יום שישי, אפריל 16, 2010

יעפת

השעות מאבדות נוכחות. הדקות יכולות להמרח ולהתרחב ולפתע להתכווץ ולהעלם. ולפתע העיניים כבדות כבדות כבדות. ויש משהו בזרועות שנופל למטה. ואי אפשר לחשוב. ואני שוב במרכז העיר בלי ארנק. ושוב עברו כמה שעות ודבר לא עשיתי.

אני מתמלאת בזיכרון נופים מתוקים וקשתות אינסופיות ומרשה לעצמי לחזור לישון.

זו נקמת הגוף בוותרנו על המסע הארוך. קיצרנו את משכו, כביכול. המסע נמשך בנו. בסירובה של התודעה להסתגל לזמן החדש.

3 תגובות:

  1. מקסים, אכן נקמת הגוף שיודע טוב מאתנו מה נכון ומה טוב, והוא עומד וצורח שנקשיב לו ואנחנו גולשים בפייסבוק ובאוזניים אוזניות של איי - פוד עם פלייליסט מתוחכם של מוזיקה ממדינות שמעולם לא ביקרנו בהן, ושולחים SMS חמוד למי שכבר שנתיים לא דברנו איתו, וחושבים שכל הוירטואליה הזו יכולה להתקיים באמת בעולם הזה, ולא מקשיבים לו, לגוף החכם.

    השבמחק