אני אומרת דברים שמעולם לא העזתי. אני מוצאת בי כוחות שטרם הכרתי.
אני מרשה לעצמי להיות אחרת ונעשית דומה למי שהייתי רוצה להיות.
***
ויש מתח בכתף שחשבתי שהוא בשל הנהיגה.
אבל אני איני נוהגת עוד. והמתח בכתף הולך ומתחדד.
על מה אני מנסה לשלוט? מה גורם לכתף להיות מוחזקת כך?
***
הוא שואל אותי אם מה שכתבתי קשור אליו.
וזה לא קשור אליו.
אבל מהרגע שהוא שואל את זה, איני יכולה לקרוא את אותם המילים בלי לראות אותו נוכח בהם.
איך הוא מתערבב לי באזורים שחשבתי שהם רחוקים ממנו.
***
ותמונות משפחה ישנות מגיעות לידי.
ואבא שלי חייל צעיר עומד דום מתוח. ואחי כל כך דומה לו היום. וסבתא עומדת ליד אבא שלה. וגם הוא נמוך. והתמונות הם מהלוויה.
וכולם עצובים.
***
ולי אין מספיק תמונות. לא של אבא ולא שלי.
ורק לאחרונה התחלתי להצטלם. ואני מעיזה אפילו להצטלם בלי משקפי שמש.
אבל איני יכולה להצטלם רטרואקטיבית.
***
העייפות שלי אינה רק בשל היעפת. או הוירוס. או שעות היום הנמתחות בשיחות ארוכות המקרבות רחוקים.
העייפות שלי היא בשל המאמץ העצום של הגדילה.
את כבר גדולה, שלומית.
השבמחקתאמיני לי.
אני יודע.
אני מאמינה לך.
השבמחקועדיין.
תודה