואבא שלי חייל צעיר עומד דום מתוח. ואחי כל כך דומה לו היום. וסבתא עומדת ליד אבא שלה. וגם הוא נמוך. והתמונות הם מהלוויה.
וכולם עצובים.


***

ולי אין מספיק תמונות. לא של אבא ולא שלי.
ורק לאחרונה התחלתי להצטלם. ואני מעיזה אפילו להצטלם בלי משקפי שמש.
אבל איני יכולה להצטלם רטרואקטיבית.

***

העייפות שלי אינה רק בשל היעפת. או הוירוס. או שעות היום הנמתחות בשיחות ארוכות המקרבות רחוקים.
העייפות שלי היא בשל המאמץ העצום של הגדילה.

הוירוס של היום זה לא הוירוס של פעם

פעם, אם חס וחלילה היה למישהו וירוס בטן, היה ברור מה עושים.

אוכלים רק אורז ושותים תה עם סוכר.

חלק גרסו שמותר רק אורז, תפוח, בננה ותה.

אחרי זה אמרו לא. לא.

רק קולה

היום אמרו לי,
שאורז אסור בשום פנים ואופן, רק תפוחי אדמה, ולא תפוח רק בננות.

ולא קולה רק סודה או ג'ינג' אייל.


מניין התקנות האלו? מי קבע? על בסיס מה?

מבולבלים?

גם אני

ויש יום
בו כל מה שהיה טמון בחדרי הלב
נפרש במסגרת הניצבת מולך
והיא אינה
מראה.

תכשיטים שמצאתי לאחרונה

באינטרנט.

חביבה פדיה בביקורת מדויקת על ספר שיריו האחרון של שמעון אדף "אביבה - לא"

the Gluten free girl משתפת את קוראיה בסיבות המצוינות שלה לעליה במשקל, ועל הסיבה בשלה היא התחילה בשינוי הרגלי האכילה שלה. הבלוג שלה מומלץ בחום, לא רק לחולי צליאק אלא בעיקר לאוהבי אוכל ואדם.

הבלוג של גלעד סרי לוי. מעניין ומרענן.

the deal with disability : בלוג מקסים של נערה בכיסא גלגלים, ודרכו אני מגלה איך אנחנו ההולכים על שתיים מתנהגים.

תהנו גם אתם.

אתם מוזמנים להוסיף לרשימה כתבות, ביקורות ובלוגים שמעניינים אותכם.

החיים בלופ

כידוע לכם, חמשת קוראיי, יש לי הפרעת קשב. אני חיובית מאד לגבי הפרעה זו וגאה בה באופן כללי. אני גם מזכירה אותה מדי פעם, כשצריך, ולעיתים נתקלת בצחוק או גיחוך קצר ואז אני מסבירה, שאני איני מתבדחת, יש לי הפרעת קשב ולכן אני איני מצליחה למלא את הטפסים הנ"ל, או למיין חפצים מסוימים וכו'. אחד הצדדים היותר כיפיים של ההפרעה הוא הנטיה הקלה לחזרה - מעין כפייתיות מעודנת. אני יכולה לשמוע אותו שיר שעות על גבי שעות עוד ועוד ועוד.


כידוע לכם צפיתי בסרט ג'ונו ללא הרף בחזרתי לישראל. (מדהים מה ששתי טיסות של 11 שעות לכל כייון יכולות לעשות למערכת העצבים הרעועה שלי) ומאז, איני מפסיקה להאזין לפס הקול המשובח. הוא שוקולד מריר מתוק. הוא תותים עם פלפל שחור. הוא החיים. הוא כבר חלק מחלומותי. אז הנה.

תהנו גם אתם. להיט אני אומרת לכם. להיט.

מתוך ספר הברכות שיש לחדשן

ברוך החיוך הרחב העמוק שאינו מצריך מילים נוספות וכל כולו מתיקות וסילוק מכשלות מציאות

קדיש על הרוגי ארץ ישראל/ ש"י עגנון

מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו מוציא חיילותיו להרוג וליהרג ספק אוהב את חיילותיו ספק אינו אוהב את חיילותיו, ספק הם חשובים בעיניו ספק אינם חשובים בעיניו, ואפילו חשובים בעיניו חשובים בעיניו כמתים, שכל היוצא למלחמה מלאך המות כרוך בעקבותיו ומתלווה לו להרגו. פגע בו חץ או סייף או חרב או שאר מיני משחית ונהרג מעמידין אחר במקומו, ואין המלך מרגיש בחסרונו, שאומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים. נהרג אחד מהם יש לו למלך הרבה כנגדו.

אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים, אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כליגיון שלם. לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.

לפיכך אנחנו מתפללין ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא, יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה וימליך מלכותיה שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום, בחייכון וביומייכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם- שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותשבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם וישראל קדושים אהובים בעולם וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם.

אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהפקידו המלך שומר בפלטרין שלו. נהרג אחד מהלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו.

לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוון את ליבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא די ברא כרעותא וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה. וכן כל הפרשה כולה. ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן.

גמ"ח ילדים אובדים

שבת בצהריים, על מרפסת מעל הדוידקה. אנחנו מבחינים במסוקים חגים מעל השוק. מה כבר הם מחפשים. אנחנו מסתכלים החוצה מרחוק נשמעת הודעת כריזה. מחפשים מישהו. מכנסיים בז', חולצה לבנה כובע ירוק. אנחנו תוהים אחרי מי מחפשים. זה אנס או אדם הלוקה בנפשו שהלך לאיבוד. המסוקים חגים מעל נחלאות. הודעת הכריזה מתקרבת. ילד בן ארבע. מכנסיים בז', חולצה לבנה עם פסים אפורים וכובע ירוק. הציבור נקרא לחפש ולעדכן את השוטרים הוא אבד בגן סאקר. החיפושים מתמקדים בגן סאקר, נחלאות והשוק. אנחנו מסתכלים אחד על השני והשלישי, נועלים נעליים ויורדים. ליד בניין כלל אנחנו מבחינים בניידת משטרה מתקרבת. אנחנו שואלים שאת השוטר לפרטים. נוצרת התקהלות. זוג אמריקאי-חרדי, המחכה אף הוא לשמוע פרטים מזהים, נשים חרדיות עם עגלות ילדים המתקרבות. הן מציעות לשוטר לפנות לרחוב ישעיהו 20. יש שם גמ"ח ילדים אובדים. הם מעבירים ילדים מגמ"ח אחד לשני, כדאי למשטרה לפנות לשם. השוטר לא יודע על המקום הזה. הם מוסרים לו את הכתובת ומסבירים כיצד זה עובד.


גמ"ח ילדים אובדים. אני נזכרת בשלט שראיתי ברחבת מוזיאון תל אביב בחול המועד פסח. "נקודת ילדים אובדים", אז הנה אבולציה - משלט לגמ"ח, מנקודה חד פעמית וניידת פיתחה הקהילה החרדית גמ"ח אליו יודעים להעביר ילדים שנמצאו, ואליו הורים מודאגים מגיעים.

אנחנו יוצאים לכיוון בית הספר אליאנס, לאחר מאמץ נפתח השער לכיוון השוק. אנחנו בודקים את רחובות השוק. יורדים דרך רחוב בית יעקב לכיוון אגריפס, ושם שומעים שהילד נמצא.


אנחנו חוזרים על עקבותינו בשמחה.

יעפת

השעות מאבדות נוכחות. הדקות יכולות להמרח ולהתרחב ולפתע להתכווץ ולהעלם. ולפתע העיניים כבדות כבדות כבדות. ויש משהו בזרועות שנופל למטה. ואי אפשר לחשוב. ואני שוב במרכז העיר בלי ארנק. ושוב עברו כמה שעות ודבר לא עשיתי.

אני מתמלאת בזיכרון נופים מתוקים וקשתות אינסופיות ומרשה לעצמי לחזור לישון.

זו נקמת הגוף בוותרנו על המסע הארוך. קיצרנו את משכו, כביכול. המסע נמשך בנו. בסירובה של התודעה להסתגל לזמן החדש.

אומרים לי שאני לא הכי מחוברת למציאות,
שיש בי משהו מרחף,
שיש לי צד שמחובר לילדות
שאני לא מודעת לזמן שחולף

ואולי זה לטובה

ג'ונו

סרט מצוין. להיט.
מככב בכמה חברות תעופה, ביניהן קאת'י פסיפיק המעולים ואל על הלא רעים כלל, למעט מדיניות הוויסקי (אין וויסקי).

הסרט גרם לי לרגעי אושר ודמעות מרובות. והשיר הסוגר את הסרט מה אומר עליו?
לא אומר דבר.

האזינו ואמרו אתם

ויש מקום

הונג קונג חמה ולחה מתנמנמת על שפת הים השקט ומדי פעם מפיחה גלי חום המכים בבניניה, טפרים טפרים משוננים. בנייני זכוכית ומתכת ובטון צבוע בסגול בהיר או בכתום מלוכלך עם שלט ניאון בסינית וכבסים באנגלית והכל ביחד וכולם הולכים זזים מוזיקה צפצוף מעבר חציה בו זמני אי אפשר להפריד בין הצלילים לבין המראות. ויש יער טרופי ויש בתי עסק של חמישים קומות שבעים קומות גדול ענק עצום ורב עד מאד והם מעורבבים ויש ים נמל סירה אוניה מכולה ויש הר גבוה מכופה ענן והם מעורבבים ואי אפשר לומר זה מקדימה וזה לצידו

הנדר - אברהם שלונסקי

על דעת עיניי שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור- ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח- עד דור עשירי
עד שוך עלבוני על כולם עד כולהם
עדיי יוכלו שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורו
ומאום לא אלמד גם הפעם.


כל שנה בטקס יום השואה למשך ארבע או חמש שנים הייתי מקריאה את השיר הזה בעל פה, בארועי טקס יום השואה של עיריית רעננה. הייתי בחוד הדרמה בהנחייתו של צפריר הר לב הנפלא, מורה דגול שפתח לי הרבה שערים אל עצמי.

והשואה בעצם סגורה אצלי. אני לא מתעסקת בה, והיא לא מתעסקת בי. גדלתי בבית בית"רי, כולנו הגענו ארצה כשז'בוטינסקי אמר, לפני המלחמה. ורק המשפחה של סבא יהודה נספתה, חוץ מאחות אחת בדרום אמריקה. אצלנו בבית בחרו רהיטים, מוצרי חשמל עטים ומחקים לא לפני המחיר או תנאי התשלום, אלא לפי ארץ המוצא. גרמניה אאוט. ואבא הוכה על ידי שוטרים בהפגנות נגד השילומים. אבל אני רחוקה מזה. אין לי חלומות שואה, לא עוסקת בחינוך שואה, לא מתקרבת ליד ושם ואפילו קניתי, בטעות, פעם אחת, נעליים של אדידס.

השבוע אקח על עצמי להתבונן בשואה. רק בשנים האחרונות התחלתי להבין שהשואה משפיעה עלי הרבה יותר ממה שחשבתי.

ועדיין יותר מהקול, השיר הזה הוא הוא השואה בשבילי. לעמוד על במה, לקרוא בקול רם וברור בלי לבלוע אף מילה, להבין את סוג הרגש שאני אמורה לעורר באנשים ולהתחבר אליו ואל הזעם והכעס של שלונסקי ולשבועה המהדהדת

קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם, גם הפעם.

פרשת ענת קם

אני אחרוג ממנהגי, ואתייחס למציאות החיצונית. לא רק אני מסעותי והגיגי קיימים בעולם.

***



אני מכירה בחור אחד, די נחמד נו כזה דתי לאומי, בוגר ישיבה ששירת ביחידת המיפוי של צה"ל והיו בידיו את מפות תוכנית ההתנתקות. אני מניחה שאם הוא היה מוסר אותן למועצת יש"ע, משהו בתוכנית ההתנתקות היה מתעכב. עיתון הארץ היה יוצא בקריאה גורפת לא לגייס יותר חיילים דתיים לאומיים, לא להתיר להם לאכול שוקולד וכאלה. הוא מן הסתם היה נהפך למרגלית הר שפי בגירסא הגברית ללא תלתל קדמי. מוקע לעולמים כי מסר סודות מדינה, כי נהג בהתאם למצפונו.

הוא לא מסר את המפות משום שהבין, בבגרותו המבורכת שלפעמים טובת הכלל וטובת המדינה קודמת לעמדות אידאולוגיות כאלו ואחרות.

עניין שענת קם ואורי בלאו לא הבינו עדיין, וחבל.

השאלות שאני נותרת איתן:


1. היכן האחריות של עיתון הארץ? כיצד מפקירים מקור מידע? חשבתי שזה איסור חמור בהחלט בעולם העיתונאות.

2. מדוע שכאשר פעילי שמאל נוהגים בהתאם למצפונם זה נורא יפה ונקי ומצוין מעין מרד המרפא את נגעי החברה כולה, וכאשר סרבנים כתומים עושים זאת זה פאשיזם, זה נורא ואיום זה סוף הדמוקרטיה הישראלית?

אני מסיפור אחר - קטעים שיצאו מסיפורים

צריך להכיר כמה שיותר אסכולות כדי למרוד בהן הזכירה לעצמה, נשכה את שפתיה קלות. ולא לפחד להתחיל ליצור אחרת מהמורה שלך. בכיתה ח' התאכזבה המורה לתולדות האומנות על כך שהיא לא כתבה מה היא חושבת על העבודות של אשר במשימה המסכמת של תולדות האומנות. אבל איך אפשר לשים מילים למחשבות על אשר? יצירותיו נכנסו לסיוטיה. הערים החצובות בסלע ההר נהיו מקומות בהם היא הולכת לאיבוד פעם אחר פעם כאשר החום שלה עולה המבוכים שמובילים לתוך ייאוש. איך אפשר לכתוב למורה שככה היא מרגישה כשהיא מתפללת ואיך איש לא יהודי בכלל יכול להבין ואפילו להסביר לה מה היא מרגישה ביום כיפור.

המתנה

אני לומדת את טעמה המתוק של ההמתנה.

סבלנות היא יכולת לסבול המתנה.

אני ממתינה.

חושבת על מילים מקבילות.



לחכות
לצפות

אורך רוח
להתאזר בסבלנות
להזדיין בסבלנות
שיחה ממתינה

אז ככה אני

ממתינה
בסבלנות.

ויש יום

ויש יום בו עננים דבקים במים
והיו לגוף אחד
ואין לדעת היכן מים עליונים והיכן מים תחתונים
שהם גוף אחד


ויש לשבת מול האגם רגעים אין ספור
ולראות כיצד עננה עננה מתנתקת מתבדלת
ונמוגה
ויש עננה שלא תמוג
אך עדיין נוכל לראות
היכן מים עליונים
והיכן מים תחתונים

ויש יום בו תשבי
על שפת אי
מול ים
מול אי אחר
וכל מחשבותייך יהיו בירושלים
או בארץ ישראל
למשל

ויש צדפים בצבעי סגול מטאלי
ורוד מטאלי
וכסף מבריק
אך הם שבורים
ויש צדפים בצבע לבן עם פס אפור
והוא אחד

ואיך אין
אף סירה
באף ים
שתוכל ללאוט את
שמך

הם אומרים שהיתה כאן בצורת
אך עלי עצי התה הירוקים
מסמנים לי
אחרת

ויש סדקים בסלע
הנדמים מהמרחק כמערה
אך אינו זו
מערה זהו
צל צילו
של סדק מתעצם

מדרש לפסח חלק ב' + חמץ 3

הנה זה.

והנה החלק השלישי, ממנו אני מרוצה.
על חמץ והחמצה.

מועדים לשמחה

חמץ 2 צפירת הרגעה

זה לא כל כך נורא.
ראיתי את זה.
אני לא מאד מרוצה כמובן, יכולתי להיות מדויקת יותר עם חיוך סימטרי מעט יותר.
אבל זה בסדר.
לא סוף העולם.